משנה
שלשה דברים רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) מתיר וחכמים אוסרין: פרתו – של רבי אלעזר בן עזריה, יוצָא (יוצאה, יוצאת) – בשבת לרשות הרבים, ברצועה שבין קרניה – החכמים אוסרים שפרה תצא בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה, כיוון שהרצועה אינה קשורה ויש חשש שתיפול ויבוא לטלטלה ברשות הרבים, ומקרדין את הבהמה ביום טוב – מגרדים ומשפשפים את הבהמה במגרדת כדי להסיר טפילים מעורה, ושוחקין את הפילפלין (הפלפל השחור שפירותיו המיובשים והטחונים משמשים כתבלין) – ביום טוב, בריחים שלהן – המיוחדות לשחיקת פלפלים (ייתכן שהסיבה לקיומם של ריחיים מיוחדות היתה חריפותו של הפלפל והחשש שטעם הפלפל וריחו יעברו לדברים אחרים הזקוקים לכתישה).
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין – מגרדים ומסרקים את הבהמה. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.
• • •
תלמוד
איסור יציאת פרה ברצועה שבין קרניה
במשנה שנינו: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: פרתו יוצא ברצועה שבין קרניה".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ה,ד.
משנה שבת ה,ד: ולא פרה... ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים.
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ושביתה זו היא כשביתת אדם לכל פרטיה. לכן אסור לאדם לתת לבהמתו שתצא בשבת לרשות הרבים בדברים שנחשבים כמשא או בדברים שיש חשש שייפלו ויבוא לטלטלם ברשות הרבים.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר שרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) תריהון אמרין: – שניהם אומרים: דברי חכמים – לפי שיטת החכמים שאוסרים שתצא פרה בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה, אפילו להמשיך (צריך לומר כמו במקבילה: 'להימשך') בה – לא רק אם הרצועה היא לנוי, אלא גם אם נקשרה הרצועה בקרניה בשביל שתימשך הפרה ותובל באמצעות הרצועה, - אסור – חכמים אוסרים שתצא הפרה ברצועה בשבת, כיוון שיש חשש שהרצועה תיפול ויבוא לטלטלה ברשות הרבים.
רבי בא אמר בשם שמואל: אם היתה קרנה קדוחה – אם נקדחה קרן הפרה, והרצועה הושחלה בנקב שבקרן, - מותר – חכמים מתירים שתצא הפרה ברצועה בשבת, כיוון שאין חשש שהרצועה תיפול (לפי רבי אבא, אף שרב ושמואל שניהם מסכימים שאפילו להימשך בה - אסור, אבל אם היתה קרנה קדוחה - שמואל אומר שמותר, ורב חולק על שמואל ואומר שאסור).
ומציעים קושיה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קשייתה קומי רבי בא ואמר: – הקשיתי אותה (את הקושיה) לפני רבי בא (הקושיה שהעלה רבי יוסה אינה מפורטת. ברם הקושיה היתה, מדוע רב אומר שאף אם היתה קרנה קדוחה - אסור?) ואמר (רבי אבא תירץ את הקושיה): לא תנינן אלא – לא שנינו אלא הנקה (הנאקה - האות א' נפלה משום שבני ארץ ישראל לא הגו אותה) בחֲטָם (משנה שבת ה,א) – נקבת הגמל יוצאת בשבת לרשות הרבים בטבעת ברזל שמוכנסת בנקב שנקבו בחוטמה כדי להובילה או לרסנה (כיוון שלא שנינו במשנה אלא שנאקה יוצאת בחטם שבנקב שבחוטמה, הרי שפרה אינה יוצאת ברצועה שבנקב שבקרנה).
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל: שור שעיסקו רע – שהתנהגותו רעה, ודרכו להזיק, יוצא – בשבת לרשות הרבים, בפרומביא שלו – חבל או רצועת עור הנקשרים אל רסן הבהמה או אל צווארה כדי להוליכה (מקור המילה פרומביא ביוונית). ורבותינו שבגולה נהגו כן – החכמים שבבבל, כשהיו מוציאים בשבת למרעה שור שעסקו רע, היה יוצא בפרומביא שלו.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון); רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי תנחום בירבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חמור שעיסקו רע יוצא בפרומביא שלו.
רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רבי שמעון בירבי חייה (במקבילה: 'בשם שמעון בר חייא' - אמורא בבלי בדור השני): כלב יוצא – בשבת לרשות הרבים, בסוגר שלו – במחסום שעל פיו. אם להכות (במקבילה: 'לחכות'?) בו – אם הסוגר מיועד להעניש את הכלב שנשך, - אסור – שייצא הכלב בסוגר בשבת. אם בשביל שלא לאכל (במקבילה: 'לאכול') אפסרו – אם הסוגר מיועד בשביל שהכלב לא יאכל את החבל או את הרצועה שקושרים בצווארו כדי להוליכו (מקור המילה אפסר בפרסית), - מותר – שייצא הכלב בסוגר בשבת.
