משנה
מצודות (רשתות לציד) חיה ועופות ודגים שעשאן – שפרש אותן, מערב יום טוב - לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום – שהם מוכנים בוודאי מערב יום טוב, אבל אם אין ידוע שניצודו מערב יום טוב - אסור ליטול מהן ביום טוב, שדבר שהוא ספק מוכן - אסור ביום טוב.
מעשה בגוי אחד שהביא – ביום טוב, דגים לרבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – ולא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום, ואמר – רבן גמליאל: מותרין הן – הדגים (אמוראים נחלקו בכוונת דבריו של רבן גמליאל), אלא שאין רצוני לקבל הימנו – מפני שהחמיר על עצמו.
• • •
תלמוד
אכילה ביום טוב של חיה ודגים שניצודו
במשנה שנינו: "מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב - לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת א,ו.
שואלים: מי מודיע? – כיצד יהיה ידוע למי שפרש את המצודה מערב יום טוב ובא ליטול ממנה ביום טוב, שניצודה החיה במצודה מערב יום טוב ולא ביום טוב?
ומשיבים: אם נתקלקלה המצודה – אם בא ביום טוב ומצא שהתקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה, - דבר בריא (ברי, ודאי) שניצודו מבעוד יום – המצודה מוכיחה שהחיה ניצודה מערב יום טוב, שכיוון שהיה לה די זמן לנסות להיחלץ מהמצודה, לכן התקלקלה המצודה. ואם לא נתקלקלה המצודה – אם בא ביום טוב ומצא שלא התקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה, - דבר בריא שלא ניצודו מבעוד יום – המצודה מוכיחה שהחיה ניצודה היום, שכיוון שלא היה לחיה די זמן לנסות להיחלץ מהמצודה, לכן לא התקלקלה המצודה.
ומציעים קושיה: ואפילו נתקלקלה המצודה, וחש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום! – הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהחיה ניצודה היום ולא מערב יום טוב, אף על פי שהתקלקלה המצודה מחמת החיה שניסתה להיחלץ ממנה! ואם כן, לא ודאי הוא שניצודה מערב יום טוב אף שהתקלקלה המצודה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בפורש בחורשין – יש להעמיד את המשנה כאן במקרה שהוא פורש מערב יום טוב את המצודה בחורשה במקום שחיות מצויות, ובוודאי ניצודה החיה מערב יום טוב אם התקלקלה המצודה.
ומציעים סיוע לאוקימתא שלפני כן ממשנה ודיוק בה: תדע לך שהוא כן, דתנינן: – ששנינו (במשנה כאן): דגים – "מצודות דגים שעשאן מערב יום טוב". ודיוק בה: ודגים לא במקום שהן מצויין?! (בתמיהה) – הרי ודאי שמדובר במקרה שאדם פורש מצודות לדגים במקום שדגים מצויים, והכא – וכאן (גם במצודות חיה ועופות ששנינו במשנה כאן), במקום שחיה ועוף מצויין – מדובר במקרה שאדם פורש מצודות לחיה ולעופות במקום שחיה ועופות מצויים.
תוספתא ביצה ג,א: רבי שמעון בן לעזר אומר: כל שפרסוהו מערב יום טוב ובא ביום טוב ומצאו מקולקל - מותר, הדבר ידוע שניצודו מערב יום טוב. מצאו כמות שהוא - אסור, הדבר ידוע שניצודו ביום טוב.
• • •
ספק הכן, הגוי צריך הכן
במשנה שנינו: "מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו".
כאן המשך המקבילה בירושלמי שבת א,ו.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): (במקבילה במסירה שלפנינו וגם בקטע גניזה נוסף כאן 'אתקין לְהָל'. - מילים אלו אינן שייכות לנוסח הירושלמי. לשון זה מופיע בירושלמי רק במקום זה. - המילה 'להל' מובנה בארמית 'להלן', והוא מלשונות סופרים הרומזת לירושלמי ביצה ("ערכם של קטעי הגניזה לחקר התלמוד והמדרש", "תעודה" א, עמודים 36-37). - דברי סופר ראשון הם: אסדר הדברים להלן - בביצה ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 502, הערה 36)). סברין מימר: מותרין למחר (נראה שצריך לומר בדומה לדעה החולקת שבסמוך: רבי זעורה בשם רב: מותרין למחר – רבן גמליאל התכוון לומר שהדגים שהביא הגוי, שלא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום, אינם מותרים באכילה אלא למחר, אבל אינם מותרים באכילה ביום טוב. סבר מימר: – סובר לומר: ספיקו אסרו – רבן גמליאל סובר, שדבר שהוא ספק מוכן לאכילה מבעוד יום - אסרו החכמים באכילה ביום טוב. - אפשר שהסופר הראשון שכתב במקבילה 'אתקין להל' התכוון שיתקן את הקטע המשובש הזה בביצה, אך עינינו רואות שהוא לא עשה כך).
ומביאים דעה חולקת: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי עוזיאל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בריה ד- – בנו של רבי חונייה דברת חוורן (צריך להוסיף כמו בשלשלות מסירה דומות במקומות אחרים בירושלמי: 'בשם רבי חונייה דברת חוורן' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי): מותרין ממש – רבן גמליאל התכוון לומר שהדגים שהביא הגוי, שלא ידעו האם ניצודו מאתמול או היום, מותרים באכילה ביום טוב. סברין מימר (נראה שצריך לומר: 'סבר מימר'): – סובר לומר: ספיקן (במקבילה: 'ספיקו') התירו – רבן גמליאל סובר, שדבר שהוא ספק מוכן לאכילה מבעוד יום - התירו החכמים באכילה ביום טוב (גם לפי הדעה של רב וגם לפי הדעה החולקת, רבן גמליאל סובר שהגוי צריך הכן. לפי המסופר להלן, רב עצמו סובר שאין הגוי צריך הכן).
