משנה
בכור – של בהמה טהורה, שאסור לשחוט אותו בזמן הזה אם אין בו מום קבוע, שנפל לבור – בערב יום טוב, ועל ידי הנפילה נפל בו מום, ויש חשש שמא ימות שם, -
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: ירד המומחה – הבקי במומים לבור ביום טוב, ויראה – את הבכור, אם יש בו מום – אם יראה המומחה שהמום שיש בבכור מערב יום טוב הוא מום קבוע, - יעלה וישחוט – מותר להעלות את הבכור ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו כדי לאוכלו, ואם לאו – אם יראה המומחה שהמום שיש בבכור מערב יום טוב אינו מום קבוע, - לא ישחוט – אסור להעלותו ולשחוט אותו.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב – אם לא ראה המומחה לפני יום טוב את מומו, - אין זה מן המוכן – הבכור לא מיועד לשחיטה ואינו מוכן ליום טוב, ולכן אסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו.
דינו של הבכור שהוא ניתן לכוהן. אבל ממקורות תנאיים שלאחר ימי הבית וממקורות מאוחרים יותר עולה, שהבכור נשאר ברשות בעליו, ולאחר שנפל בו מום ונבדק נאכל לנמנים עליו בסעודת חבורה שגם כוהן השתתף בה (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת בכורות, מבוא, עמודים 12-17).
• • •
תלמוד
בכור שראהו מומחה ביום טוב
מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת כד,ד): מחתכין... את הנבלה – בהמה שמתה בשבת ונעשתה נבילה, לפני הכלבים – ואף על פי שלא היתה מוכנה מערב שבת למאכל בהמה, מותר ליתנה בשבת לאכילה לכלבים, שלדעת התנא הזה אין לאסור את הנבילה משום מוקצה. רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת - אסורה – להינתן בשבת לאכילה לכלבים, לפי שאינה מן המוכן – שלא היתה מוכנה מערב שבת למאכל בהמה, והריהי מוקצה. והכא הוא אמר הכין?! – וכאן הוא אומר כך (במשנה כאן בעניין בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר שאם יראה המומחה ביום טוב שהמום שיש בבכור מערב יום טוב הוא מום קבוע - מותר להעלות את הבכור ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו, אף על פי שלא היה מוכן מערב יום טוב, שכן לא התיר מומחה מערב יום טוב לשחוט אותו)?!
ומתרצים את הסתירה בהצעת קשר בין דעתו במשנה כאן ובין דעתו בעניין ראיית בכור: רבי יודה כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו), דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אומר: אין המומחה תורה – ששנינו במשנה בכורות ד,ג, שרבי יהודה מתיר לשחוט בכור שנפל בו מום, אף שלא ראה מומחה את מומו אלא לאחר שחיטתו, שלדעת רבי יהודה, מן התורה אין ראיית המומחה מתירה את הבכור אלא נפילת המום מתירה אותו. ולכן לפי רבי יהודה, כיוון שיש בבכור מום מערב יום טוב, הבכור מוכן מערב יום טוב, אף שלא ראה מומחה את מומו אלא ביום טוב.
ומציינים שהמשנה מתאימה לשיטתו של תנא מסויים: רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא (אמורא בדור השלישי): דרבי יודה היא – של רבי יהודה היא (המשנה שאמרה שרואים את המומים ביום טוב. - נראה שאמוראים אלה שנו את המשנה כאן סתם: בכור שנפל לבור - ירד המומחה ויראה...), דרבי יודה עבד – שרבי יהודה עושה ראיית בכור כראיית טריפה – הוא מדמה ומשווה את שני הדברים מבחינת הדין. - ומציגים את הדין המשמש כיסוד להשוואה: כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם: רואין את הטרפה ביום טוב – בהמה שנשחטה בערב יום טוב מותר למומחה לטריפות לראות אותה ביום טוב האם אין בה טריפה והיא מותרת באכילה, אף שהיה אפשר לראות אותה מערב יום טוב (דין זה הוא לדעת הכול), - ומציעים את הדין המתבקש מההשוואה: ודכוותה: – ושכמותה: רואין את הבכור ביום טוב – בכור שנפל בו מום בערב יום טוב מותר למומחה למומים לראות אותו ביום טוב האם המום קבוע והוא מותר באכילה, אף שהיה אפשר לראות אותו מערב יום טוב.
