משנה
הצידה אסורה ביום טוב גם לצורך אוכל נפש.
אין צדין – ביום טוב, דגים מן הביברין (מכלאות לגידול בעלי חיים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – של דגים, שלקיחתם מהביבר נחשבת צידה, שכן יש צורך לדוג אותם, ואין נותנין לפניהן – לפני הדגים, מזונות – ביום טוב, אף שמזונם על האדם, אבל אין צורך להאכילם כל יום, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין – של חיות ועופות, שלקיחתם מהביבר אינה נחשבת צידה, שכן קל ללכוד אותם בביבר, ונותנין לפניהן מזונות – משום שמזונם על האדם, ויש צורך להאכילם כל יום.
רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: לא כל הביברין שווין – אלא הדבר תלוי האם יש צורך במעשה שיש בו טורח כדי ללכוד את בעל החיים שבביבר. זה הכלל: כל המחוסר צידה – שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - אסור – לצוד אותו ביום טוב, ושאינו מחוסר צידה – שאין צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - מותר – לצוד אותו ביום טוב.
• • •
תלמוד
צידה ביום טוב ובשבת
במשנה שנינו: "אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהן מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת יג,ה.
מציינים שהמשנה אינה מתאימה לשיטתו של תנא מסויים: אמר רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מתניתא דילא (כתיב מלא תחת 'דלא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמח, הערה 111)) כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – המשנה [היא] שלא כרבי יהודה, - ומציעים משנה ממקום אחר המפרטת את דעתו של רבי יהודה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת יג,ה): רבי יודה אומר: הצד – בשבת, צפור למגדל (מבנה בצורת מגדל העשוי עץ ועומד בחצר) וצבי לבית – שתפס ציפור שנמצאת במגדל שדלתו סגורה, או שתפס צבי שנמצא בבית שדלתו נעולה, - חייב – משום הצד בשבת. הא לגינה ולביברין - פטור (נראה שמשפט זה הוא העתקה בטעות מלהלן ובהשפעת הבבלי ואין לגרוס אותו) - רבי יהודה מודה לחכמים (ראה דבריהם להלן) בצד צבי לגינה ולחצר ולביברים, שתפס צבי שנמצא בגינה או בחצר או בביברים, שהם מקומות גדולים יותר מבית, שחייב. הרי שלרבי יהודה, אם תפס חיה שנמצאת בביבר - חייב. אם כן, המשנה כאן, האומרת שצדים חיה מן הביברים, היא שלא כרבי יהודה (המשנה כאן היא גם שלא כחכמים, אלא שאין דרכו של הירושלמי לציין שהמשנה היא כחכמים או שלא כחכמים).
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! דתנינן (נראה שצריך לומר: 'דתני'): – ששונה [התנא] (ברייתא החולקת על המשנה): אין צדין – ביום טוב, דגים (נראה שצריך להוסיף: 'וחיה ועוף') מן הביברים ואין נותנין לפניהן מזונות. - ויש לדייק בדברי הברייתא: הא – אבל לגינה ולביברין - פטור (נראה שצריך לומר: 'הא מן הבית - פטור')! – אם נאמר שהברייתא היא בשיטת רבי יהודה במשנת שבת, הרי שיש סתירה מרבי יהודה על עצמו, שבמשנת שבת הוא אומר שאם תפס בשבת חיה שנמצאת בבית - חייב, ומהברייתא יש לדייק שצדים ביום טוב חיה מן הבית, ואם ביום טוב - מותר, הרי שבשבת - פטור! (הירושלמי כאן לא הציע את דברי רבי יהודה במשנת שבת כיוון שכבר הוצעו לעיל. - אין מתרצים את הסתירה)
ומציעים סתירה מדבריהם של החכמים על עצמם: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים (החולקים על רבי יהודה)! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת יג,ה): וחכמים אומרים: צפור למגדל וצבי לגינה (שטח חקלאי הסמוך לבית ומוקף גדר) ולחצר ולביברים – שתפס ציפור שנמצאת במגדל שדלתו סגורה, או שתפס צבי שנמצא בגינה או בחצר או בביברים, שהם מקומות גדולים יותר מבית - חייב משום הצד בשבת. אבל אם תפס צבי שנמצא בבית שדלתו נעולה - פטור, שבזה החכמים חולקים על רבי יהודה. ותנינן (נראה שצריך לומר: 'ותני'): – ושונה [התנא] (ברייתא החולקת על המשנה): אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות (נראה שצריך לומר: 'אין צדין דגים וחיה ועוף מן הביברין ואין נותנין לפניהן מזונות'). - ויש לדייק בדברי הברייתא: הא – אבל לגינה ולחצר - לא (נראה שצריך לומר: 'מן הגינה ומן החצר - פטור')! – אם נאמר שהברייתא היא בשיטת החכמים במשנת שבת, הרי שיש סתירה מהחכמים על עצמם, שבמשנת שבת הם אומרים שאם תפס בשבת חיה שנמצאת בגינה או בחצר - חייב, ומהברייתא יש לדייק שצדים ביום טוב חיה מן הגינה או מן החצר, ואם ביום טוב - מותר, הרי שבשבת - פטור!
