משנה
אין מבקעין – ביום טוב, עצים – לצורך הסקה, מן הקורות – עצים גדולים משויפים ומיושרים המיועדים לבנייה ולהכנת רהיטים, מפני שהן מוקצות, ולא מן הקורה שנשברה – ביום טוב, אף על פי שעכשיו היא מוכנה להסקה, כיוון שבערב יום טוב לא יועדה לכך, הרי היא מוקצה.
אין מבקעין – ביום טוב עצים מן הקורה שנשברה מערב יום טוב, לא בקורדום (כלי שידיתו עשויה מעץ וראשו ממתכת. לראש היו שני צדדים, אחד מחודד והשני להב רחב מעט. בלהב השתמשו לביקוע עצים, לסיתות אבנים ולחיתוך, ובחלד המחודד השתמשו לעידור, לניכוש ולחפירה) ולא במגל (כלי שידיתו הקצרה עשויה מעץ והלהב עגול, ושימש לקציר ולביקוע) ולא במגירה (מין מסור משונן) אלא בקופיס (קופיץ, סכין גדולה) – כדי שישנה מדרכו בימי החול.
בית – חדר בבית, שמשמש כמחסן, שהוא מלא פירות – מוכנים לאכילה, וסתום – שמקום הפתח סתום באבנים, ונפחת – הפתח הסתום, שנפלו אבנים אחדות ביום טוב, - נוטל – פירות לאכול, ממקום הפחת – שאין הפירות מוקצים. רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: פוחת כתחילה ונוטל – מותר לכתחילה לפחות ביום טוב את הפתח הסתום וליטול פירות, שכיוון שהפתח הסתום זמני ונועד לפריצה, אין בפריצתו משום סתירת אוהל.
• • •
תלמוד
ביקוע עצים ביום טוב
במשנה שנינו: "אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה".
מציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאסור לבקע ביום טוב עצים לצורך הסקה מן הקורה שנשברה) - בקורה שנשברה ביום טוב – במקרה שהקורה נשברה ביום טוב, לפי שאינה מן המוכן; אבל בקורה שנשברה מערב יום טוב - מותר – לבקע עצים ממנה לצורך הסקה. בשאין בהן (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'עליה') תואר כלי – מותר לבקע ביום טוב עצים לצורך הסקה מקורה שנשברה מערב יום טוב, רק במקרה שאי אפשר להשתמש בקורה שנשברה ככלי ואינה ראויה אלא להסקה; אבל אם יש עליה תואר כלי – במקרה שאפשר להשתמש בקורה שנשברה ככלי, אפילו נשברה מערב יום טוב - אסור – לבקע עצים ממנה לצורך הסקה, משום שאין דעתו עליה להשתמש בה להסקה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: סוֹכות תאינים ובהן תאינים – ענפי תאנה תלושים שנשארו תאנים עליהם, מכבדות (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: 'תמרה') ובהן תמרים – ענפי הפרי של תמר תלושים שנשארו תמרים עליהם, שהכניסן – לביתו, לאוכלין – שהיה בדעתו מערב יום טוב לאכול מהפירות שעליהם, - אוכל מהן ביום טוב – ואינו משתמש בענפים להסקה; הכניסן לעצים – שהיה בדעתו מערב יום טוב להשתמש בענפים להסקה, - אין אוכל מהן ביום טוב – ומשתמש בענפים להסקה.
תוספתא ביצה ד,ב: סוכי תאינה ובהן תאנים, מכבדות תמרה ובהן תמרים, הכניסן לעצים - אין אוכל מהן ביום טוב, למאכל בהמה - אוכל מהן ביום טוב.
בירושלמי לא נזכר מאכל בהמה, אלא "שהכניסן לאוכלין". ושמא הכוונה למאכל אדם דווקא, וההלכה שמוכן לכלבים מוכן לאדם (בבלי ו,ב) לא הובאה בירושלמי. אבל אפשר שגרסו "שהכניסן לאוכלין" משום שאין אדם מאכיל לבהמתו תאנים. ולפנינו (בתוספתא) הפירוש הוא שהכניס את הסוכות הרכות למאכל בהמה, ומכל מקום יכול אף בעצמו לאכול את הפירות, משום שלא הכניסן לעצים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 997).