ומציעים קושיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה על דברי רבי הונא בשם רבי אבא): דמאי (פירות שקיים ספק האם הם חייבים במעשרות, שנובע בדרך כלל מחוסר ידע לגבי מקור הפירות, כגון פירות עם הארץ (אדם שאינו מקפיד על הפרשת מעשרות)) מדבריהם – הפרשת מעשרות מפירות שהם דמאי אינה אלא מדברי חכמים (אבל מן התורה סומכים על רוב בני האדם שמפרישים מעשרות), וראיית טריפה מדבריהן – בדיקת טריפות בבהמה שנשחטה אינה אלא מדברי חכמים (אבל מן התורה סומכים על רוב הבהמות שאינן טריפה). ואם כן, יש לדמות ולהשוות את שני הדברים. - ומציגים את הדין המשמש כיסוד להשוואה: כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר: רואין את הטרפה ביום טוב – בודקים ביום טוב בהמה שנשחטה האם אין בה טריפה, - ומציעים את הדין המתבקש מההשוואה: ודכוותה: – ושכמותה: מפרישין את הדמאי ביום טוב – מפרישים ביום טוב מעשרות מפירות שהם דמאי! – והרי הדין הוא שאין מפרישים דמאי ביום טוב! (במשנה דמאי א,ד ושבת ב,ז שנינו, שמפרישים מן הדמאי את המעשרות אף בערב שבת בין השמשות, אבל לא בשבת, והוא הדין ביום טוב) ואם כן, כשם שאין להשוות הפרשת דמאי ביום טוב לראיית טריפה ביום טוב, כך אין להשוות ראיית בכור ביום טוב לראיית טריפה ביום טוב, שלא כמו שאמרו לעיל! (אין מתרצים את הקושיה)
במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן".
מה פירוש דברי רבי שמעון "כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב"? -
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): כל שמומו ניכר מערב יום טוב – שבערב יום טוב נפל מום בבכור שנפל לבור, ולא התירו מומחה אלא ביום טוב – שבערב יום טוב לא ראה מומחה שהמום שיש בבכור הוא מום קבוע, - אין זה מן המוכן – הבכור אינו נחשב מוכן ליום טוב, ואסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו, כיוון שלא ראה מומחה את מומו בערב יום טוב, וביום טוב אין מומחה רואה את מומו, שרבי שמעון חלוק על רבי יהודה וסובר שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב. - לפי זה, פירושם של דברי רבי שמעון "כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב" - שאין מומו ניכר למומחה מערב יום טוב, שלא ראה המומחה בערב יום טוב את מומו, ואין פירושם של דברי רבי שמעון שלא נפל בו מום מערב יום טוב (נראה שאין לגרוס את המילים 'אלא ביום טוב', ואינן בדברי סתם התוספתא ביצה ג,ג שהוא כדברי רבי שמעון. להלן אמר רב חסדא לפי רבי שמעון שאם עבר המומחה וראהו ביום טוב - מותר, ולכן אין לומר לפי רבי שמעון שאם לא התירו מומחה אלא ביום טוב - אין זה מן המוכן).
ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: עגל בכור שנולד מן הטריפה ביום טוב - מותר (נראה שהמילים 'מן הטריפה' הן אשגרה בטעות מהירושלמי לעיל א,א: 'עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב - מותר'. המילה 'בכור' נוספה כאן במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ונראה שנשמטה בשל אותה אשגרה שבה אין 'בכור') – עגל בכור שנולד ביום טוב, ונולד בעל מום קבוע - מותר באכילה ביום טוב! – הרי שבכור שנולד ביום טוב ומומו עימו - נחשב מוכן ליום טוב, כיוון שמומחה רואה אותו ביום טוב. ואם כן, לכתחילה רואים את הבכור ביום טוב, שלא כרבי שמעון שסובר שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): תיפתר – תתפרש (הברייתא), שעבר המומחה וראהו – קרה מקרה שהמומחה עבר על האיסור שלכתחילה אין רואים את הבכור ביום טוב, וראה ביום טוב את הבכור שנולד ומצא שיש בו מום קבוע, ולכן הוא מותר באכילה ביום טוב.
אתא עובדא קומי רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) וסבר מימר: – בא המעשה לפני רבי אמי (שנפל בכור לבור בערב יום טוב, ונפל בו מום, ולא ראה המומחה את מומו מערב יום טוב), וסבר לומר: רבי יודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יודה – שאם ראה המומחה את מומו ביום טוב - מותר להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו.