בבלי שבת נא,ב-נב,א: תנו רבנן: אין חיה יוצאה בסוגר. חנניה אומר: חיה יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמרת בו. - במאי עסיקינן? אילימא בחיה גדולה - מי סגי לה בסוגר (ומדוע חנניה מתיר)? ואלא בחיה קטנה - מי לא סגי לה בסוגר (ומדוע חכמים אוסרים)? אלא לאו - חתול איכא בינייהו. תנא קמא סבר: כיון דסגי לה במתנא (בחבל קטן) בעלמא - משוי הוא (הסוגר נחשב כמשא על החתול), וחנניה סבר: כל נטירותא יתירתא - לא אמרינן משוי הוא (שמירה שהיא למעלה מן הצורך אינה נחשבת כמשא על הבהמה). - אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה.
...אמר ליה (לוי בנו של רב הונא בר חייא לרבה בר רב הונא): חמור שעסקיו רעים, כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת? אמר ליה: הכי אמר אבוך משמיה דשמואל: הלכה כחנניה.
תנן התם: "ולא ברצועה שבין קרניה". - אמר רב ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל: חד אמר: בין לנוי (שהרצועה עשויה לנוי) בין לשמר (שהרצועה עשויה לשמירת הבהמה) - אסור (מפני שהרצועה נחשבת כמשא). וחד אמר: לנוי - אסור, לשמר - מותר. - ...איתמר: רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר - אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי - אסור, לשמר - מותר.
בבבלי דנו ביציאת חתול בסוגר, ובירושלמי דנו ביציאת כלב בסוגר.
בשני התלמודים אמרו בשם שמואל ששור או חמור שעסקו רע יוצא בפרומביא בשבת.
בשני התלמודים הובאו מסורות אמוראיות בשם רב ושמואל בעניין יציאת פרה ברצועה. לפי הבבלי נחלקו רב ושמואל ב"לשמר", ולפי הירושלמי נחלקו באם היתה קרנה קדוחה.
• • •
פרתו של רבי אלעזר בן עזריה
גניבה (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) אמר: הלכה (דין) היה מלמד ובא – רבי אלעזר בן עזריה רק לימד דין, שפרה יוצאת ברצועה בשבת, אבל לא עשה מעשה, שלא יצאה פרתו ברצועה בשבת, שלא הקל לעצמו נגד דעת החכמים.
ומציעים תמיהה על דעת גניבה: רבי יונה בוצרייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בן העיר בצרה שבעבר הירדן המזרחי) בעי – שואל (מקשה): אם הלכה היה מלמד ובא, הדא היא דתנינן: – זאת היא [המשנה] ששנינו: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא כרצון חכמים (משנה שבת ה,ד)?! (בתמיהה) – משנת שבת אינה מתאימה ל"הלכה היה מלמד ובא", שכן הלשון "שלא כרצון חכמים" מלמד על תגובת החכמים למעשה שעשה רבי אלעזר בן עזריה! אילו הלכה היה מלמד ובא כדברי גניבה, היתה משנת שבת צריכה לומר כמו משנתנו: "וחכמים אוסרים"!
ומציעים ברייתא: תנא רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דברדלייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): – שנה רבי יודה בר פזי [ברייתא] של ברדלייה: אמרו לו – החכמים לרבי אלעזר בן עזריה: או עמוד מבינותינו – התרחק מאיתנו ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 99) (זה לשון נידוי, שאיימו החכמים לנדותו משום שעשה מעשה בניגוד לדעת הרבים), או העבֵיר רצועה מבין קרניה – של פרתך (כך שלא תצא שוב ברצועה שבין קרניה. - תגובה זו של החכמים מלמדת שרבי אלעזר בן עזריה עשה מעשה ויצאה פרתו ברצועה שבין קרניה).
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שהיה – רבי אלעזר בן עזריה, מתריס כנגדן – מתנצח ומתווכח עם החכמים בתוקפנות ובחריפות, ולא רצה לקבל את דעתם, ולכן אמרו לו שיתרחק מאיתם.
אמר רבי חנניה: פעם אחת יצאת (יצאה) – קרה מקרה אחד בלבד שיצאה בשבת פרתו של רבי אלעזר בן עזריה ברצועה שבין קרניה, והשחירו שיניו – של רבי אלעזר בן עזריה, מן הצומות ומן התענית (המילים 'מן התענית' הן כפל גרסה, ובמקבילה אין שתי מילים אלו) – שהתענה הרבה תעניות על המקרה האחד שקרה בניגוד לדעת החכמים, כדי לחזור בתשובה.