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: מסיקין (מדליקים, מבעירים) – ביום טוב, בכלים – כיוון שכלים אינם מוקצים, ניתן להשתמש בהם לכל צורך, כולל לצורך הסקה, ואין מסיקין בשברי כלים – כיוון ששברי כלים הם מוקצים.
ומציעים צמצום כפול של תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מסיקים ביום טוב בשברי כלים) - בכלים שנשברו ביום טוב – במקרה שהכלים נשברו ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן; אבל בכלים שנשברו מערב יום טוב - מותר – להסיק בהם. בשאין עליהן תואר כלי – אסור להסיק בכלים שנשברו ביום טוב, רק במקרה שאי אפשר להשתמש בכלים שנשברו ככלים; אבל אם יש עליהן תואר כלי – במקרה שאפשר להשתמש בכלים שנשברו ככלים, (ו)אפילו (ש)נשברו ביום טוב - מותר – להסיק בהם, שהרי ככלים הם, ומסיקים בכלים.
ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – שונה רבי חייא: מסיקין – ביום טוב, באוכלין – כמו שהם בקליפותיהם ובגלעיניהם, שכיוון שאוכלים אינם מוקצים, ניתן להשתמש בהם לכל צורך, כולל לצורך הסקה, אבל לא בקליפיהן ולא בגלעיניהן – שנשארו לאחר שאכל את האוכלים ביום טוב, כיוון שקליפות וגלעינים אלה הם מוקצים, לפי שהם כנולד.
תוספתא ביצה ג,יא: המיטה והכיסא והספסל והקתדרא ועריסה שנתפרקו (כלים שנשברו), וכן קורה שנשברה, וכן סוואר של קורות (ערימת קורות הסדורות לבניין) שנשבר - אין מסיקים בהם ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן.
אגוזים ושקדים שאכלם מערב יום טוב - מסיקים בקליפיהם ביום טוב, אכלם ביום טוב - אין מסיקים בקליפיהם ביום טוב. אגוזים ושקדים עצמם (בלי הקליפים) - אין מסיקים בהם ביום טוב, לפי שאינם מן המוכן (שאינם עומדים להסקה) / אגוזים ושקדים עצמם - מסיקים בהם ביום טוב.
ומספרים: רב הוה יתיב קומי רבי חייה רבה והוה אכיל – רב היה יושב לפני רבי חייא הגדול והיה אוכל (ביום טוב פירות שיש בהם גלעינים), והוה מתחמי זרק גו תפייה, וזרק קומי תפייה – והיה (רב) נראה זורק (את הגלעינים של האוכל שאכל) לתוך הכיריים (לבישול במקום שהפחמים מונחים), וזרק לפני הכיריים (רב זרק את הגלעינים לפני הכיריים, אלא שהיה נראה שזרק לתוך הכיריים). אמר ליה רבי חייה רבה: – אמר לו רבי חייא הגדול (לרב): הכא זרוק! – כאן זרוק! (זרוק את הגלעינים לפני הכיריים ולא לתוך הכיריים). אמר ליה: – אמר לו (רב לרבי חייא): מה בין הכא ומה בין הכא? – מה בין כאן ומה בין כאן? (מה ההבדל בין לפני הכיריים ובין לתוך הכיריים?) אמר ליה: – אמר לו (רבי חייא לרב): בן פיחה – בן הריק (בן הטיפש), אחריהם, אחריהם! – יש ללכת אחרי החכמים ולהישמע להלכותיהם (שאין מסיקים בגלעינים ביום טוב, כמו שרבי חייא שונה לעיל בברייתא)!.