אייתי רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) מתניתא דבר קפרה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מדרומא ותנא: – הביא רב אושעיא משנת בר קפרא מן הדרום (מלוד או מיהודה) ושנה: וחכמים אומרים: כל שמומו ניכר מערב יום טוב ולא התירו מומחה אלא ביום טוב - אין זה מן המוכן – ולכן אסור להעלותו ביום טוב מן הבור ולשחוט אותו. - בברייתא זו מובאת דעת רבי שמעון כדעת חכמים (כדעת רבים ולא כדעת יחיד), כדי להורות שהלכה כרבי שמעון, שכן יחיד ורבים - הלכה כרבים (נראה שאין לגרוס את המילים 'אלא ביום טוב', כמו שכתבנו לעיל). וקיבלה וחזר ביה – וקיבל (רבי אמי) אותה וחזר בו (ממה שסבר לומר, ואמר שהלכה כרבי שמעון).
תוספתא ביצה ג,ג: בכור שנפל לבור, אף על פי שמומו ניכר מערב יום טוב, ולא התירו מומחה - אין שוחטים אותו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן.
הברייתא שבתוספתא היא הברייתא שהביא רב אושעיא מן הדרום.
בבלי ביצה כו,ב: תנו רבנן: ...ושווים (רבי יהודה ורבי שמעון), שאם נולד הוא ומומו עימו, שזה מן המוכן.
דרש רבה בר רב הונא: נולד הוא ומומו עימו - מבקרים אותו (מומחים) ביום טוב (ואם נמצא שהוא מום שראוי לשחוט עליו - שוחטים ואוכלים אותו). - אמר ליה רב נחמן: אבא תני: אם עבר וביקרו - מבוקר, ואת אמרת: מבקרים אותו ביום טוב לכתחילה?
בשני התלמודים אמרו שבכור שנולד ביום טוב ומומו עימו מותר בדיעבד אם עבר המומחה וראהו.
בבלי ביצה כו,ב: ..."רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן". - מאי "כל שאין מומו ניכר"? אילימא כל שאין מומו ניכר כלל (שלא היה בו שום מום) - פשיטא, צריכא למימר? (וכי צריך לומר, שאם לא היה בו שום מום - אינו מן המוכן?) אלא "כל שאין מומו ניכר" - אין מומו ניכר לחכם (שלא נראה מומו לחכם מערב יום טוב) אם מום עובר הוא אם מום קבוע הוא.
בשני התלמודים פירשו את דברי רבי שמעון באותו אופן.
בבלי ביצה כז,א: רבי יהודה נשיאה הווה ליה ההוא בוכרא (שנפל בו מום). שדריה לקמיה דרבי אמי ביום טוב (לבודקו), סבר דלא למיחזייה (כדעת רבי שמעון). אמר ליה רבי ירמיה, ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. הדר שדריה לקמיה דרבי יצחק נפחא, סבר דלא למיחזייה. אמר ליה רבי ירמיה, ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. אמר ליה רבי אבא (לרבי ירמיה): אמאי לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כרבי שמעון? - אמר ליה: ואת מה בידך? (האם יש בידך מסורת שהלכה כרבי שמעון?) - אמר ליה: הכי אמר רבי זירא: הלכה כרבי שמעון.
אמר מאן דהוא (שהיה בבבל): אזכי ואיסק להתם (לארץ ישראל), ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה (רבי זירא). כי סליק להתם אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: מי אמר מר הלכה כרבי שמעון? - אמר ליה: לא, אנא מסתברא (מסתבר לפסוק כרבי שמעון) אמרי (אבל לא פסקתי הלכה גמורה). מדקתני במתניתין: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן, וקתני לה בברייתא בלשון חכמים - שמע מינה: מסתברא כוותיה.
יש הבדלים בין התלמודים במעשה שבא לפני רבי אמי.
מסתימת לשון הירושלמי משמע שהמעשה לפני רבי אמי היה מעין הדין שבמשנה, היינו בכור שנפל לבור. ושמא זה עיקר, אלא שבבבלי, אחרי שהעמידו את המחלוקת שבין רבי יהודה ורבי שמעון ברואים מומים ביום טוב, העבירו את המעשה מבכור שנפל לבור לראיית מום בבכור ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד שכה).
