משנה
בהמה מסוכנת – מי שיש לו בהמה שהיא חולה מסוכנת, והוא רוצה לשחוט אותה ביום טוב לפני שתמות ותיעשה נבילה ותיאסר באכילה, אלא שמותר לשחוט בהמה ביום טוב אם צריך לאכול ממנה ביום טוב, וכאן מדובר שאינו צריך לאכול ממנה, לא ישחוט – אותה ביום טוב, אלא אם כן ידוע שהוא יכול לוכל ממנה כזית צלי מבעוד יום – שיש לו זמן מספיק ביום טוב לאכול ממנה כזית בשר צלוי, אף על פי שאין לו זמן מספיק לאכול ממנה כזית בשר מבושל, שהרי זמן הצלייה פחות מזמן הבישול, מכל מקום במקרה זה התירו לשחוט אותה ביום טוב, כדי למנוע הפסד מרובה. רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: אפילו כזית חי (לא מבושל ולא צלוי) מבית טביחתה – התירו לשחוט ביום טוב בהמה מסוכנת אף אם יש לו זמן מספיק ביום טוב רק לאכול כזית בשר חי ממקום שחיטתה, מצווארה, שאינו צריך הפשטת העור.
שחטה – שחט בהמה מסוכנת ביום טוב, בשדה - לא יביאנה – את כל הבהמה לביתו, במוט – שהבהמה כולה נקשרה למוט, ואחד או שניים נשאו את המוט המונח על כתפיהם, ובמיטה – שהבהמה כולה הונחה על מיטה, ושני אנשים או יותר נשאו את המיטה, ואסרו לשאת בצורות נשיאה אלו משום כבוד יום טוב, שנראה כעושה מלאכתו ביום חול ומזלזל בכבוד יום טוב, אבל מביאה בידו איברים איברים – אף על פי שעל ידי כך הוא מרבה בהליכה (שחיטה בשדה אירעה כשהבהמה היתה חולה. אם היתה בריאה, העדיפו להנהיג אותה לעיר ולשחוט אותה בבית).
• • •
תלמוד
בהמה שנשחטה עומדת בחזקת היתר
במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה".
כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות ט,ג ותרומות ח,ו.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שם (חכמי בבל): שחטה – את הבהמה, ואכלו (במקבילה בברכות: 'ונטלו', ובמקבילה בתרומות: 'וחטפו'. - הגרסאות השונות אינן גרסאות נרדפות (שהרי אפשר ליטול בני מעיים או לחוטפם מבלי לאוכלם), אף על פי שאין הבדל ביניהן מצד העניין בהקשר הנוכחי ("סוגיות מקבילות ומסורת-נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 528)) זאיבים בני מיעיה - כשירה – הבהמה לאכילה, שחזקת בני מעיים לכושר (במקבילות: 'כושר'. - המשפט 'שחזקת בני מעיים לכושר' ודאי מיותר, שהרי לפי גרסה זו, אין מקום להקשות שוב 'וחש לומר: שמא ניקבו!', אולם לא ברור האם יש לראותו כאשגרה רגילה או כ"לישנא אחרינא" של ממש ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 64, הערה 8). - "לישני אחריני" הם שני לשונות חלופיים, הזהים או דומים מאוד בתוכנם אך שונים בניסוחם, שנשתמרו יחד באותו עד נוסח של התלמוד במרחק מה זה מזה. ככל הנראה, אחד הלשונות נכתב תחילה על הגיליון, ואחר כך חדר פנימה לתוך הטקסט שלא במקומו. בכך שונים לשונות חלופיים כאלו מאשגרות רגילות, שכן באשגרות מועתק אותו לשון ממש במקום שאינו שייך (שם, עמוד 63 והערה 3). - המשפט 'שחזקת בני מעיים לכושר' הוא אשגרה או "לישנא אחרינא" של התירוץ להלן 'חזקת בני מיעים כשירין' ואין לגרוס אותו כאן).
ומציעים קושיה: וחש לומר: שמא ניקבו (נעשה בהם חור)! – הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שניקבו בני מעיה של הבהמה בחייה והיא טריפה, שכן אי אפשר לבדוק אותם כיוון שנאכלו על יד זאבים! ואם כן, כיצד אפשר לפסוק שהבהמה כשירה?
ומתרצים את הקושיה: חזקת בני מיעים כשירין – כיוון שנאכלו בני המעיים ואי אפשר לבדוק אותם, יש לסמוך שהם במצב של כשרות, ואין חוששים שמא ניקבו.
עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות ותרומות.
נראה שמקור הסוגיה הוא בירושלמי חולין שאולי היה ואבד. הסוגיה הובאה כאן משום שדברי רבי עקיבא במשנה הם כמו ההלכה שבהמה שנשחטה עומדת בחזקת היתר ואין חוששים שמא היתה טריפה, כגון שניקבו בני המעיים, כמו שאמרו בבבלי ביצה.
בבלי ביצה כה,א: ...דאמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת (שהרי אסור לאכול את בשרה בחייה, ולפיכך אם יש לך ספק האם נשחטה כראוי - הריהי אסורה, כחזקתה), עד שייוודע לך במה נשחטה (האם נשחטה כראוי); נשחטה (כראוי, ויש לך ספק האם היתה טריפה) - בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה (ואין צורך בבדיקה מיוחדת לדעת האם היתה טריפה).
והא אנן כרב הונא תנן; דתנן: רבי עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה (משמע שאין צורך לבודקה אלא אוכל מיד)...
בבלי חולין ט,א: אמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת, עד שייוודע לך במה נשחטה; נשחטה - הרי היא בחזקת היתר, עד שייוודע לך במה נטרפה.
...כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב ונטל בני מעיים (של בהמה שנשחטה), מהו (דינה)?...
בבבלי בא הדין של "בא זאב ונטל בני מעיים" בדרך שאלה של רבי אבא מרב הונא ותשובה, ובירושלמי בא הדין הזה בדרך מימרה של רבי אבא בשם רבנין דתמן. הרי שרבנין דתמן הוא רב הונא.
שחט בהמה ביום טוב בשדה
במשנה שנינו: "שחטה בשדה - מביאה בידו איברים איברים".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל מביאה הוא על גב עורה – הוא רשאי להביא לביתו גם את עור הבהמה ששחטה בשדה, אף על פי שהעור אסור בטלטול ביום טוב. כיצד הוא עושה? משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו – הוא משאיר אחד מאיברי הבהמה מחובר לעור, ומביא את העור לביתו על גב (על ידי, באמצעות) אבר זה, שכן האבר הוא בשר הראוי לאכילה ומותר בטלטול (הלשון 'מביאה על גב עורה' מגומגם, ונראה שצריך לומר: 'מביא על גבה [את] עורה'. וכן כתב ב"יפה עיניים" בבלי ביצה ל,א. - במשנה לעיל א,ה בית הלל מתירים לטלטל את העור אף שלא אגב הבשר, משום ששם הוא שוחט את הבהמה מדעתו לצורך סעודת יום טוב, ואם לא תתיר לו לטלטל את העור, יימנע מלשחוט משום הפסד העור, וימעט בשמחת יום טוב, אבל כאן הוא שוחט את הבהמה משום שהיא מסוכנת, ואף אם לא תתיר לו לטלטל את העור, לא יימנע מלשחוט, ולכן אסור לטלטל את העור).
• • •