משנה
בהמה שמתה – ביום טוב, לא יזיזנה ממקומה – מפני שאינה ראויה אף להאכילה לכלבים והיא מוקצה.
מעשה ששאלו את רבי טרפון עליה – על בהמה שמתה ביום טוב, ועל החלה – שהופרשה מהעיסה, שניטמאת – ביום טוב, שאינה ראויה לכוהן, שהרי אסורה באכילה, ואף אסור לכוהן להסיקה תחת תבשילו או לתיתה לכלבו, שאין מבערים קודשים טמאים ביום טוב, ונכנס לבית המדרש ושאל – מה דינן, אמרו לו – החכמים: לא יזיזם ממקומן (מן התשובה לרבי טרפון במעשה המסופר במשנה למדו את ההלכה שסודרה לפני המעשה (ראה "ששה סדרי משנה", מועד, עמודים 424-425)).
• • •
תלמוד
בהמה שמתה ביום טוב
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: טעו חמשה זקינים שהורו לרבי טרפון בלוד – חמישה החכמים בבית המדרש בלוד, שהורו לרבי טרפון שאסור להזיז ממקומן את הבהמה שמתה ואת החלה שנטמאה, טעו בהוראתם. - שמואל חולק על המשנה, מפני שהוא מורה הלכה כרבי שמעון ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 216), שלדעת רבי שמעון בהמה שמתה בשבת ראויה להאכילה לכלבים ואינה מוקצה, והוא הדין בהמה שמתה ביום טוב (בתוספתא מקוואות ז,י וטהרות ט,יד נזכרו מעשים בעניין טומאה וטהרה שנמנו עליהם חמישה זקנים בלוד).
אמר רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני): בבכור הוה עובדא – היה מעשה (לא טעו החכמים, אלא שבבכור של בהמה טהורה היה המעשה המסופר במשנה, ובכור שמת אסור בהנאה בשל קדושתו וטעון קבורה ואינו ראוי להאכילו לכלבים, ולכן אסור להזיזו ממקומו, אבל בהמת חולין שמתה ביום טוב שראויה להאכילה לכלבים - מותר להזיזה ממקומה).
ומציעים סיוע לקביעה ממשנה המבוסס על דיוק: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: עליה ועל החלה שניטמאת – רבי טרפון נשאל על שניהם יחד. ויש לדייק במשנה: מה זו – כמו שחלה שנטמאה, קודש – ואינה ראויה לכל צורך של חולין, אף זו – גם בהמה שמתה, קודש – הרי שיש ללמוד מהקשרם של שני הדברים שמדובר בבכור ולא בבהמת חולין, כדברי רב מתנה.
בעון קומי – שאלו לפני לוי (לוי בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מהו לראות את הטרפה בבית אפל? – האם מותר לבדוק בבית שאין בו די אור בהמה האם יש בה טריפה והיא אסורה באכילה? (רוב הבתים בימי קדם היו אפלים, שכן החלונות היו קטנים) אמר לאפק לבר (צריך לומר: 'אמר לון: אפיק / אפקו לבר', וכן הוא בהבאת הירושלמי ברשב"א וב"אור זרוע", וכן הגיה ר"א אזכרי. - האות 'ל' שהיא קיצור של 'לון' נתחברה בטעות למילה 'אפק') – אמר להם (לוי לשואלים): הוצא / הוציאו (את הבהמה מהבית האפל) לחוץ (שאין רואים את הטריפה בבית אפל).
רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): שמענן: – שמענו (שמיעה ממש): אין רואין את הנגעים בבית אפל – נגעי אדם ונגעי בגד אינם נבדקים בבית שאין בו די אור אלא מחוץ לבית. יש מקור בכתוב לדין הזה, שכן שנינו (משנה נגעים ב,ג): "בית האפל (שאין לו חלונות) - אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו (של הבית)", ולמדו דין זה מן הכתוב בנגעי בית: "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד,לה) - נראה לי ולא לאורי (ספרא "מצורע" פרשה ה). שמענן: – (וכי) שמענו: אין רואין את הטרפה בבית אפל?! (בתמיהה) – הרי אין מקור בכתוב לדין הזה, וכיוון שלא שמענו כך, רואים את הטריפה בבית אפל.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – של רבי אמי שסבר, שלוי אמר להוציא את הטריפה מהבית האפל, משום שאין רואים טריפה בבית אפל, כמו שאין רואים נגעים בבית אפל, אלא שמא תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה – לוי לא אמר להוציא את הטריפה מהבית האפל, משום שאין רואים את הטריפה בבית אפל, אלא אמר כך, משום שיש לחשוש שהבהמה תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה ממקומה ביום טוב, מפני שלא היתה דעתו עליה מערב יום טוב בשביל כלבים והיא מוקצה, כדעת רבי יהודה, ולכן מוטב להוציאה לחוץ ולבדוק אותה שם ולא לבדוק אותה בבית, כיוון שכשהיא בחוץ אפשר להניחה במקומה ואין צורך להזיזה משם. ואין הבדל בין בית אפל ובין בית שאינו אפל, אלא שהמעשה שעליו נשאל לוי היה בבית אפל (רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר כסגנון הזה: "לא מטעם הזה אלא...").
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: אתייא דרב מתנה כשמואל, ודלוי כרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) – באה (הולכת) [שיטתו] של רב מתנה כשמואל, ושל לוי כרב (רב מתנה, שאמר לעיל שבבכור היה המעשה במשנה, ולכן אסור להזיזו ממקומו, סבור כשמואל שפסק הלכה כדעת רבי שמעון, ולכן בהמת חולין שמתה ביום טוב, שראויה להאכילה לכלבים לדעת רבי שמעון - מותר להזיזה ממקומה. ולוי, שאמר שאין רואים טריפה בבית אפל, שמא תימצא טריפה ויהא אסור לטלטלה, סבור כרב שפסק הלכה כדעת רבי יהודה, ולכן בהמת חולין שמתה ביום טוב, שאינה ראויה להאכילה לכלבים לדעת רבי יהודה - אסור להזיזה ממקומה, ורק אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, שדעתו עליה מערב יום טוב בשביל כלבים - מותר להזיזה ממקומה).
ומביאים מקור לדברי רב: אמר (צריך לומר: 'דאמר' (רד"ל)) רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם שמואל (צריך לומר: 'בשם רב' (רד"ל)): הלכה כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – שאסור לטלטל בהמה שמתה מפני שהיא מוקצה.
בבלי ביצה כז,ב: "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה". - לימא תנן סתמא דלא כרבי שמעון, דתנן (משנה שבת כד,ד): מחתכים את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים (כך דעת רבי שמעון). רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן. - ...תרגמה זעירי: בבהמת קודשים (שמתה). - דיקא נמי, דקתני: עליה ועל החלה שנטמאת. מה חלה - דקדושה, אף בהמה - דקדושה. שמע מינה. - אלא טעמא - דקודשים, הא דחולין - שריא (מותר להזיזה, לפי שאינה מוקצה)...
בבלי שבת קנו,ב: "מחתכים את הדלועים לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה, לפי שאינה מן המוכן". - איתמר: אמר עולא: הלכה כרבי יהודה. ואף רב סבר הלכה כרבי יהודה... ואף לוי סבר הלכה כרבי יהודה. - כי הא דלוי, כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא, לא הווה חזי לה אלא יתיב אקילקלתא (היה יושב על האשפה). אמר: דילמא לא מתכשרא, ואפילו לכלבים לא חזיא (ולכן אם יטריפנה, לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כרבי יהודה, שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום - אסורה בטלטול).
ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון. ואף זעירי סבר הלכה כרבי שמעון, דתנן: בהמה שמתה - לא יזיזנה ממקומה, ותרגמה זעירי: בבהמת קודשים, אבל דחולין - שפיר דמי.
דברי זעירי בבבלי "בבהמת קודשים" הם דברי רב מתנה בירושלמי "בבכור הוה עובדא".
הדיוק במשנה שווה בשני התלמודים.
המעשה בלוי וטעמו שווים בשני התלמודים.
לפי שני התלמודים, רב ולוי פסקו כרבי יהודה, ושמואל וזעירי ורב מתנה פסקו כרבי שמעון.
• • •