משנה
אין מוציאין את האור – ביום טוב, לפי שלא הותר אלא להבעיר את האש, אבל לא להוציא אש חדשה, לא מן העצים – שמשפשפים שני עצים זה בזה עד שנוצר חום שמבעיר חומר בעירה, כגון נסורת עצים או עשב יבש; או שלוקחים עץ ונוקבים בו נקב וממלאים אותו חומר בעירה, ולוקחים עץ קשה בעל ראש כדורי ונותנים אותו בנקב ולוחצים עליו ביד אחת, וביד השנייה מסובבים אותו במהירות רבה עד שנוצר חום וחומר הבעירה מתלקח, ולא מן האבנים – שמשפשפים שתי אבנים זו בזו ויוצאת מהן אש, ולא מן העפר – שלוקחים גללי בקר או צאן ומטמינים אותם בעפר, וכשהם נרקבים ומתחממים יוצאת מהן אש, ולא מן המים – שמעמידים כלי זכוכית מלא מים מול השמש ועל ידי ריכוז קרני השמש באמצעות כלי הזכוכית מבעירים חומר בעירה (ביאור הדרכים להוצאת האור הוא על פי "כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים שע-שעא; ו"משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 200),
ואין מלבנין את הרעפים (טסים מחרס קמורים או שטוחים המונחים על גבי אבנים והאש מתחתיהם ועליהם אופים או צולים. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד תקכז; ו"מתקני אפייה בראי הספרות התלמודית", "קתדרה" 139, עמודים 93-96), לצלות עליהן – אף על פי שהליבון הוא לצורך יום טוב, שהרי צולים על הרעפים, כיוון שבליבון זה הרעפים מחוסמים (מחוזקים ומתקשים) באש, הליבון נחשב כעשיית כלי שאסורה ביום טוב.
ועוד אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עומד אדם על המוקצה – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, ערב שבת בשביעית – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, ואומר: "מיכן (מכאן) אני אוכל למחר" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת (רק ערב שבת בשביעית, שאין מעשר נוהג בה, מותר לו לאכול בשבת מן המוקצה, אבל ביתר השנים, שמעשר נוהג בהן, אסור לו לאכול בשבת, מפני שהיא קובעת למעשר גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אם הוא מעשר את הפירות בערב שבת, הוא יכול לעשות כן בכל שנה. - אין הבדל בין שבת ליום טוב לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, ובשניהם אסור להפריש. לכן הדין שאמר רבי אליעזר הוא גם ביום טוב, אלא שדבריו נאמרו לעניין שבת).
וחכמים אומרים: עד שירשום – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, ויאמר: "מיכן (מכאן) ועד כאן".
• • •
תלמוד
ליבון רעפים ביום טוב
במשנה שנינו: "אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן".
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מלבנין – ביום טוב רעפים, ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אין מלבנין (חמש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. המגיה הוסיף שלא לצורך, כיוון שזו הגרסה של התנא ששונה את המשנה).
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: מלבנין - בבדוקים – יש להעמיד מקור זה במקרה של רעפים צרופים בכבשן, שנבדקו שהם יכולים לעמוד בחום וגם נתחסמו, ומאן דאמר: – ומי שאומר: אין מלבנין - בשאינן בדוקים – יש להעמיד מקור זה במקרה של רעפים חדשים בלתי צרופים, שלא נבדקו ולא נתחסמו עדיין וצריך לבודקם ולחסמם, וכשמלבנים אותם הם נבדקים ומתחסמים.
בבלי ביצה לג,ב-לד,א: "ואין מלבנים את הרעפים". - מאי קא עביד? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסיקינן, מפני שצריך לבודקם (שעל ידי הליבון הוא בודקם האם הם יכולים לעמוד בחום או שמא הם מתבקעים, ואם ליבנם ביום טוב והתבקעו - נמצא שטרח שלא לצורך), ואמרי לה: מפני שצריך לחסמם (שעל ידי הליבון הם מחוזקים ומתקשים, ואם ליבנם ביום טוב - הרי הוא עושה כלי).
• • •
אכילה מן המוקצה בשבת
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה א,ג.
במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר: מיכן אני אוכל למחר".
מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה א,ג): בית שמיי אומרים: לא יטול – יונים שבשובך ביום טוב כדי לשוחטם, אלא אם כן נענע מבעוד יום – שנענע בידיו בערב יום טוב את היונים שבדעתו ליטלם ביום טוב. ורבי ליעזר לאו שמתי – לא מבית שמאי הוא?! (בתמיהה) (במשנה כאן רבי אליעזר אומר, שדי להכין את הגרוגרות בדיבור בלבד, ואילו במשנה שם בית שמאי אומרים, שלא די להכין את היונים בדיבור בלבד. - הקושיה היא מבית שמאי על רבי אליעזר, ש'שמתי' הוא, ולכן דעתו צריכה להתאים לדעת בית שמאי. - הירושלמי מניח בכמה מקומות, שהלכותיו של רבי אליעזר חייבות להתאים להלכה של בית שמאי, ומקשה מרבי אליעזר על בית שמאי ולהיפך, כשיש סתירה ביניהם (ראה "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה", עמ' 309 ואילך). רבי אליעזר המשיך בהלכותיו באופן שיטתי את דרכם של בית שמאי. אף שרבו של רבי אליעזר (רבן יוחנן בן זכאי) היה מבית הלל, הוא נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזה אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו. כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברה)
ומתרצים את הסתירה: חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים – בעניין הכנה יש להחמיר יותר בבעלי חיים, ולכן ביונים הצריכו הכנה בנענוע מערב יום טוב.
במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: עד שירשום ויאמר: מיכן ועד כאן".
מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! (דבריהם במקום אחד סותרים את דבריהם במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה א,ג): בית הלל אומרים: עומד ואומר – אינו צריך לנענע את היונים, אלא בא ואומר מבעוד יום: "זה וזה אני נוטל" – יונים אלה אני נוטל ביום טוב. והכא אינון אמרין הכין?! – וכאן הם אומרים כך?! (במשנה כאן החכמים אומרים, שבגרוגרות שבמוקצה די לו לסמן באופן כללי: "מכאן ועד כאן", ואינו צריך לסמן כל גרוגרת וגרוגרת שהוא עתיד ליטול למחר, ואילו במשנה שם בית הלל אומרים, שביונים הוא צריך לציין בדיוק: "זה וזה אני נוטל". - הקושיה היא מבית הלל על החכמים, שמן הסתם הולכים בשיטת בית הלל)
ומתרצים את הסתירה: עוד אינון אית להון – גם הם יש להם (גם הם סוברים), חומר בדבר שיש בו רוח חיים – ביונים הוא צריך לציין בדיוק, משום החומרה שישנה בדבר שיש בו רוח חיים (כך פירש את הסתירה בדברי החכמים ואת תירוצה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1187, הערה 147).
עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.
הסתירות המוצעות מתייחסות לרבי אליעזר ולחכמים החולקים עליו במשנה כאן, ולכן מקורה של המקבילה כאן והועתקה לעיל.
• • •