אמר רבי חנינה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אוכלה הוה זרק – אוכל היה זורק (לדעת רבי חנינה, רב זרק לתוך הכיריים גלעינים שהיה עליהם אוכל, שמצץ את מיץ הפירות והשליך את בשר הפירות עם הגלעינים. ולא אמר רבי חייא לרב דבר, שכן מסיקים באוכלים ביום טוב, ולא כפי שסיפרו לפני כן).
אמר רבי אימי בבלייא – הבבלי (אמורא בדור הרביעי): חולה הוה – חול היה (לדעת רבי אימי בבלייא, המעשה הזה שרב זרק גלעינים לתוך הכיריים היה ביום חול ולא ביום טוב). אמר ליה: – אמר לו (רבי חייא לרב): כנגד כן אסור ביום טוב – דבר דומה לזה (זריקת גלעינים לתוך הכיריים) אסור ביום טוב (שאין מסיקים בגלעינים ביום טוב. ורק דבר זה אמר רבי חייא לרב, ולא כפי שסיפרו לפני כן).
לפי שני האמוראים המוסרים מסורות אחרות לסיפור, רב זרק לתוך הכיריים, ולא שהיה נראה שזרק לתוך הכיריים.
בבלי שבת כט,א: אמר רב יהודה אמר רב: מסיקים (ביום טוב) בכלים ואין מסיקים בשברי כלים; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. מסיקים (ביום טוב) בתמרים, אכלם - אין מסיקים בגרעיניהם; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר. מסיקים באגוזים, אכלם - אין מסיקים בקליפיהם; דברי רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר.
והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לכוביא (זרק את הגרעינים לתנור). אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב - אסור.
הסיפור בבבלי הוא כמסורת של רבי אמי הבבלי בירושלמי.
בן פיחה
הכינוי 'בן פיחה', שבו מכנה רבי חייא את אחיינו רב בירושלמי כאן, דומה לכינוי מקביל בבבלי 'בר פחתי', המשמש באופן קבוע את רבי חייא בקשר לרב. המפרשים נטו לפרש את שני הכינויים של רבי חייא לרב, 'בן פיחה' שבירושלמי ו'בר פחתי' שבבבלי, באופן חיובי. אך נראה ש'בן פיחה' מתפרש במובן שלילי: בן הריק / הטיפש.
השורש פח"ת, לשון פחיתות, משמש במובן 'קללה', בדומה לשורש העברי קל"ל, לשון קלילות, וזה היסוד לכינוי 'בר פחתי' שיש לפרשו במובן 'בן קללות'. ברוב ההקשרים הכינוי 'בר פחתי' בא בעקבות שאלה או התנהגות תמוהה של רב, כך שהכינוי הזה משמש לגנאי ולא לשבח ("'בר פחין', 'בן פיחה' ו'בר פחתי'", "תרביץ" עב, עמוד 489 ואילך).
אחריהם, אחריהם!
היה נראה שרב היה מתכוון לזרוק גו תפייה, אבל במקרה נפלו הגרעינים קומי תפייה. וכנראה שהיתה קיימת בזה מחלוקת, ולדעת כמה חכמי בבל אין קפידה בזה ורב עשה כמותם, ועל זה העירו רבי חייא שצריך אתה ללכת אחרי דעת חכמי ארץ ישראל שהם הרוב והם הסמוכים. וכזה בסנהדרין א,ב בחנניה בן אחי רבי יהושע שקידש חודשים ועיבר שנים בבבל לפי חשבונו והתנגדו לו חכמי ארץ ישראל, וכשהתלונן לפני רבי יהודה בן בתירא בנציבין אמר לו: אחריהם, אחריהם!, כלומר, שאחריהם אחריהם תלך בקביעת ההלכה. ובהוריות א,א: התורה אמרה: אחריהם, אחריהם! ("עלי תמר").
• • •
ביקוע בקורדום ביום טוב
במשנה שנינו: "אין מבקעין (ו)לא בקורדום".
דבית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרין: – [החכמים] של בית רבי ינאי אומרים: מבקעין – ביום טוב עצים, בקורדום – בניגוד למשנתנו.
תנא – שנה (בקטע גניזה: 'תני' - שונה) רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): מבקעין בקורדום.
