משנה
אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח – אסור ביום טוב לשבור חרס או לחתוך נייר כדי להשתמש בחלק מהם לצורך צליית דג מלוח, מפני שהחרס השבור והנייר החתוך נחשבים ככלי, ואסור לעשות כלי ביום טוב. ואפשר שאסור ביום טוב לשבור חרס או לחתוך נייר משום מלאכת מחתך, כיוון שהוא שובר או חותך אותם בגודל הנדרש ("עלי תמר") (כשצולים דג מלוח על אסכלה (רשת של ברזל), מניחים עליה חרס או נייר ספוג בשמן, כדי שלא יישרף הדג בחומו של הברזל הרותח).
אין גורפין תנור וכיריים – אסור ביום טוב להוציא בגריפה את האפר של העצים שנשרפו בתוך התנור והכיריים, אבל מכבשין – מותר לכבוש וליישר את האפר, כדי לפנות מקום בתנור ובכיריים לעצים חדשים.
אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה – מי שאין לו כירה, אסור ביום טוב לקרב שתי חביות של חרס זו אצל זו, כדי לתת על החביות את הקדירה שתתבשל באש הדולקת ברווח שבין החביות.
אין סומכין את הקדירה בבקעת (בגזר עץ) – אסור ביום טוב להשעין את הקדירה על בקעת כדי לייצב את הקדירה על הכירה, וכן הדלת – הוא הדין בדלת שאסור להשעין אותה על בקעת כדי לייצב את הדלת כשהיא פתוחה. הדבר אסור משום שיש בכך תיקון כלי.
אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב – מפני שהוא עושה מעשה של יום חול, שנראה כמוליך את הבהמה למכור בשוק.
• • •
תלמוד
עשיית נקניק ביום טוב
במשנה שנינו: "ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח".
מציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין האמור במשנה, שאסור לחתוך נייר ביום טוב, מפני שבחיתוך הנייר הוא עושה כלי): ההן סיקירה אסיר מיעבד ביומא טבא – עושה הנקניקים הזה (מקור המילה בלטינית. נקניק - מעיים ממולאים בבשר קצוץ) אסור לעשות (נקניק) ביום טוב, דהוא מקטע בגומיה (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי וב"כלבו" וב"אורחות חיים": 'בנימיה'. ונראה שצריך לומר: 'בניניה') – (מפני) שהוא מחתך את החבל (כדי לתפור את המעיים לאחר המילוי, ובחיתוך החבל הוא עושה כלי. ואפשר שאסור ביום טוב לחתך את החבל משום מלאכת מחתך, כיוון שהוא מחתך אותו במידה הנדרשת ("עלי תמר" על פי ירושלמי שבת ז,ב בעניין עשיית נקניק). - מקור המילה 'ניניה' ביוונית. הגהתנו היא על פי הגהה דומה ב-DJPA ערך 'נינייה').
ירושלמי שבת ז,ב: ההן סיקורה (עושה הנקניקים הזה), כד מבחר בגרריה / בקלופיתיה (כשהוא חותך את הבשר במגררת / במקלף) - משום בורר, כד מכתת במרגזייה (צריך לומר: במגזרייה) (כשהוא מועך במקצץ) - משום דש, כד שחיק במדוכתיה (כשהוא טוחן במדוכה) - משום טוחן, כד יהיב משקין (כשהוא נותן משקים) - משום לש, כד משקע באנטר(י)[ו]ן (כשהוא משקע במעי) - משום בונה, כד מקטע בגומא (נראה שצריך לומר: בניניא) (כשהוא חותך את החבל) - משם מחתך, גמר מלאכתו - משם מכה בפטיש.
בירושלמי שם בא תיאור עשיית נקניק.
גריפת תנור וכיבושו ביום טוב
במשנה שנינו: "אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין".
מספרים: ברתיה דרבי חייה רבה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אתת מיפה גו תנורא – בתו של רבי חייא הגדול באה לאפות בתנור (ביום טוב), אשכחת כיפה בגויה – מצאה אבן בתוכו (שהפריעה לאפייה בו). אתת שאלת לאבוהא – באה ושאלה את אביה. אמר לה: – אמר לה (רבי חייא): איזלין גרפין – לכי וגרפי (את התנור). אמרה: לינה יכלה – אין אני יכולה (הדבר אסור, שאסור לגרוף תנור ביום טוב). אמר לה: – אמר לה (רבי חייא): איזלין כבשין – לכי וכבשי (את התנור).
ומעירים: ידעה הוות, אלא דהוות בעיא מישמע מן אבוה – יודעת היתה (בתו של רבי חייא את ההלכה ששנינו במשנה, שמכבשים תנור ביום טוב), אלא שהיתה רוצה לשמוע מאביה (במפורש שהוא מסכים להלכה ששנינו במשנה).
בבלי ביצה לב,ב: תני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין גורפים תנור וכיריים, אבל מכבשים. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גורפו - מותר.
