משנה
אין פוחתין את הנר – אין עושים ביום טוב פה לנר של חרס, כדי ליצוק לתוכו שמן להדלקה, מפני שהוא עושה כלי – שהפחיתה הופכת את הנר לבית קיבול לשמן, ועל ידי פעולה זו הנר ראוי לתפקידו (הואיל וכלי חרס נטמאים רק באוויר ולא מאחוריהם ולא מגביהם, יצרו את כלי החרס כשהם סתומים בפיהם, שלא ייטמאו אצל היוצר, וכשהובאו לבית הקונה פתחו אותם. אף הנרות של שמן נוצרו אצל היוצר כשהם סתומים מגבם בבית שיקועם במקום שיוצקים לתוכם שמן, בגלל חשש טומאה, וכשרצו להשתמש בהם היו פוחתים במקום זה פחת כדי להכניס בו שמן).
ואין עושין פחמין – אסור להכין פחמים ביום טוב, אפילו לצורך יום טוב, מפני שהפחמים הם מעין כלי שעשייתו אסורה (הפחמים נועדו לחימום באש נמוכה ולבישול מתמשך של מאכלים ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 184)).
ואין חותכין את הפתילה לשנים – ביום טוב, מפני שהוא מתקן ועושה אותה כלי הראוי לשימוש. רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות – מותר לקחת פתילה ארוכה ולשים כל קצה בתוך נר ולהדליק אותה באמצעה, ועל ידי כך ייווצרו שני נרות דולקים בנפרד.
• • •
תלמוד
פתיחת אילפס ביום טוב
במשנה שנינו: "אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי".
לפס, אילפס - קדירה בעלת מכסה, עשויה חרס, ששוליה רחבים ודופנותיה נמוכות ודקות, ושימשה לטיגון, לבישול ולהרתחה. מקור המילה ביוונית.
האילפס וכיסויו נוצרו בעזרת דפוס שעליו היו מדביקים טיט יוצרים מכל צדדיו, ולאחר שהכלי התייבש במקצת יום אחד בערך פתחוהו, שחתכוהו מסביב לשפתו במכשיר חד, וכך נוצרו בבת אחת האילפס וכיסויו. פעולה זו דומה לפחיתת הנר. לאחר פתיחת האילפס שרפו אותו בכבשן או הסיקו אותו בתנור ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד כ).
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לפסים סתומות שעשאן מערב יום טוב – שיצר אותם היוצר בערב יום טוב כשהם סתומים מכל צד, - לא יפתחם ביום טוב – אסור לחתוך אותם ביום טוב כדי להפריד בין האילפסים לכיסויהם, מפני שהוא כמכשיר כלי ביום טוב – על ידי הפתיחה הוא עושה כלי ביום טוב (ומכול שכן שאין לעשות כן בשבת). [ורבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) מתיר – לפתוח את האילפס הסתום ביום טוב (ואף בשבת), מפני שיש כאן כלי גמור מערב יום טוב לפני שנפתח, ואין פתיתתו אלא כפתיחת דלת שסגורה בהידוק ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 983).] (המוסגר הושלם על פי התוספתא, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"ספר העיטור", וכן הגיהו המפרשים, כפי שיוצא מהמשך הסוגיה)
תוספתא שבת טז,יג וביצה ג,יג: אין פותחים לפסים סתומות, ורבן שמעון בן גמליאל מתיר.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה עדויות ב,ה) שנינו (בעניין שלושה דברים שאמרו לפני רבי ישמעאל): על לפסים ארוניות (כך בשני כתבי יד של המשנה. ובכתב יד שלישי של המשנה: 'עירניות') – לפסים כפריות, שהן סתומות לפני שנפתחו, שלא אמר בהם רבי ישמעאל לא טומאה ולא טהרה, עד שבא רבי יהושע בן מתיא ואמר, שהן טהורות באהל המת – שקודם פתיחתן הן סתומות מכל צד, ולכן אינן נטמאות באוהל שיש בו מת, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, וטמאות במשא הזב – אם נשאן הזב או טלטלן. רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) אומר: אף במשא הזב טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן – שעדיין לא פתחו אותן, ולכן אין עליהן תורת כלי לקבל טומאה.