ומתרצים את הסתירה מדבריהם של החכמים על עצמם בהצעת הבחנה בין שני מקרים: כאן – בברייתא, - בחצר מקורה (מכוסה בתקרה) – במקרה של חצר מקורה, ולכן אם תפס בשבת חיה שנמצאת בחצר זו - פטור, מפני שהחיה נחשבת כמי שכבר ניצודה, כאן – במשנת שבת, - בחצר שאינה מקורה – במקרה של חצר שאינה מקורה, ולכן אם תפס בשבת חיה שנמצאת בחצר זו - חייב, מפני שהחיה אינה נחשבת כמי שכבר ניצודה, כיוון שהיא יכולה לדלג מעל מחיצת החצר.
ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה שבת יג,ה): גינה! – הרי משנת שבת מזכירה גם גינה! אית לך מימר: – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): גינה מקורה?! (בתמיהה) – וכי אפשר לתרץ את הסתירה לגבי גינה כפי שהוצע לפני כן לגבי חצר?! והרי אין גינה מקורה כלל, כי דבר לא יגדל בגינה חסרת אור שמש!
וחוזרים מהצעת ההבחנה שנאמרה קודם לכן ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה אחרת בין שני מקרים: אלא כאן – במשנת שבת, - בגדולה – במקרה של חצר גדולה ושל גינה גדולה, ולכן חייב, מפני שיש צורך לעשות מעשה כדי לתפוס את החיה, כאן – בברייתא, - בקטנה – במקרה של חצר קטנה ושל גינה קטנה, ולכן פטור, מפני שאין צורך לעשות מעשה כדי לתפוס את החיה.
תוספתא ביצה ג,א: ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים - אין צדים מהם ביום טוב, ואין נותנים לפניהם מזונות.
בבלי ביצה כד,א ושבת קו,ב: ורמינהו (ברייתא בתוספתא): ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים - אין צדים מהם ביום טוב, ואין נותנים לפניהם מזונות. קשיא חיה (במשנה) אחיה (בברייתא), קשיא עופות אעופות!
בשלמא חיה אחיה לא קשיא; הא (הברייתא) - רבי יהודה, הא (המשנה) - רבנן. דתנן (משנה שבת יג,ה): רבי יהודה אומר: הצד ציפור למגדל וצבי לבית - חייב. לבית הוא דמיחייב, אבל לביברים - לא. וחכמים אומרים: ציפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברים (לרבי יהודה המכניס חיה לביבר - אינו חייב, שאינה נחשבת כניצודה, ולכן הברייתא שאין מוציאים חיה מהביבר היא כרבי יהודה, שהוצאתה היא צידה. ואילו לחכמים המכניס חיה לביבר - חייב, שהיא נחשבת כניצודה, ולכן המשנה שמוציאים חיה מהביבר היא כחכמים, שהוצאתה אינה צידה).