בבלי ביצה כד,ב: "ואמר: מותרים הם". - מותרים למאי? - רב אמר: מותרים לקבל (ולטלטל, אבל לא באכילה). ולוי אמר: מותרים באכילה.
דעת רב שווה בשני התלמודים. ודעת רבי חונייה דברת חוורן בירושלמי כדעת לוי בבבלי.
ומביאים מחלוקת אמוראים בעניין ספק הכן.
רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) תריהון אמרין – שניהם אומרים: ספק הָכֵן – ספק אם היה מוכן לאכילה מבעוד יום או לא היה מוכן, - אסור – באכילה בשבת וביום טוב.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: ספק הכן - מותר.
ומביאים מחלוקת בעניין צורך בהכן בגוי.
רבי חייה רובה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: הגוי צריך הכן – דבר שביד גוי צריך הכנה מערב יום טוב, וכשבא ליד יהודי ביום טוב - אסור באכילה, ולכן דגים ופירות של גוי שניצודו ונתלשו ביום טוב - אסורים, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אין הגוי צריך הכן – דבר שביד גוי אינו צריך הכנה מערב יום טוב, וכשבא ליד יהודי ביום טוב - מותר באכילה, ולכן דגים ופירות של גוי, אף על פי שניצודו ונתלשו ביום טוב, אם לא ניצודו ונתלשו בשביל יהודי - מותרים.
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת (הגוי צריך הכן) ומי אומר זאת (אין הגוי צריך הכן). - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: מן מה דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מעני מיתי קומיה (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'קומי') רבי חייה רובה – ממה שרב התאחר לבוא לפני רבי חייא הגדול, והוא אמר ליה: – והוא (רבי חייא) אמר לו (לרב): הָן הויתה? – היכן היית? והוא אמר ליה: – והוא (רב) אמר לו (לרבי חייא): שיירתה הוות עברה והוינא אכיל מינה תאינים – השיירה (של גויים) היתה עוברת (ביום טוב) והייתי אוכל ממנה תאינים (שקיבל מאנשי השיירה ולא הוכנו מערב יום טוב, ולכן התאחרתי לבוא), הוי – הוֹוֶה (נמצא), דו (=דהוא) אמר: – שהוא (רבי חייא) אומר: אין הגוי צריך הכן – יש להסיק מדברי רב, שנהג בשיטת רבי חייא רבו ודודו, שרבי חייא סובר שאין הגוי צריך הכן, וממילא רבי שמעון ברבי הוא שסובר שהגוי צריך הכן.
ומספרים: חד תלמיד מן דרבי סימיי (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אזל לאנטרדס (במקבילה: 'לאנטויריס'. וצריך לומר: 'לאנטיפטריס' - יישוב ליד מעיינות הירקון) – תלמיד אחד מ[תלמידיו] של רבי סימיי הלך לאנטיפטריס. אייתון ליה דורמסקנה (שזיף אירופי. משמעות השם 'דורמסקנה' היא פרי שבא מהעיר דמשק) ואכל – הביאו (גויים ביום טוב) לו (לתלמיד) דורמסקנה ואכל.
חד תלמיד מן דרבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אזל לתמן – תלמיד אחד מ[תלמידיו] של רבי יהושע בן לוי הלך לשם (לאנטיפטריס). אייתון ליה דורמסקנה ולא אכל – הביאו (גויים ביום טוב) לו (לתלמיד) דורמסקנה ולא אכל. אתא ואמר קומי רביה – בא (התלמיד) ואמר לפני רבו (סיפר לרבי יהושע בן לוי שתלמידו של רבי סימיי אכל). אמר – רבי יהושע בן לוי: דו נהג כשיטת רביה – שהוא (תלמידו של רבי סימיי) נוהג כשיטתו של רבו (רבי סימיי), דרבי סימיי אמר: אין הגוי צריך הכן – ולכן תלמידו אכל.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי: דמדמניות שבכרם – ענבים שהבשילו יתר על המידה, ובעונת הבציר הם כבר צמוקים ויבשים. פירות אלו לעיתים נותרים על האשכול ולעיתים נושרים על הקרקע ("'דמדמון' ו'קיטנים'", "לשוננו" פב, עמודים 374-381), - הרי אֵילּוּ אסורות – באכילה ביום טוב, אם ליקטו אותן מהקרקע ביום טוב, שיש לחשוש שנשרו ביום טוב, ולדעת רבי יהושע בן לוי ספק הכן - אסור.
רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב: השיצים שבכפיס (בקטע גניזה ובמקבילה: 'שבכפים'. ונראה על פי תוספתא שביעית ז,טז שצריך לומר: 'שבשיצים ושבכיפים', וכן הגיה הגר"א) – תמרים שנשרו ונשארו על השיצים (שרידי החריות הבולטים על הגזע ("עולם הצומח המקראי", עמוד 41)) או שנשרו ונשארו על הכיפים (כפות התמרים), - הרי אֵילּוּ מותרין – באכילה ביום טוב, אם ליקטו אותם ביום טוב, ואף שיש לחשוש שנשרו ביום טוב, לדעת רב ספק הכן - מותר.
תוספתא שביעית ז,טז: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלים (תמרים בשביעית) על מה שבכיפים ואין אוכלים על מה שבשיצים (מפני שאין החיה מחפשת שם).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקורה של סוגיה זו בביצה. הלשון 'מי מודיע?' נופל על לשון המשנה כאן: 'אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום'. הסוגיה הועתקה לשבת, מכיוון שגם במשנה בשבת שנינו: 'כדי שייצודו מבעוד יום', כלשון המשנה כאן ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 37).
• • •