משנה
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת – שהיו פירותיו מופקדים אצל בני עיר אחרת, ובעל הפירות לא עירב עירוב תחומים לבוא מעירו לעיר האחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו – בני העיר האחרת, שבה מונחים הפירות, עירבו עירוב תחומים לבוא אצל בעל הפירות לעירו (המרחק בין שתי הערים הוא יותר מאלפיים אמה אך פחות מאבעת אלפים אמה), - לא יביאו לו מפירותיו – אסור להם להביא עימהם מפירותיו, לפי שהפירות כרגליו, והרי הוא לא עירב עירוב תחומים לבוא לשם, ואם עירב הוא - הרי פירותיו כמוהו – אם בעל הפירות עירב עירוב תחומים לבוא לעיר שבה מונחים פירותיו - מותר לבני אותה העיר להביא עימהם מפירותיו.
• • •
תלמוד
הולכת פירות מופקדים
מביאים מחלוקת אמוראים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים (בעניין הולכת פירות המופקדים אצל אדם אחר בשבת וביום טוב). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: כרגלי המפקיד – מותר להוליך את הפירות בכל מקום שהמפקיד את הפירות הולך, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן – מותר להוליך את הפירות בכל מקום שהשומר את הפירות המופקדים הולך (כרגלי הנפקד).
ומציעים מקור תנאי החולק על דעה אמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא על מאן דאמר: – המשנה חלוקה על מי שאומר: כרגלי מי שהן מופקדין אצלו הן, דתנינן: – ששנינו (במשנתנו): מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו - לא יביאו לו מפירותיו. - ומבססים את הקושיה בהצעת אפשרות שנדחית בהמשך: אין תימר: – אם תאמר: כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הם - יביאו לו מפירותיו – מותר לבני אותה העיר להביא עימהם מפירותיו, לפי שהפירות המופקדים אצלם הם כרגליהם! – ומדוע שנינו במשנתנו שאסור להם להביא עימהם מפירותיו? אלא מכאן שפירות מופקדים הם כרגלי המפקיד, שלא כדעה האמוראית שהם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו!
ומתרצים את הקושיה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות למקור התנאי המבוססות על אוקימתא: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיה מפתח ביד הבעלים – קרה שהמפתח של המקום שבו היו הפירות מופקדים אצל בני העיר האחרת היה בידי הבעלים של הפירות (המפקיד), ולכן הפירות המופקדים הם כרגלי המפקיד, או שלא מסרו להן רשותו מבעוד יום (צריך לומר: 'או שמסרו להן רשותן מבעוד יום' (ר"א אזכרי, "קורבן העדה", "יפה עיניים") – או שקרה שבני העיר האחרת מסרו מבעוד יום לבעלים של הפירות (המפקיד) את המקום שבה מונחים הפירות, ועל ידי זה הדבר נחשב שהפירות נמצאים ברשותו, ולכן הפירות המופקדים הם כרגלי המפקיד. אבל בכל מקרה אחר, פירות מופקדים הם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו.
ומציעים מקור תנאי חלופי במקום המקור התנאי שנדחה בשלב הקודם של הסוגיה: ויי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור תנאי אומר כמו הדעה האמוראית המובאת לפני כן?) - מי שזימן אצלו אורחים – שיבואו אליו ביום טוב מעיר אחרת על ידי עירוב תחומים, - לא יוליכו בידם מנות – לעירם, לפי שהמנות שנתן להם המזמין בביתו הן כרגליו, והוא לא עירב ללכת לעירם של האורחים, אלא אם כן זיכה להן אחר במנותיהם מערב יום טוב – שמסר את המנות לאדם אחר מערב יום טוב, כדי שיזכה האחר בהן מעכשיו בשביל האורחים, ונמצא שקנו האורחים את המנות מערב יום טוב ומותרים להוליכן למקום שהם הולכים (משנה ביצה ה,ז). - ויש לדון במקור זה: מכיון שזיכה להן אחר במנותיהן, לא כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן (נראה שצריך לומר: 'לא כמי שהיו מופקדין אצלן הן')?! (בתמיהה) – הרי על ידי הזיכוי לאדם אחר הדבר נחשב שהמנות נמצאות אצל האורחים, ולכן הם מותרים להוליכן למקום שהם הולכים! מכאן שפירות מופקדים הם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו.
בבלי ביצה מ,א: איתמר: המפקיד פירות אצל חבירו - רב אמר: כרגלי מי שהפקידו אצלו, ושמואל אמר: כרגלי המפקיד.
תנן: ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו. ואי אמרת: כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי עירב הוא מאי הווי? (הרי הפירות נמצאים בידי אנשי העיר האחרת!) - אמר רב הונא: אמרי בי רב: כגון שייחד לו קרן זווית (לפירותיו, שגילה דעתו שאין הפירות ברשות הנפקד אלא ברשותו).
תא שמע: מי שזימן אצלו אורחים - לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זיכה להם על ידי אחר מנותיהם מערב יום טוב. ואי אמרת: כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי זיכה להם על ידי אחר מאי הווי? (הרי הפירות אינם נמצאים בידי האורחים!) - הכא נמי, כיוון שזיכה להם על ידי אחר, כמי שייחד לו קרן זווית דמי. ואיבעית אימא: זיכה שאני.
בירושלמי לא פירשו כמו בבבלי מה רב אמר ומה שמואל אמר.
בירושלמי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהרישא של משנתנו ("מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו - לא יביאו לו מפירותיו"). ובבבלי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהסיפא של משנתנו ("ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו"). התירוץ לקושיה בירושלמי (לפי הגהת המפרשים) הוא התירוץ גם בבבלי.
בבבלי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהמשנה הבאה (ביצה ה,ז) ותירצו. ובירושלמי הוכיחו מהמשנה הבאה כמי שאומר כרגלי הנפקד כפי מה שתירצו בבבלי.
• • •