משנה
השואל כלים מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל – מותר להוליכו ביום טוב למקום שהשואל מותר ללכת ביום טוב, לפי שבכניסת החג עמד הכלי לשימושו של השואל, ביום טוב - כרגלי המשאיל.
האשה ששאלה מחבירתה – ביום טוב, תבלים ומים ומלח לעיסתה – ונתנה אותם בעיסתה, - הרי אֵילּוּ כרגלי שתיהן – אין מותר להוליך את העיסה אלא למקום ששתי הנשים מותרות ללכת ביום טוב, לפי שיש לשתיהן חלק בעיסה זו. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) פוטר במים, מפני שאין בהן ממש – אחרי שנתערבו המים בתוך העיסה אין הם ניכרים בעיסה והם בטלים בה, ולכן אינם מעכבים את הולכתה למקום שבעלת העיסה מותרת ללכת.
• • •
תלמוד
האישה ששאלה מחברתה מים לעיסה
במשנה שנינו: "האשה ששאלה מחבירתה תבלים ומים ומלח לעיסתה - הרי אילו כרגלי שתיהן".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ב,א.
אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): תחומין עשו אותן כמידת הדין – החכמים דימו עניין תחומים לדיני ממונות מבחינה הלכתית (כמו שבדיני ממונות, עיסה של אחד שיש בה תבלים או מים או מלח של אחר - הרי יש לשניהם חלק בעיסה, ואין התבלים והמים והמלח בטלים ברוב, כך בעניין תחומים, עיסה של אישה אחת שיש בה תבלים ומים ומלח של אישה אחרת - הרי העיסה כרגלי שתיהן).
ומציעים סיוע ממקור אמוראי לדעה הבאה לפני כן: תדע לך שכן (צריך לומר כמו במקבילה: 'שהוא כן'), תמן (במקבילה: 'דתמן') אמרין בשם רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) ולא ידעין אין מן שמועה ואין מן מתניתא: – שָׁם (בבבל) אומרים בשם רב חסדא ולא יודעים אם מן שמועה ואם מן משנה (לא יודעים האם מקור מאמרו של רב חסדא הוא אמוראי או האם הוא תנאי): ואפילו עצים – אף אם בעלת העיסה שאלה מחברתה רק עצים לאפות בהם את עיסתה - הפת כרגלי שתיהן, - ומציעים הנחה כדי להוכיח את הטענה שהועלתה לפני כן: וסברנן מימר: – וסברנו לומר (ואנו אומרים, ואנו יודעים): עצים אין בהן ממש – אין העצים ניכרים בעיסה, ואף על פי כן אמר רב חסדא שהפת כרגלי שתיהן. מכאן שתחומים עשו אותם כדיני ממונות, שכן בדיני ממונות יש חלק בפת גם למי שנתן עצים לאפות בהם את העיסה.
עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני.
עיקר הסוגיה הוא במעשר שני, וכאן הובאו רק דברי רבי בא ששם הם תירוץ לקושיה מהמשנה כאן על דברי רבי יוחנן שם בעניין מעשר שני.
בבלי ביצה לח,א-ב: "האישה ששאלה מחברתה...". - כי סליק רבי אבא (מבבל לארץ ישראל)... אשכחיה לרבי אבהו ולרבי חנינא בר פפי ולרבי יצחק נפחא, ואמרי לה: לרבי אבהו ולרבי חנינא בר פפי ולרבי זירא, ואמרי לה: לרבי אבהו ולרבי שמעון בן פזי ולרבי יצחק נפחא, דיתבי וקאמרי: אמאי? ליבטלו מים ומלח לגבי עיסה (ותידון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח שהרי הם מעטים ובטלים)! - אמר להו רבי אבא: הרי שנתערב לו קב חיטים בעשרה קבים חיטים של חבירו, יאכל הלה וחדי (וישמח)? (והרי דבר שבממון אינו בטל כלל. וכיוון שכאן דין התחומים תלוי בבעלות שיש לכל אחד על שלו, יש לדון את הדבר כדין ממונות ולא כאיסור)...
דברי רבי אבא בבבלי הם דבריו בירושלמי.
• • •
האישה ששאלה מחברתה מים לעיסה ולתבשיל
במשנה שנינו: "רבי יודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש".
[ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: רבי יהודה פוטר במים, מפני שהן נבלעין בעיסה – אחרי שנתערבו המים בתוך העיסה הם נבלעים ובטלים בה, ולכן אינם מעכבים את הולכתה למקום שבעלת העיסה מותרת ללכת.] (ההשלמה היא על פי כתב יד של ר"א אזכרי)
ומציעים מקרה נפקות בין שתי הגרסאות: מה נפק מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה המקרה שבו יש נפקות בין הגרסאות השונות?) המים (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'חמים') – מקרה של אישה ששאלה מחברתה מים וחיממה אותם ביום טוב ובישלה באותם מים תבשיל. - ומפרטים את הנפקות: מאן דאמר: – מי שאומר: מפני שאין בהן ממש - הרי יש (צריך לומר: 'אין' (ר"א אזכרי, "קורבן העדה", "פני משה")) בהן ממש – המים החמים שבהם התבשל התבשיל יוצרים רוטב שאין בו ממש והוא טפל לגבי התבשיל, ואין בו כוח לקנות שביתה, ולכן התבשיל והרוטב כרגלי בעלת התבשיל. מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: מפני שהן נבלעין בעיסה - הרי אינן נבלעין בתבשיל – המים החמים שבהם התבשל התבשיל יוצרים רוטב שניכר ואינו נבלע בתבשיל, ולכן התבשיל והרוטב כרגלי שתיהן.
תוספתא ביצה ד,ו: האישה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח מערב יום טוב (ולא נתנה אותם בעיסה) - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאלת. נתנתם לעיסתה - הרי היא כרגלי שתיהן. רבי יהודה פוטר במים, מפני שנבלעים בעיסה.
הגרסה החלופית בדברי רבי יהודה בירושלמי היא הגרסה בדבריו בתוספתא.
• • •