משנה
הגחלת (פחם בוער) - כרגלי הבעלים – הנוטל גחלת מחבירו ביום טוב - אינו רשאי להוליכה אלא למקום שבעל הגחלת מותר ללכת, והשלהבת - בכל מקום – המדליק נר בשלהבת חבירו ביום טוב - מותר להוליך את הנר בכל מקום שהוא הולך, לפי שאין בשלהבת ממש, ואינה בגדר קניין שביתה.
גחלת של ההקדש (כינוי לאוצר המקדש) – שעל גבי המזבח, או של בדק הבית, - מועלין בה – הנהנה ממנה - מועל בהקדש וחייב להביא קורבן אשם מעילות, והשלהבת – של ההקדש, - לא נהנין – אסור להדליק ממנה לכתחילה מדברי חכמים, ולא מועלין – המדליק ממנה - אינו מועל ואינו חייב קורבן אשם מעילות, מפני שאין בה ממש, אבל לכתחילה אסור ליהנות ממנה, משום שגזרו בה חכמים שמא יבוא ליהנות מן ההקדש בדבר שיש בו ממש.
תלמוד
גחלת ושלהבת
במשנה שנינו: "הגחלת... והשלהבת...".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ח,ו.
מביאים ברייתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת (פחם בוער) וחמשה בשלהבת – בחמישה דברים יש הבדל בין גחלת לשלהבת:
גחלת של ההקדש - מועלין בה, והשלהבת – של הקדש, - לא נהנין ולא מועלין – כמו ששנינו במשנה.
גחלת של עבודה זרה - אסורה – אסור ליהנות ממנה, והשלהבת מותרת – מותר ליהנות ממנה, מפני שאין בה ממש.
המודר הנייה מחבירו – שהדירו חבירו שלא ייהנה משלו, או שהדיר את עצמו שלא ייהנה משל חבירו, - אסור בגחלתו – אסור לו ליהנות בגחלת של חבירו, ומותר בשלהבתו – מותר לו להדליק מהשלהבת של חבירו, מפני שאין השלהבת בכלל נכסי חבירו, משום שאין בה ממש.
המוציא את הגחלת לרשות הרבים – מרשות היחיד בשבת, - חייב – קורבן חטאת בשוגג, מפני שיש בה ממש, והשלהבת – כגון שדחף אותה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים, או שהוציא אותה ברוח פיו, - פטור– מקורבן חטאת בשוגג, מפני שאין בה ממש.
ומברכין – ברכת הנר במוצאי שבת, על השלהבת – כשרואים אותה ומשתמשים לאורה, ואין מברכין על הגחלת.
רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אם היו הגחלים לוחשות (בקטע גניזה ובמקבילה בכתב יד רומי: 'רוחשות') – בוערות באש קטנה, אגב קול לחישה קלה, - מברכין – במוצאי שבת עליהן. אבל אם היו הגחלים כבות והולכות - אין מברכים עליהן.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יוחנן דקציון (אמורא ארץ ישראלי שזמנו אינו ידוע, מהיישוב קציון במזרח הגליל העליון) אמר בשם רבי נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ובלבד בנקטפת (נתלשת, ניתקת) – מברכים על גחלים לוחשות רק במקרה שהאש נקטפת - מתנתקת קצת מהגחלים ומתרוממת מעליהן ("עריכה, מסירה ופרשנות בתלמודים: המחלוקת על אש קודחת ונכפפת", "תרביץ" עא, עמוד 378, הערה 42). אבל אין מברכים על גחלים לוחשות כשאין האש נקטפת.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
תוספתא ביצה ד,ז: חמישה דברים נאמרו בגחלת: גחלת של הקדש - מועלים בה, שלהבת לא נהנים ולא מועלים. גחלת של עבודה זרה - אסורה, שלהבת - מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, שלהבת - פטור. המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. מברכים על השלהבת, ואין מברכים על הגחלת.
בבלי ביצה לט,א: תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בגחלת וחמישה בשלהבת: הגחלת - כרגלי הבעלים, ושלהבת - בכל מקום. גחלת של הקדש - מועלים בה, ושלהבת - לא נהנים ולא מועלים. גחלת של עבודה זרה - אסורה, ושלהבת - מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, ושלהבת - פטור. המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.
הברייתא שבתוספתא היא כמו הברייתא שבירושלמי ואינה כמו הברייתא שבבבלי.
בבבלי לא מנו "מברכים על השלהבת, ואין מברכים על הגחלת" בתוך חמשת הדברים, שהרי קולי שלהבת שנו כאן, ומטעם אין בה ממש אתינן עלה, וממילא אין לו מקום כאן, והכניסו במקומו את הרישא של משנת ביצה ה,ה ושל התוספתא כאן: "הגחלת כרגלי הבעלים, והשלהבת בכל מקום" ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1010).
בבלי ברכות נג,ב: תנו רבנן: גחלים לוחשות - מברכים עליהן, אוממות (כבות והולכות) - אין מברכים עליהן. - היכי דמי לוחשות? - אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס קיסם לתוכן ודולק מאליו (בלי שיצטרכו ללבותו).
הברייתא שבבבלי הובאה בירושלמי כמימרה של אמורא.
• • •