אמר רבי אידי דחוטרא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב חוטרא, קרוב לנהרדעא שבבבל): אשתו הוות (במקבילה: 'היית' - היתה) – לא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה יצאה בשבת ברצועה שבין קרניה, אלא אשתו יצאה בשבת ברצועה שבראשה, שהוא דבר שאסרו החכמים (כדי שלא לפרסם את הדבר, קראו לאשתו ברמז פרתו כמוסבר להלן, וכיוון שקראו לה פרתו, אמרו 'בין קרניה' במקום 'בראשה').
ושואלים: ומניין שאשתו קרויה עגלה? – מאיפה למדים שקוראים לאישה ברמז עגלה או פרה?
ומשיבים: נאמר בסיפור מעשי שמשון: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד,יח) – שמשון אמר לקרובי אשתו בלשון משך, שאילו לא נהנו מעזרת אשתו, לא הצליחו לפתור חידה שהציע להם. - הרי שעגלה היא כינוי לאישה.
ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: שכֵינתו היתה – הפרה שיצאה בשבת ברצועה שבין קרניה לא היתה של רבי אלעזר בן עזריה אלא של שכנתו היתה.
ושואלים: ויש אדם נענש על שכינתו?! (בתמיהה) – וכי אדם נענש על עבירה שעברה שכנתו?! מדוע הפרה של שכנתו נקראת במשנה פרתו, אם שכנתו עברה עבירה בפרתה?
ומשיבים: אמר רבי קיריס דאירמה (במקבילה: 'דידמה' - מהיישוב אידמה במזרח הגליל התחתון. אפשר שזוהי "אדמה" (יהושע יט,לו), עיר בנחלת שבט נפתלי): ללמדך – הדבר בא ללמד לך, שכל מי שיש ספיקה (יכולת, אפשרות) בידו למחות (להביע מחאה, להתנגד) ואינו ממחה - קלקלה תלויה בו – הוא אחראי למעשה הרע. - רבי אלעזר בן עזריה לא מיחה בשכנתו שלא תצא פרתה בשבת ברצועה שבין קרניה כדעת החכמים, ולא מנע ממנה לעבור עבירה, ולכן הפרה של שכנתו נקראת פרתו, כאילו הוא עבר עבירה בפרתו.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
מקור הסוגיה הוא במסכת שבת, שכן היא עוסקת בהלכות שבת. עיקר המחלוקת של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים היא במשנת שבת, ומובאת בביצה משום שהיא אחד משלושה דברים שרבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).
קשה להכריע במקורה של סוגיה זו, שכן היא יכלה להיערך בשבת ובביצה, שהרי הפסקה כמעט זהה בשתיהן. בשבת: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים", ובביצה: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: פרתו יוצא ברצועה שבין קרניה". מכל מקום נראה, שיש סמך לדבר שבשבת מקורה, וזה ממה שאמרו: 'הדא היא דתנינן: שלא כרצון חכמים?!', וזה לשון המשנה בשבת ולא בביצה. גם המאמרים 'שור שעיסקו רע... חמור שעיסקו רע... כלב...' נראים מקוריים יותר בשבת בפרק שדן בהלכות יציאת בהמה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 51).
בבלי שבת נד,ב וביצה כג,א: תנא: לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.
המסורת הבבלית שבירושלמי והברייתא שבבבלי זהות.
הבבלי מביא ברייתא זו בשל הקושי שהוא מוצא במשנה בשבת: מהמשנה משתמע שלרבי אלעזר בן עזריה היתה רק פרה אחת, בעוד שממקורות אחרים עולה שהיה עשיר מופלג ובעל עדרים גדולים, ורוב פרותיו אם לא כולן יצאו מן הסתם ברצועות שבין קרניהן. לא כן בירושלמי. לירושלמי קשה לקבל שרבי אלעזר בן עזריה נהג למעשה כדעתו, ומתוך כך הוא מפרש שפרה זו היתה אשתו (לפי אמורא שמוצאו מבבל) או שפרה זו של שכנתו היתה (לפי מסורת בבלית).
• • •
קירוד בהמה וקרצוף
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין".
מביאים ברייתא: אי זהו הקירוד? אֵילּוּ הקטנים שהן עושין חבורה – הקירוד הוא הסרת בעלי חיים קטנים מעור הבהמה (כגון קרציות וטפילים מוצצי דם), שעושים בה חבורה בשעה שמסירים אותם. ואי זהו הקירצוף? אֵילּוּ הגדולים שאינן עושין חבורה – הקרצוף הוא הסרת בעלי חיים גדולים מעור הבהמה, שאין עושים בה חבורה בשעה שמסירים אותם ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 961, על פי מסורת של גאוני בבל).
