משנה
המביא כדי יין – ביום טוב, ממקום למקום - לא יביאם – לא יעביר אותם, בסל ובקופה (סל גדול) – כדרך שהוא עושה בימי החול, אבל מביא הוא על כתיפו – נושא אותם על כתפו כשהם קשורים בחבל, או לפניו – נושא אותם בידו.
המוליך את התבן – ממקום למקום בקופה לצורך מאכל לבהמתו (תבן הוא החלק של קנה השיבולת (=הקש), שנקצץ ופורר לחתיכות זעירות בשעת פעולות הדיש, והופרד מן הבר והמוץ בשעת הזרייה), - לא יפשיל את הקופה לאחריו – מאחורי גבו, כדרך שהוא עושה בימי החול, אבל נוטלה בידו.
מתחילין בערימת התבן – מותר להתחיל ביום טוב ליטול מערימה של תבן, אף על שלא הכינה מערב יום טוב, מפני שמן הסתם התבן עומד להשתמש בו, אבל לא בעצים שבמוקצה – שאין העצים שבו עומדים לשימוש (למילה 'מוקצה' בספרות התנאית שתי הוראות: מתחם המשמש לאחסון, לטיפול ולייבוש של תאנים וחומרים נוספים; בהמה שיועדה לעבודה זרה. 'מוקצה' במשנה כאן הוא מתחם אחסון).
• • •
תלמוד
הבאה והולכה ממקום למקום ביום טוב
במשנה שנינו: "המביא כדי יין ממקום למקום - לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתיפו לפניו".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: אמר רבי חנין בר לוי (אמורא ארץ ישראלי שאין לקבוע את זמנו): מתניתא באילין קורפדייא דקיקתה – המשנה - בכדים הקטנות האלה (קורפדייא - כדים קטנים בעלי ידית אחת המיועדים למזיגת יין. מקור המילה בלטינית. ראה "כלי החרס בספרות התלמוד" עמוד ר), דמיטענן תרתיי תלת בגו ידא – שנישאות שתיים שלוש בתוך היד (יש להעמיד את המשנה בכדים קטנים, שבימי החול רגילים לשאת מספר גדול של כדים קטנים בסל או בקופה, אבל ביום טוב אסור לשאת כדרך שהוא עושה בימי החול, אלא הוא נושא בידו (-"לפניו") מספר קטן של כדים קטנים ככל שהוא יכול לשאת בידו, או שהוא נושא על כתפו כמה כדים קטנים שקשורים בחבל).
ומציעים בעיה: היתה אחת גדולה – היה לו כד גדול להביא ממקום למקום ביום טוב, לפניו - כך היא דרכו! לאחריו - כך היא דרכו! – בימי החול אדם אינו רגיל לשאת כד גדול בסל ובקופה, אלא הוא רגיל לשאת אותו לפניו, כשהוא מחבקו בשתי הידיים, או לאחריו, במנשא מאחורי הגב. ואם כן, כיצד מביא אדם כד גדול ביום טוב ממקום למקום כשהוא עושה בשינוי?
ופושטים את הבעיה בהצעת היסק: היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: מביאה על גב עורה – שחט בהמה ביום טוב בשדה - הוא רשאי להביא לביתו גם את עור הבהמה, אף על פי שהעור אסור בטלטול ביום טוב. כיצד הוא עושה? הוא משאיר אחד מאיברי הבהמה מחובר לעור, ומביא את העור לביתו על גב (על ידי, באמצעות) אבר זה, שכן האבר הוא בשר הראוי לאכילה ומותר בטלטול (ירושלמי לעיל ג,ג), - ויש להציע את ההיסק העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מביאה על גב קנקנה – היה לו קנקן ריק, שהוא כד גדול, והוא צריך לקנקן בביתו - הוא מביא את הקנקן לביתו על גב יין מעט שהוא משייר שבתוכו, והוא נושא את הקנקן לפניו או לאחריו, שכן היין מותר בטלטול (הלשון 'מביאה על גב עורה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] עורה'. גם הלשון 'מביאה על גב קנקנה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] קנקנה'. וכן כתב ב"יפה עיניים" בבלי ביצה ל,א).