אשתו של רבי חייא נפל לה אריח (חלק של לבינה) בתנור ביום טוב. אמר לה רבי חייא: ראי שאני רוצה שתהא פת מעולה (ורמז לה שמותר להוציא את הלבינה משם).
יש להסביר את המסופר בירושלמי על פי הברייתא שבבבלי, שבתחילה אמר רבי חייא לבתו שתגרוף את התנור, כי חשב שאי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו, והבת אמרה שהדבר אסור, כי אפשר לאפות בלא שתגרוף, ולכן בסוף אמר לה שתכבוש את התנור.
התלמודים ניסחו את הסיפור, שמקורו בארץ ישראל, כל אחד על פי מקומו. בירושלמי נמצאה אבן בתנור, ואילו בבבל, שאין שם אבנים, סופר שנפל בתוכו אריח ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 23).
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: מצילין מן התנור לכירה – מותר ביום טוב ליטול אוד (גזיר עץ שאחזה בו האש, אך לא נשרף כולו) ולהעביר אותו מהתנור לכירה כדי לבשל בו בכירה, ואין בהעברתו מהתנור משום מכבה, כיוון שחומו של התנור גדול, אבל לא מכירה לתנור – אסור ביום טוב ליטול אוד ולהעביר אותו מהכירה לתנור כדי לאפות בו בתנור, משום שיש בהעברתו מהכירה משום מכבה, כיוון שאין חומה של הכירה גדול (הוראת המילה 'מצילין' כאן: מעבירים, כמו בירושלמי להלן ה,א: 'נר שכבה - מצילין את שמנו'. בארמית סורית יש לשורש 'נצל' גם הוראה של לשפוך, למזוג).
רב אבא בר חנה (רבה בר חנה, אמורא בדור הראשון) אמר: מצילין מתנור לכירה ומכירה לתנור – שאף שיש בהעברת האוד מהכירה משום מכבה, אבל העברת האוד היא לצורך אוכל נפש, והתירו כיבוי באוכל נפש, אבל לא מערבית לשחרית – העברת האוד מותרת לצורך אותה שעה, אבל אסור להעביר אוד בערב ולהצניעו כדי להשתמש בו בבוקר, משום שאסור לגרום כיבוי בידיים שלא לצורך אותה שעה.
רב אבון (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רב: מצילין מתנור לכירה ומכירה לתנור, מערבית לשחרית – העברת האוד מותרת אף שלא לצורך אותה שעה, כיוון שהוא לצורך יום טוב, אבל לא מיום טוב לחול – אסור ביום טוב להעביר אוד לצורך יום חול.
• • •
בניית כירה ביום טוב
במשנה שנינו: "אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה".
מנמקים: משֵּׁם (משום) בונה – אסור ביום טוב לקרב שתי חביות, כדי לתת על החביות את הקדירה, והעצים לבעירה מונחים בין החביות תחת הקדירה, מפני שהוא דומה לבונה כירה פשוטה ביום טוב (לא תמיד היו יוצרים את הכירה בבית האומן. לעיתים קרובות השתמשו באמצעים פשוטים יותר: צירפו שתי אבנים זו אצל זו ושפתו את הקדירה עליהן, ומתחתיה נתנו את העצים והאש ("כלי החרס בתקופת התלמוד", עמוד רמ)).
הנהגת בהמה במקל ביום טוב
במשנה שנינו: "אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יצא סומא במקלו ולא רועה בתרמילו – ביום טוב, מפני שהוא עושה מעשה של יום חול, ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) מתיר. וכן היה רבי שמעון אומר: הואיל והוא מותר בדבר אחד, יהא מותר בכל הדברים – הואיל וסומא מותר לצאת במקלו ורועה בתרמילו, מותר גם להנהיג את הבהמה במקל ביום טוב. רבי שמעון חולק על משנתנו, שהוא סבור שאין לאסור משום מעשה של יום חול.
תוספתא ביצה ג,יז: אין יוצאים בכיסא, אחד האנשים ואחד הנשים, ולא סומה במקלו, ולא רועה בתרמילו. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר: אף (אין) (נראה שלפנינו המילה "אין" היא כפילות של המילה "אף" ("תוספתא כפשוטה")) מנהיגים את הבהמה במקל ביום טוב.
בבלי ביצה כה,ב: תנו רבנן: אין הסומא יוצא במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאים בכיסא, אחד האיש ואחד האישה.
בבלי ביצה לג,א: תנו רבנן: אין מנהיגים את הבהמה במקל ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר.
לימא רבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה סבירא ליה (שאין לו מוקצה)? - בהא אפילו רבי שמעון מודה (לתנא קמא שאסור), משום שנראה כמי שהולך לחגיגה (לשוק, שהוא דרך חול).
בתוספתא ובבבלי רבי אלעזר ברבי שמעון מתיר להנהיג בהמה במקל, ובירושלמי רבי שמעון מתיר להנהיג בהמה במקל.
• • •