• • •
אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ג.
מביאים ברייתא: "אותו ואת בנו" – בהמה עם וולדה, שאסור לשחוט אותם ביום אחד, שנפלו לבור – ביום טוב, -
רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: יעלה – ביום טוב, את הראשון על מנת לשחוט וישחוט – ביום טוב, והשיני – שאינו ראוי לשוחטו ביום טוב משום איסור שחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, עושין לו פרנסה (צורכי מחיה) במקומו (בקטע גניזה ובמקבילה אין מילה זו) שלא ימות – כיוון שבהמה שנפלה לבור אסור להעלותה ביום טוב שלא על מנת לשוחטה.
רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: יעלה את הראשון על מנת לשחוט ולא ישחוט, ויערים (ינהג בפקחות) – שיאמר שהראשון שהעלה כחוש והשני יפה ממנו, ורוצה לשחוט את השני במקום הראשון, ויעלה את השיני – על מנת לשחוט אותו, שאף רבי יהושע אינו מתיר אלא במעלה על מנת לשחוט, אלא שיכול אחר כך לשחוט את מי שירצה. אף על פי שלא חישב לשחוט (צריך לומר כמו במקבילה: 'אף על פי שחישב שלא לשחוט') אחד מהן – שאחרי שהעלה את השני, רצה להימנע ולא לשחוט לא את זה ולא את זה, - מותר – ואינו חייב לשחוט אחד מהם.
תוספתא ביצה ג,ב: אותו ואת בנו שנפלו לבור - רבי ליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשיני עושה לו פרנסה במקומו בשביל / כדי שלא ימות. רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה שלא לשחוט אחד מהם - הרשות בידו.
בבלי ביצה לז,א: תניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור - רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות. רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני. רצה - זה שוחט, רצה - זה שוחט.
לדעת רבי יהושע, לפי הבבלי הוא מוכרח לשחוט אחד מהם, מה שאין כן לפי התוספתא והירושלמי.
המשנה פסחים ג,ג דנה בהפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה. עיסה שנטמאה אי אפשר להפריש ממנה חלה ולאפותה, לפי שחלה טמאה אסורה לכוהן באכילה, וכל שאסור באכילה אסור לאפותו ביום טוב, וגם אי אפשר לשורפה, לפי שאין שורפים קודשים ביום טוב. תנאים נחלקו במשנה כיצד נוהגים ביום טוב בעיסה שנטמאה.
משנה פסחים ג,ג: כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב?
רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתיאפה (לא תפריש את החלה עד לאחר האפייה, ומותר לאפות את העיסה כולה כדי לאוכלה ביום טוב, לפי שעדיין אין יודעים מהו החלק ממנה שיופרש לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה, ואחר האפייה מפרישה את החלה ולערב שורפתה).
רבי יהודה בן בתירא אומר: תטיל בצונן (תפריש חלה מן העיסה, ותטיל אותה במים קרים כדי שלא תחמיץ).
אמר רבי יהושע: לא זה (חלה שהופרשה ביום טוב מעיסה טמאה והחמיצה) הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל ייראה ובבל יימצא (כי מוטב לעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'שב ואל תעשה' מאשר על איסור מלאכה ביום טוב ב'קום ועשה' (תוספתא וירושלמי)), אלא מפרשתה (את החלה ביום טוב) ומנחתה עד הערב (עד למוצאי יום טוב), ואם החמיצה - החמיצה.
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) תמן הוא אמר: – שם (בפסחים) הוא אומר: מותר להערים – בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, רבי אליעזר מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה, אף על פי שלבסוף יפריש חלק ממנה לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה, והכא הוא אמר: – וכאן (בביצה) הוא אומר: אסור להערים – בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, רבי אליעזר אינו מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני?!
ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: תמן – שם (בפסחים), - משום בל יראה ובל ימצא – אם לא יאפה את העיסה כולה, אלא יפריש ביום טוב חלה מעיסה שנטמאה ויהיה אסור לאפות אותה וגם לשרוף אותה, יעבור על האיסורים "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" (שמות יג,ז) ו"שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב,יט), ולכן רבי אליעזר מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה כדי שלא יעבור על האיסורים האלה, והכא – וכאן (בביצה), - מה אית לך? – מה יש לך? (אין מתקבל על הדעת שיערים, כי אם לא יעלה ביום טוב את השני, לא יעבור על איסור, ויכול לעשות לו פרנסה שלא ימות, ולכן רבי אליעזר אינו מתיר להערים ולהעלות את השני)
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יושוע! – מוחלפת שיטתו של רבי יהושע! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) תמן הוא אמר: – שם (בפסחים) הוא אומר: אסור להערים – בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, רבי יהושע אוסר להערים ולאפות את העיסה כולה, והכא הוא אמר: – וכאן (בביצה) הוא אומר: מותר להערים – בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני?!
ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: אמר רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): כאן – בביצה, בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור, - שבות – העלאת בהמה מבור בשבת היא דבר שאסרוהו החכמים משום שבות (משום "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב), ואף ביום טוב אסרוהו החכמים, וכיוון שאין הדבר אסור אלא מדברי החכמים, רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני, וכאן – בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, - חייב (במקבילה: 'חיוב') חטאת – אפיית העיסה כולה ביום טוב אסורה מן התורה, כי החלק ממנה שיופרש לחלה לא יהיה ראוי לאכילה, ובשבת חייבים עליה בשוגג חטאת, וכיוון שהדבר אסור מן התורה, רבי יהושע אוסר להערים ולאפות את העיסה כולה.
ומתרצים עוד את הסתירה בהצעת הבחנה אחרת בין שני העניינים: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הכא – כאן (בביצה, בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור), - כדי לחוס על ניכסיהן של ישראל – רבי יהושע מתיר להערים ולא לשחוט את הראשון לאחר שהעלהו ולהעלות את השני, כדי לחוס על ממונו, שלא ימות השני בבור, ומצאנו בכמה מקומות שהתורה חסה על ממונם של ישראל, תמן – שם (בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה), - מה אית לך? – מה יש לך? (אין מתקבל על הדעת שיערים, כי אם לא יאפה את העיסה כולה, לא יעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'קום ועשה', ולכן רבי יהושע אינו מתיר להערים ולאפות את העיסה כולה) (בירושלמי קודם 'תמן' ל'הכא' הן בקושיה הן בתירוץ. נראה ששינוי הסדר במאמר הזה נובע מהביטוי 'מה אית לך?', שהדרך לסיים בו את המאמר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים ז-ח))
רבי יצחק ורבי יאשיה (תנאים בדור הרביעי) – נחלקו שני החכמים (בפסיקת ההלכה בפסחים, בעניין הפרשת חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה), חד כהדין וחד כהדין – [חכם] אחד כ[חכם] זה, ו[חכם] אחד כ[חכם] זה (אחד אמר שהלכה כרבי אליעזר, והאחר אמר שהלכה כרבי יהודה בן בתירא או כרבי יהושע. ואין יודעים מי אמר כך ומי אמר כך. - רבי יצחק ורבי יאשיה הם תנאים, ולכן אין לומר שהם מוסבים על דברי האמוראים בתירוץ הסתירה בשיטתו של רבי יהושע, אלא הם מוסבים על דברי התנאים הקודמים להם. ועיין ב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 422).
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
מקורה של הסוגיה בפסחים, לפי שלא הביאו בביצה לפני הצעת הסתירה את המשנה בפסחים ג,ג בהצעת 'תמן תנינן' אחר הבאת הברייתא של 'אותו ואת בנו'. אלא שאין נימוק זה מכריע, שכן יכול היה התלמוד לוותר על המשנה, שהמשניות היו ידועות להם בעל פה ("אוצר לשונות ירושלמיים", מבוא, עמוד ח, הערה 18).
הברייתות שבתוספתא בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור ובעניין בכור שנפל לבור סמוכות זו לזו. משום כך, הירושלמי, לאחר שהוא דן בעניין בכור שנפל לבור שנשנה במשנה, הוא דן בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור שנשנה בתוספתא. לכן נראה שהסוגיה בעניין "אותו ואת בנו" שנפלו לבור מקורה הוא בביצה, ומכאן הועתקה לפסחים. אלא שהמשפט האחרון 'רבי יצחק ורבי יאשיה...' המוסב על המשנה בפסחים הועתק בטעות מפסחים לכאן, כנראה משום שהיה מי שסבר שהוא מוסב על האמור לפניו בסוגיה.
• • •