ופוסקים הלכה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: הלכה כמי שהוא אומר: מבקעין בקורדום – כבית רבי ינאי וכברייתא של רבי הושעיה וכבית הלל בברייתא שלהלן, ובניגוד למשנתנו.
בפנקס הלכה ארץ ישראלי נאמר שמותר ביום טוב לבקע עצים בקורדום (ראה "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה" עמוד מג).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי בן כופר (תנא בדור החמישי) אומר משם רבי לעזר בן שמוע (תנא בדור הרביעי): בית שמאי אוסרין – לבקע בקורדום ביום טוב (סתם משנתנו כבית שמאי), ובית הלל מתירין.
• • •
ביקוע במגל ביום טוב ועוד מלאכות
במשנה שנינו: " אין מבקעין... ולא במגל".
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מבקעין – ביום טוב עצים במגל, ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אין מבקעין (חמש המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. מילים אלו ישנן בקטע גניזה, אך אינן ב"אור זרוע". המגיה הוסיף שלא לצורך, כיוון שזו הגרסה של התנא ששונה את המשנה).
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: מבקעין - במגל של יד – יש להעמיד מקור זה במקרה של מגל בעל להב חלק וחד המשמש בעיקר לקיצוץ ענפים, מפני שאף מי שאינו אומן משתמש במגל זה, מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אין מבקעין - במגל של קציר – יש להעמיד מקור זה במקרה של מגל בעל להב משונן המשמש בעיקר לקציר תבואה, מפני שרק מי שהוא אומן משתמש במגל זה.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מפספסין בקיליקים – מפרידים ביום טוב את השיער הסבוך של אדם, אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין מפספסין.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: אמר רב חסדא: מאן דאמר: – מי שאומר: מפספסין - בבריא – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם בריא, שאין לחשוש להשרת שיער, מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אין מפספסין - בתש – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם חלש וחולה, שיש לחשוש להשרת שיער, ותלישת שיער אסורה ביום טוב מן התורה.
קטע זהה יש בירושלמי נזיר ו,ג לעניין חשש השרת שיער בנזיר.
קיליקין הוא שיער סבוך (ראה משנה מקוואות ט,ב-ג), דוגמת שער העיזים של קיליקיה שבאסיה הקטנה. קיליקין הוא גם בגד עשוי מאריג של שער עיזים שהובא מקיליקיה (משנה כלים כט,א).
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: מוללין עצי בשמים – שוחקים ומועכים ביום טוב בין האצבעות עצי בשמים כדי להוציא מהם ריח, אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין מוללין.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: מוללין - בלחים – יש להעמיד מקור זה במקרה של עצי בשמים לחים, שניתן למלול אותם בקלות בין האצבעות, מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אין מוללין - ביבישין – יש להעמיד מקור זה במקרה של עצי בשמים יבשים, שלא ניתן למלול אותם בקלות בין האצבעות.
תוספתא שבת ה,ט: מטלטלים עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה, מוללו ומריח בו.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: ממתקין – ביום טוב, את החרדל – את הטעם של העלים הירוקים של צמח החרדל לפני אכילתם, בגחלת, אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין ממתקין.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: ממתקין - בשנתנו על גבי הגחלת – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את החרדל על הגחלת, שאינו מכבה את הגחלת, ומאן דאמר: – ומי שאומר: אין ממתקין - בשנתן את הגחלת עליו – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגחלת לתוך החרדל, שהוא מכבה את הגחלת.
תוספתא ביצה ג,טו: ממתקים את החרדל בגחלת.