אלא עופות אעופות קשיא (שהרי הכול מסכימים בציפור)! - וכי תימא: עופות אעופות נמי לא קשיא; הא (המשנה שמוציאים עוף מהביבר) - בביבר מקורה (עוף בביבר מקורה נחשב כניצוד), הא (הברייתא שאין מוציאים עוף מהביבר) - בביבר שאינו מקורה (עוף בביבר שאינו מקורה אינו נחשב כניצוד). - והא בית, דכביבר מקורה דמי, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן ציפור למגדל - אין (המכניס ציפור למגדל - חייב, שהיא נחשבת כניצודה), לבית - לא (המכניס ציפור לבית - פטור, שאינה נחשבת כניצודה)!
אמר רבה בר רב הונא: הכא (במשנת שבת) בציפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות (כשמכניס אותה לבית, שהיא משתמטת בבית ממקום למקום).
השתא דאתית להכי (שאין הכרח לומר שיש מחלוקת תנאים בדבר, אלא שמדובר במקרים שונים), חיה אחיה נמי לא קשיא (והברייתא והמשנה הן כחכמים); הא (הברייתא שאין מוציאים חיה מהביבר) - בביבר גדול (חיה בביבר גדול אינה נחשבת כניצודה), הא (המשנה שמוציאים חיה מהביבר) - בביבר קטן (חיה בביבר קטן נחשבת כניצודה).
הברייתא שבתוספתא סותרת את המשנה כאן.
לפי הגהתנו ופירושנו לסוגיית הירושלמי, הסתירות בדברי רבי יהודה ובדברי החכמים שהירושלמי מציע מתייחסות לברייתא שבתוספתא ולא למשנה כאן. בשל כך אין צורך למחוק את הקטע 'מחלפה שיטתיה דרבי יודה!...', שלא כמו הגר"א ו"קורבן העדה" ו"מבוא לנוסח המשנה" ו"אוצר לשונות ירושלמיים" (בערכי הלשונות שבקטע זה).
לפי פירושנו, משנת שבת אינה עסוקה בצידה (רדיפה אחר בעל חיים והכנסתו) אל מקום, אלא בצידה (תפיסת בעל חיים) במקום, ו"הצד למגדל, לבית, לגינה ולחצר ולביברים״ פירושו: הצד במגדל, בבית, בגינה ובחצר ובביברים, שמשמעו כלשון המשנה כאן "צדים מן הביברים". פירוש זה למשנת שבת מתאים לגרסת הירושלמי להלן בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם: "כל המחוסר צידה (שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו במקום) - חייב (על תפיסתו), ושאינו מחוסר צידה - פטור".
אבל לפי הבבלי, משנת שבת עסוקה בצידה אל מקום, ובהתאם לכך גרסת הבבלי בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנת שבת: "כל המחוסר צידה (שלאחר הכנסתו אל מקום עדיין יש טורח לתופסו) - פטור (על הכנסתו), ושאינו מחוסר צידה - חייב".
מפרשי הירושלמי פירשו את משנת שבת כמו הבבלי, ועל פי זה פירשו את סוגיית הירושלמי.
ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1111-1113, וכן "משנת ארץ ישראל", מסכת שבת, פרק יג משנה ה.
במשנה כאן שנינו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין. זה הכלל: כל המחוסר צידה - אסור, ושאינו מחוסר צידה - מותר".
משנה שבת יג,ה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שווין. זה הכלל: כל המחוסר צידה - חייב (חטאת בשוגג או מיתה במזיד), ושאינו מחוסר צידה - פטור (כך הגרסה בשלושת כתבי היד העיקריים של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה).
רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) אמר: בעון קומי – שאלו לפני רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מה ניתני: – מה נשנה (בדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה כאן בעניין צידה ביום טוב): כל המחוסר צידה – שיש צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - חייב – מלקות, אם צד אותו ביום טוב, ושאינו מחוסר צידה – שאין צורך במעשה שיש בו טורח כדי לתופסו, - פטור – ממלקות, אם צד אותו ביום טוב (כך בלשון 'חייב' ו'פטור' נשנו דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנת שבת בעניין צידה בשבת)? אמר לון: – אמר להם (רבי אחא): ולא בנעל (נראה שצריך לומר: 'בנעול'. - במקבילה: 'במגפל' - מאיץ, דוחק. השורש גפל בערבית משמעו: רץ. אין מובן כאן ללשון זה) לתוכה אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים)?! (בתמיהה) – וכי אין מדובר במשנה כאן במקרה שבעל החיים נעול בתוך הביבר?! ולכן כשהוא צד אותו ביום טוב, אין זו צידה גמורה! אלא – כך יש לשנות: כל המחוסר צידה - אסור – לצוד אותו ביום טוב, אבל אינו חייב מלקות אם צד אותו ביום טוב, ושאינו מחוסר צידה - מותר – לצוד אותו ביום טוב (כך הוא הנוסח שלפנינו במשנה כאן. וכן הוא הנוסח בדברי רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא ביצה ג,א).
אמר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי דרבי ברכיה – אחיו של רבי ברכיה: כל שהוא מחוסר נשבים (מלכודות) – שיש צורך להשתמש במלכודות כדי לתופסו בביבר, - מחוסר צידה – הוא נחשב מחוסר צידה, ושאינו מחוסר נשבים – שאין צורך להשתמש במלכודות כדי לתופסו בביבר, - אינו מחוסר צידה – אינו נחשב מחוסר צידה.
ומביאים ברייתא: שוחטין מן הנגרים (תעלות) – שוחטים ביום טוב את החיות שנתפסו מערב יום טוב בתעלות עמוקות, מפני שאי אפשר להימלט מהן, ויש כאן הכנה גמורה מערב יום טוב, ואין שוחטין לא מן המכמורות (רשתות לציד דגים) ולא מן המצודות (רשתות לציד, מלכודות לחיות) – אין שוחטים ביום טוב את החיות שנתפסו מערב יום טוב במכמורות ובמצודות, מפני שאין כאן הכנה גמורה מערב יום טוב, ואין דעתו עליהם, משום שהחיות יכולות להינצל מן המכמרות והמצודות (ברייתא זו חולקת על משנתנו (להלן הלכה ב), וסוברת שאף על פי שידוע שניצודו מערב יום טוב אסורות) ("תוספתא כפשוטה" על פי "הערוך").
רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): במצדתא דשיתייא (במקבילה: 'דשיתאי') – במצודה של הציידים (ציידים שלוכדים בסוג מסויים של רשת. - בא לפרש, שלא בכל המצודות החיות יכולות להינצל מהן אלא רק במצודות מהסוג הזה, אבל בשאר מצודות אי אפשר להינצל מהן) ("תוספתא כפשוטה").
תוספתא ביצה ג,א: שוחטים מן הנגרים, אבל לא מן המצודות ולא מן המכמרות.
בבלי ביצה כד,ב: שוחטים מן הנגרים ביום טוב, אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צד הוא בפיטס (חבית, קנקן חרס גדול (מקור המילה ביוונית)) – מותר לצוד דגים ביום טוב מן הפיטס שמשמש לגידול דגים, שדגים הנמצאים בפיטס אינם נחשבים מחוסרי צידה.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: סוכרא דנהרא – סכר של נהר (לעצירת זרימת מים) - שרי – מותר (מותר לצוד דגים ביום טוב מסכר של נהר, אם הם לכודים בו מערב יום טוב, מפני שדגים הלכודים בסכר של נהר אינם נחשבים מחוסרי צידה).
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): בהוא דטסיס (במקבילה: 'דטסים'. - אולי צריך לומר: 'דטמים' ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 180) - שחסום; או שצריך לומר: 'דטריד' - שסגור, שתחום) – מותר לצוד דגים ביום טוב מסכר של נהר, רק באותו סכר שסכור מכל הצדדים, שאין הדגים יכולים לצאת משם.
בבלי ביצה כה,א: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרים.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקור הסוגיה הוא בביצה, שכן 'מתניתא דילא כרבי יודה' הכוונה ל'מתניתא' של ביצה. גם דברי רבי עולא מוסבים על רבן שמעון בן גמליאל שבמשנת ביצה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 37).
• • •