ופושטים עוד את הבעיה בהצעת היסק נוסף: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: מביאה איברים איברים – שחט בהמה ביום טוב בשדה - מותר להביאה לביתו בידו איברים איברים, אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה (משנה לעיל ג,ג), - ויש להציע את ההיסק העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מביאה צלוחיות צלוחיות – היה לו קנקן מלא יין, והוא צריך ליין בביתו - מותר להביא לביתו את היין שבתוך הקנקן בצלוחיות רבות, שבית קיבולן קטן, שהוא ממלא אותן מהיין שבקנקן, אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה, כיוון שהוא מביא וחוזר ומביא כמה פעמים, ובכל פעם הוא נושא מספר קטן של צלוחיות בידו.
בבלי ביצה ל,א: "המביא כדי יין" כו'. - תנא: אם אי אפשר לשנות - מותר (לעשות כדרכו בחול).
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אמור רבנן: כמה דאפשר לשנויי משנינן (שלא לעשות כדרך שעושים בחול). והא הני נשי, דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא, ולא קא משניין, ולא קאמרינן להו ולא מידי! (ומדוע אין אנו מורים להן לשנות?) - אמר ליה: משום דלא אפשר (באופן אחר). היכי ליעבדן? דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא - קא מפשא בהילוכה; דמליא בחצבא זוטא תימלי בחצבא רבה - קא מפשי במשאוי... הילכך לא אפשר.
לפי הירושלמי, מביאים ביום טוב לבית את המים בכדים קטנים רבים, אף על פי שעל ידי כך מרבים בהליכה, שלא כבבלי.
במשנה שנינו: "המוליך את התבן - לא יפשיל את הקופה לאחריו, אבל נוטלה בידו".
מציעים בעיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): מהו להוציא תבן מרשות היחיד לרשות הרבים – ביום טוב לצורך מאכל לבהמתו? – האם הוצאה מרשות לרשות ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש מותרת רק אם יש צורך בגופו של הדבר אבל אינה מותרת לצורך בהמה, או שמא היא מותרת אף לצורך בהמה?
ומציעים פשיטת הבעיה על פי המשנה: ולא מתניתא היא: – ולא משנה היא: המוליך את התבן – ממקום למקום בקופה לצורך מאכל לבהמתו, - לא יפשיל את הקופה לאחריו, אבל נוטלה בידו?! (בתמיהה) – כיוון שהולכה ממקום למקום כוללת גם הוצאה מרשות לרשות, יש לפשוט ממשנתנו שהוצאת תבן מרשות לרשות ביום טוב מותרת אף לצורך בהמה!
ודוחים את פשיטת הבעיה: מתניתא - כמאן דאמר: – המשנה - (יש להעמיד אותה) כמי שאומר: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל לכל נפש שבביתכם מותר לעשותה ביום טוב; ויש לדרוש מהריבוי "לכל נפש": - אף נפשות בהמה בכלל – ולכן מותר לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל אף לנפש בהמה שבביתכם (דעה זו מובאת בירושלמי לעיל א,ט), מה צריכה ליה – מה [ש]נצרך לו (הדבר שהוא מסופק בו, האם מוציאים את התבן מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמה), - כמאן דאמר: – כמי שאומר: אין נפשות בהמה בכלל – ולכן אסור לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל לנפש בהמה שבביתכם. - העמדת המשנה והבעיה לפי דעות שונות אינה מאפשרת לפשוט את הבעיה מהמשנה.
ומקשים: ברם כמאן דאמר: – ברם (=אפילו) כמי שאומר: נפשות בהמה בכלל - פשיטא (צריך לומר: 'צריכא' ("שערי תורת ארץ ישראל" ו"אוצר לשונות ירושלמיים")) ליה – [הדבר] נצרך לו (הוא מסופק בו, האם מוציאים את התבן מרשות היחיד לרשות הרבים לצורך בהמה)! – ואם כן, יש לפשוט את הבעיה מהמשנה לפי דעה זו!
ודוחים את פשיטת הבעיה: מתניתא – המשנה, - במוציא להאכיל – (יש להעמיד אותה) במקרה שהוא מוציא תבן מרשות לרשות ביום טוב לצורך מאכל לבהמתו, מה צריכא ליה – מה [ש]נצרך לו (הדבר שהוא מסופק בו), - במוציא להיסק – במקרה שהוא מוציא תבן מרשות לרשות ביום טוב לצורך הסקה לבישול. במקרה זה ההוצאה מרשות לרשות היא לצורך הכשרת אוכל נפש, ואף על פי שהוצאה מרשות לרשות ביום טוב מותרת שלא לצורך אוכל נפש, היא מותרת רק אם יש צורך בגופו של הדבר, אבל במקרה זה ההוצאה היא לצורך דבר אחר. - הרי שהבעיה התייחסה למקרה השונה מזה שנידון במשנה, ולכן אי אפשר לפשוט את הבעיה מהמשנה.