ומציעים קשר בין שתי המחלוקות: אתיא דיחידאה דהכא כסתומה (צריך לומר: 'כסתמא') דתמן, ודיחידייא דתמן כסתומה (צריך לומר: 'כסתמא') דהכא – באה (הולכת) [שיטתו] של היחיד של כאן כסתם של שם, ושל היחיד של שם כסתם של כאן (דברי היחיד כאן באים כסתם השנוי במקום אחר, ודברי היחיד במקום אחר באים כסתם השנוי כאן. - דברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא לעיל שמותר לפתוח אילפס סתום ביום טוב מתאימים לדברי סתם המשנה בעדויות שאילפס סתום נטמא במשא הזב, שדברי שניהם מבוססים על העיקרון שאילפס סתום נחשב כלי גמור. ודברי רבי אלעזר בירבי צדוק במשנה בעדויות שאילפס סתום אינו נטמא במשא הזב מתאימים לדברי סתם הברייתא לעיל שאסור לפתוח אילפס סתום ביום טוב, שדברי שניהם מבוססים על העיקרון שאילפס סתום אינו נחשב כלי גמור) (הכתיב 'סתומה' אינו מופיע אלא כאן, ואין ספק שהוא בא בהשפעת לשון ההלכה "לפסים סתומות" ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמוד", עמוד 502)).
בבלי ביצה לב,א: תנו רבנן: אין פוחתים את הנר ואין עושים אילפסים חירניות (ביום טוב). רבן שמעון בן גמליאל מתיר באילפסים חירניות.
מאי חירניות? - אמר רב יהודה: עירניות. - מאי עירניות? - אמר אביי: צעי חקלייתא (קערות של בני כפרים).
• • •
כיבוי בקעת ביום טוב
במשנה שנינו: "ואין עושין פחמין".
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): בקעת (גזר עץ) – שבוערת באש, - סומכה לכותל בשביל שלא תכסכס (תשפשף. בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל: 'תסכסך' - תשפשף ותלחך האש) – מותר להסיר ביום טוב את הבקעת מן האש (כגון שבערה בכירה והסתיים הבישול) ולשים אותה סמוך לכותל בחוץ, כדי שהאש לא תמשיך להבעיר אותה. הדבר מותר מפני שאין זה מכבה, אלא רק גורם כיבוי, שהיא נכבית מאליה, וגרימת כיבוי מותרת ביום טוב.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה – אסור לכבות ביום טוב בקעת שבוערת באש, אם הכיבוי הוא משום שהוא חס עליה שלא תבער כולה לחינם, שהוא רוצה לחסוך אותה לשעה אחרת. הדבר אסור מפני שכיבוי שאינו לצורך יום טוב - אסור. אם בשביל שלא תעשן את הבית ואת הקדירה - מותר – מותר לכבות ביום טוב בקעת שבוערת באש, אם הכיבוי הוא בשביל שלא יתמלא הבית בעשן שיטריד או יסכן את אנשי הבית, או אם הכיבוי הוא בשביל שלא יתקלקל התבשיל שבקדירה מהעשן של הבקעת הבוערת. הדבר מותר מפני שכיבוי שהוא לצורך יום טוב - מותר.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בשאין שם אויר – מותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, רק במקרה שאין שם מקום פנוי שאפשר להשליך את הבקעת לשם, ואם לא יכבה אותה, תעשן את הבית; אבל אם יש שם אויר – במקרה שיש שם מקום פנוי, - משליכה לאויר ודייו – הוא משליך את הבקעת למקום הפנוי, ושם היא תישאר לבעור עד שתיכבה מאליה, ואינו צריך לכבות אותה כיוון שלא יעשן הבית.
ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: אמר רבי נסא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ויאות?! (בתמיהה) – ויפה?! (וכי נכון הוא שמותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית?!) כן אנן אמרין: – (וכי) כך אנחנו אומרים: הדא קלוריתה – משחת העיניים הזאת (מקור המילה 'קילורי' ביוונית ובלטינית), - שרי מישוף ומיכחול מינה (בהבאת הירושלמי בראב"ד: 'עינא') ביומא טבא – מותר לשפשף ולכחול ממנה (את העיניים) ביום טוב?! (בתמיהה) – אם מותר לכבות ביום טוב בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, כיוון שהעשן מזיק לעיניים, נאמר שמותר לכחול את העין במשחה ביום טוב אם הוא חש בעינו! והרי אסור לכחול את העין בשבת והוא הדין ביום טוב!
ומתרצים את התמיהה בהצעת הבחנה בין שני המקרים הדומים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כאן – במקרה של כיבוי בקעת בשביל שלא תעשן את הבית, - לשימור – מותר לכבות את הבקעת ביום טוב משום שאינו אלא לשמור את עיניו מן העשן, שלא יזיק להן, וכאן – במקרה של כחילת העין, - לרפואה – אסור לכחול את העין ביום טוב משום שהוא לרפואה, ורפואה כשאין סכנה אסורה בשבת וביום טוב.
תוספתא ביצה ג,יג: אין מכבים את הבקעת בשביל לחוס עליה. ואם בשביל שלא תעשן את הבית, או בשביל שלא תקדיח את התבשיל - מותר.