תוספתא ביצה ב,יז: אי זהו קירוד? אלו קטנים שעושים חבורה. קרצוף? אלו גדולים שאין עושים חבורה.
• • •
במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין".
מסבירים: אין מקרדין - שלא יבואו לידי חבורה – אין מקרדים כדי שלא להגיע למצב של עשיית חבורה בבהמה, ואסור לעשות חבורה ביום טוב. ולא מקרצפין - שלא יבואו לידי תלישה – אין מקרצפים כדי שלא להגיע למצב של תלישת שערות מהבהמה, ואסור לתלוש שערות ביום טוב.
בבלי ביצה כג,א: תנו רבנן: איזהו קירוד ואיזהו קרצוף? קירוד - קטנים ועושים חבורה, קרצוף - גדולים ואין עושים חבורה.
במאי קמיפלגי? / ושלוש מחלוקות בדבר: רבי יהודה סבר: דבר שאין מתכוון - אסור, מיהו קירוד - קטנים ועושים חבורה, קרצוף - גדולים ואין עושים חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קירוד. ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר: דבר שאין מתכוון - אסור, וגזרינן קרצוף אטו קירוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוון - מותר, ובין קירוד ובין קרצוף - שרי.
הבבלי תלה את מחלוקת התנאים בעניין קירוד במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאינו מתכוון.
התלמודים חלוקים בהסבר דעת החכמים האוסרים קרצוף: לפי הבבלי - משום גזירה, ולפי הירושלמי - משום תלישת שיער.
• • •
שחיקת פלפלים ביום טוב
במשנה שנינו: "רבי לעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין: ...שוחקין את הפילפלין בריחים שלהן".
מביאים ברייתא: של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) היו שוחקין את הפילפלין – ביום טוב, בריחיים שלהן – המיוחדות לשחיקת פלפלים. אמר רבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): פעם אחת אכל אבא – רבי צדוק, אצל רבן גמליאל – ביום טוב, והביאו לפניו אינגורין (צריך לומר: 'אניגרון' - תבלין שהוכן בעיקר מציר דגים שנכבשו בשמש עם כמויות גדולות של מלח ותבלינים, ומהול ביין. מקור המילה ביוונית) ובתוכן פילפלין שחוקים. כיון שטעמן – רבי צדוק, משך ידו מהן – הסתלק מהם, ויתר על המשך אכילתו מהם. אמרו לו – לרבי צדוק: אל תחוש (תחשוש) להם – שמא שחקו את הפלפלים ביום טוב. מערב יום טוב הן שחוקין – ולא שחקו אותם ביום טוב.
ומקשים: ויֵיעשה רבי צדוק כשוגג אצל רבן גמליאל ויאכל! – מדוע לא ייחשב רבי צדוק, שסבור שאסור לשחוק פלפלים ביום טוב וחשש ששחקו את הפלפלים בביתו של רבן גמליאל ביום טוב, כאילו שחקו את הפלפלים בשוגג, שהרי עשו על פי דעת רבן גמליאל שמתיר לשחוק פלפלים ביום טוב, ויהיה רבי צדוק מותר לאוכלם, שכן מאכל שנעשה באיסור מותר באכילה לאחרים אם נעשה בשוגג!
ומתרצים: אלא שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל – רבי צדוק היה מותר לאוכלם, אלא שהחמיר על עצמו שלא לאכול, כדי שהרואים אותו אוכל לא יבואו לקבוע הלכה כדעת רבן גמליאל שמותר לשחוק פלפלים ביום טוב.
תוספתא ביצה ב,טז: של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפלפלים בריחיים שלהם. - אמר רבי לעזר בירבי צדוק: פעם אחת היה אבא מיסב לפני רבן גמליאל, והביאו לפניו אניגרון (מורייס של יין) ואכסיגרון (מורייס של חומץ) ועליהם פלפלים שחוקים, ומשך אבא את ידו מהם. אמרו לו: אל תחוש להם. מערב יום טוב הם שחוקים.
מכאן משמע שרבי אלעזר בירבי צדוק חולק על תנא קמא וסובר שמעולם לא התיר רבן גמליאל לשחוק פלפלים בריחיים, כשם שהוא חולק לעיל גם על ההיתר שלו בכיבוד בין המיטות ובהכנסת מגמר. אלא ששם דחו חכמים את דבריו, וכאן לא מצאנו תשובה לדבריו. ואפשר שמסדר המשנה קיבל כאן את עדותו, ולפיכך לא שנאה בשם רבן גמליאל ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 961).
• • •