• • •
מוקצה לעניין שבת ולעניין מעשרות
במשנה שנינו: "מתחילין בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה".
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מוקצה שיבש – תאנים שהונחו לייבוש ובשבת הגיעו לידי ייבוש והפכו לגרוגרות ונעשו ראויים לאכילה, - אסור ליגע בו – אסור לאכול מהן בשבת, כיוון שלא הוזמנו מבעוד יום (מכיוון שהלשון 'אסור ליגע בו / בהן' נמצא כמה פעמים בירושלמי, נראה ששיטת הירושלמי שמוקצה אסור בנגיעה ולא רק בטלטול. כך כתב ב"הירושלמי כפשוטו" עמודים 93-94. - אולם ייתכן שכוונת הלשון 'ליגע בו' - להתעסק בו, שכן בלשון האמוראים בשני התלמודים מצאנו 'נגעו בו / בה' במובן של 'התעסקו בנושא', כמו שכתב ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית" עמוד 242).
מימרה זו סדורה על המשנה "מתחילים בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה", העוסקת ביום טוב. ספק האם המימרה נאמרה בהקשר ישיר למשנה זו, שכן אין נראה כי "מוקצה שיבש" מתייחס לעצים אלא לתאנים, כפי שעולה מההקשר הריאלי וכן מהסמיכות לסיפור רבי (להלן). זיקה קרובה יותר יש למימרה זו עם המשנה החותמת את הפרק "עומד אדם על המוקצה" (ד,ח), המגבילה לקיחת פירות מהמוקצה ללא הזמנתם מראש ("הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמוד 241).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשרות א,ח.
רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר לרבי שמעון בריה (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – רבי אמר לרבי שמעון בנו (בשבת או ביום טוב): עלה והבא לנו גרוגרות (תאנים מיובשות) מן העלייה (חדר בקומה עליונה בבניין) (במקבילה: 'מן החבית'. - שני הנוסחים נכונים. השווה ירושלמי פאה ז,ד: 'מעשה שאמר רבי יהודה לבנו בסיכנין: עלה והבא לנו גרוגרות מן החבית. מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העלייה'. - העלייה או החבית הן מקום אחסונן לאחר ייבושן). אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בנו): ואינו אסור משום מוקצה?! – רבי שמעון חשש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן, ולכן אסור לאכול אותן בשבת, לפי שאינן מן המוכן! אמר ליה: – אמר לו (רבי): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (וכי עדיין אתה מסופק בעניין זה?!) אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד – איסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים, אבל לא לגבי גרוגרות, כמוסבר בסמוך.
אמר רבי שמואל בר סוסרטיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מפני שהן מסריחות בנתיים – איסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים בעודם בתהליך הייבוש ועדיין לא יבשו לגמרי, מפני שבמצב זה הם עלולים להרקיב ואינם ראויים לאכילה, ולכן אם לא בדק אותם לפני השבת ומצא שהגיעו לידי ייבוש, אינם נחשבים מוכנים. אבל גרוגרות וצימוקים שכבר יבשו לגמרי והם ראויים לאכילה נחשבים מוכנים.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא מסתברא באילין פיצולייא הוה עובדא?! (בתמיהה) – (וכי) לא מסתבר שבתאנים המפוצלות האלה (המילה 'פיצולייא' יחידאית. אפשר שמדובר בזני תאנה שפירותיהם נוטים להתפצל או בתאנים שהתפצלו, וייתכן שמדובר בתאנים שפוצלו כדי לקצר את זמן ייבושן ("הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמוד 238, הערה 84)) היה המעשה (ברבי ובנו, שהגרוגרות שרבי ביקש מבנו שיביא היו של תאנים מפוצלות שיובשו, ורבי שמעון שאל האם אין בהם משום איסור מוקצה כמו בגרוגרות של תאנים שלמות שיובשו, ורבי השיב לו שרק בגרוגרות של תאנים שלמות שיובשו יש לחשוש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן אם לא בדקו אותן לפני השבת, אבל בגרוגרות של תאנים מפוצלות שיובשו אין לחשוש שמא לא נתייבשו התאנים כל צורכן)?! אמר ליה: – אמר לו (רבי אסי לרבי זעורא): אוף אנא סבר כן – אף אני סובר כך (כמו שסברת בשאלתך, שהמעשה היה בתאנים מפוצלות שיובשו).