בבלי ביצה כב,א: בעא מיניה רב אשי מאמימר: מהו לכחול את העין ביום טוב (בסממני רפואה)? היכא דאיכא סכנה (לעין), כגון... - לא קא מיבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קא מיבעיא לי כגון... (במקום שאין סכנה אלא מיחוש בלבד) - מאי? - אמר ליה: אסור. - איתיביה: אין מכבים את הבקעת בשביל לחוס עליה. ואם בשביל שלא יתעשן הבית או בשביל שלא תתעשן הקדירה - מותר! ושני ליה כדשנין (שברייתא זו היא כדעת רבי יהודה המתיר גם מלאכות שאינן לצורך אוכל נפש, וכשאני אומר את דברי הרי זה לשיטת החכמים).
בשני התלמודים השוו את המקרה של כחילת העין שיש בה מיחוש למקרה של כיבוי בקעת בשביל שלא תעשן את הבית ותזיק לעיניים. בירושלמי חילקו בין המקרים, ואילו בבבלי לא חילקו אלא העמידו את הברייתא כרבי יהודה.
• • •
דיני פתילה ביום טוב
במשנה שנינו: "ואין חותכין את הפתילה לשנים. רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות".
מביאים ברייתא: שלשה דברים נאמרו בפתילה – בעניין פתילה ביום טוב, להחמיר ושלשה – דברים אחרים, להקל. אֵילּוּ שלשה שאמרו להחמיר: אין עושין אותה כתחילה (מההתחלה) ביום טוב – אסור להכין פתילה ביום טוב, מפני שהוא עושה כלי, ואין חותכין אותה לשנים – בסכין ביום טוב, מפני שהוא מתקן כלי, כמו ששנינו במשנה, ואין מספספין (חורכים, מהבהבים) אותה באור (באש) – ביום טוב קודם הדלקתה, כדי שתידלק בקלות, מפני שהוא מתקן כלי. אֵילּוּ שלשה שאמרו להקל: מועכין אותה – את ראש הפתילה באצבעות היד ביום טוב, ושורין אותה בשמן – ביום טוב, כדי שתדלק יפה, וחולקין אותה באור לשתי נרות – ביום טוב, כדברי רבי יהודה במשנה.
אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בצריך לשניהן – חותכים פתילה באור לשתי נרות רק במקרה שצריך להדליק שתי נרות ואין לו אלא פתילה אחת ארוכה, שנותן חציה בנר זה וחציה בנר זה ומדליק באמצעה והיא נעשית מאליה שתי פתילות בשתי נרות. אבל אם אינו צריך להדליק שתיהן אלא אחת מהן - אסור לחתוך פתילה באור.
ומציעים ברייתא: תני רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דבר דלייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – שונה רבי יודה בר פזי [ברייתא] של ברדלייה: מביא שתי נרות – ומניחם זה ליד זה, ונותנה בשניהן – נותן קצה הפתילה האחד בנר אחד וקצה הפתילה השני בנר האחר, וחולקה באור – מדליק אש באמצע הפתילה, לשני נירות – שהאש מחלקת את הפתילה לשניים.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם חיננא בר אידי (אמורא בבלי בדור השלישי) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מוהטין (מנקים) את הפתילה ביום טוב – מותר להסיר את הפחם שבקצה הפתילה, כדי שתדלק יפה.
תוספתא ביצה ג,כא: שלושה דברים נאמרו בפתילה, שלושה להחמיר ושלושה להקל: אין עושים אותה כתחילה, ואין מהבהבים אותה באור, ואין חותכים אותה לשניים. אלו שלושה להקל: שורים אותה בשמן, וממעכים אותה ביד, וחותכה באור לשתי נירות.
בבלי ביצה לב,א-ב: "רבי יהודה אומר: חותכה באור לשני נירות". - מאי שנא בסכין דלא - דקא מתקן מנא, באור נמי הא קא מתקן מנא! - תני רבי חייא: חותכה באור בפי שתי נרות (שאינו מתכוון לתקן כלי אלא להדליק).
אמר רב נתן בר אבא אמר רב: מוחטים את הפתילה ביום טוב. - מאי מוחטים? - אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: לעדויי חושכא (להסיר את החלק המפוחם).
תני בר קפרא: שישה דברים נאמרו בפתילה, שלושה להחמיר ושלושה להקל. להחמיר: אין גודלים (פותלים) אותה כתחילה ביום טוב, ואין מהבהבים אותה באור, ואין חותכים אותה לשניים. להקל: ממעכה ביד, ושורה בשמן, וחותכה באור בפי שתי נרות.
• • •