בבלי שבת קלד,א: תנו רבנן: אין ממתקים אותו (את החרדל) בגחלת. - והתניא: ממתקים אותו בגחלת! - לא קשיא. כאן (שהתירו) - בגחלת של מתכת (שאין בכיבויה איסור מן התורה), כאן (שאסרו) - בגחלת של עץ.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: שפין את הכסף בקרטיקון – משפשפים ביום טוב את כלי הכסף באדמת גיר כדי לצחצחם (מקור המילה 'קרטיקון' ביוונית ובלטינית), אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אין שפין.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: מאן דאמר: – מי שאומר: שפין - בשנתנו מערב יום טוב – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגיר על כלי הכסף מערב יום טוב, שמותר ביום טוב לשפשף אותם כדי להסיר את הגיר, מפני שהגיר התרכך ואינו ממחק אותו, ומאן דאמר: – ומי שאומר: אין שפין - בשנתנו ביום טוב – יש להעמיד מקור זה במקרה שנתן את הגיר על כלי הכסף ביום טוב, שאסור ביום טוב לשפשף אותם.
תוספתא ביצה ד,י: ואין שפים / ושפים כלי כסף בקרטיקון (גיר שבא מן האי כרתים).
בבלי שבת נ,א: בכול חפים (חופפים) את הכלים (בשבת), חוץ מכלי כסף בגרתקון.
• • •
מקום סתום שהוא מלא פירות
במשנה שנינו: "רבי מאיר אומר: אף הוא פוחת כתחילה ונוטל".
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): ובלבד כנגד הפתח – מותר לכתחילה לפחות ביום טוב רק בצד הפתח הסתום, שהוא בניין שאינו קבוע, אבל אסור לפחות במקום אחר, שהוא בניין קבוע.
ומציעים ברייתא: והא תני (נראה שצריך לומר: 'תני'): – שונה [התנא]: מודין חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע – אף על פי שבמשנתנו אין החכמים החולקים על רבי מאיר מתירים לפחות את הפתח הסתום כדי ליטול פירות לאכול, מכל מקום מודים הם בחותמות של כדים המשוקעים בקרקע הבית, שפתחי הכדים חתומים וצרורים בחבלים, שמפקפקין (מזעזעים, מרופפים) – את הקשרים שנעשו על ידי החבלים, כדי שיותרו הקשרים מאליהם, ומפקיעין (מפרקים) – את גדילות החבלים, ומתירין – את הקשרים, מפני שאינם קשרים של קיימא, ולפתיחה הם עומדים, וחותכין – את החבלים עצמם ביום טוב, בשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין – את גדילות החבלים, מפני שגדילות החבלים הם קשרים של קיימא, אלא שביום טוב התירו להפקיעם כדי ליטול ממה שבתוך הכדים, ולא מתירין ולא חותכין, ובכלים – בחותמות של כלים קלועים, שפתחי הכלים קשורים על ידי ראשי הקליעות, - בשבת מותר – להתיר את ראשי הקליעות או לקרוע אותם, כדי ליטול ממה שבתוך הכלים, ואין צורך לומר ביום טוב – מובן מאליו שמותר ביום טוב.
קטע זה ישנו בירושלמי שבת טו,ב ו-כ,ה ולהלן ה,ב ומגילה א,ה.
נראה שהלשון 'והא תני' שבתחילת הקטע כאן הוא אשגרה בטעות מהירושלמי שבת כ,ה.
ב"סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 529, הערה 33, כתב, שהוא אשגרה בחילוף גרסה מהירושלמי להלן ה,ב. הלשון להלן בתחילת הקטע: 'ועוד מן הדא דתני:'.
וב"הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 160, כתב: במקומות מסוימים אין סיבה ברורה להניח ש'והא תני' הוא שיבוש במקום 'תני'. ושם בהערה 76 ציין לירושלמי כאן.
תוספתא ביצה ג,יב: מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקעות שמפקפקים ומתירים ומפקיעים אבל לא חותכים, ובשבת מפקפקים ומתירים אבל לא מפקיעים ולא חותכים, ושבכלים - בשבת מותר, ואין צריך לומר ביום טוב.
יש הבדלים בין הברייתא שבתוספתא ובין הברייתא שבירושלמי. וראה בבלי ביצה לא,ב-לב,א.
בעניין חותמות שבכלים ראה תוספתא שבת יב,טו ומקבילות בירושלמי שבת ובבבלי שבת קמו,א על חותלות של פירות.
• • •