ומציעים מסורת המיוחסת לשלשלת מוסרים שמאשרת את הקביעה שלפני כן שמקורה בסברה: אתא – בא רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) [ואמר בשם] רבי יצחק בר ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) [שאמר] בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): באילין פיצולייא הוה עובדה – בתאנים המפוצלות האלה היה המעשה (כמו שאמרו לפני כן מסברה).
ומצטטים את מימרת רבי במעשה שלעיל כדי לדון בה: אמר ליה: – אמר לו (רבי לרבי שמעון בנו): אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאיסור מוקצה חל רק לגבי תאנים וענבים בשעת ייבושם אבל לא לגבי גרוגרות שכבר יבשו), - לעניין שבת – וכן לעניין יום טוב, אבל לעניין מעשרות - כל הדברים יש להן מוקצה – כל הפירות, גם גרוגרות שכבר יבשו, אסור לאכול מהם אכילת עראי מבלי לעשר אותם משנגמרה מלאכתם למעשרות ('מוקצה' בהיקרות הזאת הוא מושג בהלכות מעשרות).
ומציעים סיוע לדברים שלפני כן ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (מעשרות א,ח) אומרת כך (שכל הפירות יש להם מוקצה לעניין מעשרות): (ב)גרוגרות – תאנים בודדות שחתכו את עוקציהן, ייבשון ואחר כך דחסון לתוך כלי (כד או חבית), - משידוש – גמר מלאכתן למעשרות של הגרוגרות היא דחיסתן לכלי, ו(ב)מגורה – גרוגרות שאחסנו אותן במחסן ולא דחסון לכלי, ושטחון על ידי מעגילה של אבן או של חרס, - משיעגל – גמר מלאכתן למעשרות היא שיטוחן. - הרי שהמשנה קבעה שאיסור אכילת עראי משעת גמר מלאכה חל גם לגבי גרוגרות שכבר יבשו.
עד כאן המקבילה בירושלמי מעשרות.
נראה שהסוגיה מקורה כאן, משום שהיא דנה בעיקרה בעניין שבת ויום טוב. הסוגיה הועברה למעשרות משום שהיא דנה בחלקה האחרון בעניין מעשרות.
בבלי שבת מה,א-ב (וביצה מ,א-ב): אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד (תאנים וענבים שהעלם לגג לעשות מהם גרוגרות וצימוקים).
בעא מיניה רבי שמעון ברבי מרבי: פצעילי תמרה (תמרים שנגדרו סמוך להבשלתם והונחו בשמש או בסלים כדי שיבשילו סופית) לרבי שמעון מהו? - אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד (תאנים וענבים בעודם בתהליך הייבוש עלולים להרקיב ואינם ראויים לאכילה, ולכן הם מוקצה. אבל פירות אחרים בעודם בתהליך הייבוש אינם עלולים להרקיב והם ראויים לאכילה, ולכן אינם מוקצה (על פי הירושלמי)).
המעשה של רבי ובנו בירושלמי הפך בבבלי לשאלה ותשובה בלבד.
בירושלמי לא נזכר שהדיון במוקצה הוא לפי דעת התנא רבי שמעון בעניין מוקצה.
הירושלמי נקט תאנים וענבים, והבבלי נקט גרוגרות וצימוקים, אך הכוונה בשני התלמודים זהה: תאנים וענבים שהונחו לייבוש כדי לעשותם גרוגרות וצימוקים.
רוב מפרשי הירושלמי פירשו על פי הבבלי 'פיצולייא' - פצעילי תמרה, שאף הוא ביטוי יחידאי. ברם לא מסתבר שהאמוראים האומרים 'באילין פיצולייא הוה עובדה' יחליפו גרוגרות תאנים המוזכרות במפורש במעשה של רבי ובנו בפצעילי תמרה שהם שני מינים שונים, אבל מסתבר שיעמידו גרוגרות תאנים בזן מסוים או במקרה מסוים של תאנים כפי שפירשנו.
ייתכן שפצעילי תמרה הוא זן של תאנה מוארכת המזכירה בצורתה תמר ("התאנה התמרית"), ואם כן, אף בבבלי התכוונו לזן מסוים של תאנים כמו בירושלמי.
• • •