משנה
אף הוא – רבן גמליאל, אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בין המיטות – מותר ביום טוב לטאטא את שיירי האוכלים מן המקום שאכלו שם (המנהג בסיום הסעודה היה לסלק את המיטות שהיסבו עליהן ולטאטא את חדר ההסבה שאכלו שם משיירי האוכלים (קליפות, עצמות, פירורים) שהשליכו על הארץ), ומניחין את הַמִּגְמָר (קטורת של בשמים ועשבים שונים הנשרפים באש ומעלים אגב שריפה ריח ניחוח) ביום טוב – מותר להניח בשמים על גבי מחתה של גחלים כדי להעלות למסובים את ריחם לאחר הסעודה, ועושין – אחר חורבן הבית, זכר לקורבן הפסח, גדי מקולס – גדי שהוא צלוי כולו, ראשו על כרעיו ועל קרבו, באופן שבו היו צולים את קורבן הפסח בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, בלילי פסחים – בליל אכילת קורבן פסח.
וחכמים אוסרין – את שלושה הדברים שהתיר רבן גמליאל. הם אוסרים לכבד בין המיטות ביום טוב, שהמכבד בבית בשבת וביום טוב חייב משום דש (ירושלמי שבת ז,ב). והם אוסרים להניח את המגמר, לפי שאינו צורך השווה לכל נפש (אינו מקובל ומתאים לכל אחד) (בבלי כתובות ז,א) אלא לעשירים. והם אוסרים לעשות גדי מקולס בלילי פסחים, מפני שנראה כאוכל קורבן פסח חוץ למקדש.
ההלכות ו-ח הובאו ממסכת עדיות ג,י-יב כלשונן שם, ואגב הלכות יום טוב נשנו כאן הלכות גדי מקולס (בהלכה ז) ופרה (בהלכה ח) כדרך שהן סדורות במקומן.
• • •
תלמוד
כיבוד הבית והנחת המגמר ביום טוב
במשנה שנינו: "אף הוא אמר...: מכבדין בין המיטות, ומניחין את המגמר ביום טוב... וחכמים אוסרין".
מביאים ברייתא: של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) היו מכבדין בין המיטות – ביום טוב. אמר רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל – ביום טוב, ולא היו מכבדין בין המיטות, אלא סדינים היו פורשין על גבי הארץ – לפני הסעודה, וכל שיירי האוכלים היו נופלים עליהם, וכיון שהיו האורחין יוצאין – אחרי הסעודה, היו קופלין אותן – מקפלים את הסדינים ומסלקים אותם עם שיירי האוכלים שעליהם, ונמצא המקום מתכבד מאליו. אמרו לו – החכמים לרבי אלעזר בירבי צדוק: אם כן – אם בבית רבן גמליאל היו פורשים סדינים ואחר כך מקפלים אותם, אף בשבת מותרין לעשות כן – ולא רק ביום טוב, ולא היו החכמים שנזכרו במשנה חולקים ואוסרים.
של בית רבן גמליאל – אנשי ביתו של רבן גמליאל, היו מכניסין – מביאים לפני המסובים, את הַמִּגְמָר במגופה (בית קיבול בשביל גחלים שעליהם נתנו את המגמר ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רע)) – ביום טוב. אמר רבי אלעזר בירבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל – ביום טוב, ולא היו מכניסין את המגמר במגופה, אלא פרדיסקים (ארונות, קופסאות (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) היו מעשנין מערב יום טוב – מניחים בשמים בתוך הפרדיסקים ומבעירים את הבשמים וסוגרים את הפרדיסקים, והעשן וריח הבשמים נשמרים, וכיון שהיו האורחין נכנסין – לסעודה ביום טוב, היו פותחין אותן – את הפרדיסקים, כדי שייצא ריח הבשמים. אמרו לו – החכמים לרבי אלעזר בירבי צדוק: אם כן – אם בבית רבן גמליאל היו מעשנים פרדיסקים ואחר כך פותחים אותם, אף בשבת מותרין לעשות כן – ולא רק ביום טוב, ולא היו החכמים שנזכרו במשנה חולקים ואוסרים.
תנאים נחלקו האם נהגו בביתו של רבן גמליאל להקל כדעתו או להחמיר כדעת החכמים החולקים.
תוספתא ביצה ב,יג-יד: של בית רבן גמליאל היו מכבדים בין המיטות ביום טוב. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהיו מכבדים בין המיטות, אלא סדינים היו פורסים מערב יום טוב, וכשאורחים נכנסים היו מסלקים אותם. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.
של בית רבן גמליאל היו מכניסים את המוגמר במגופה. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: פעמים הרבה אכלתי בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהיו מכניסים את המוגמר במגופה, אלא פרדסקאות היו מעשנים מערב יום טוב, וכשאורחים נכנסים היו פותחים אותם. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.
בבלי ביצה כב,ב: אין מכבדים בין המיטות ביום טוב. של בית רבן גמליאל היו מכבדים. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא (רבי צדוק) לבית רבן גמליאל, ולא היו מכבדים בין המיטות ביום טוב, אלא מכבדים אותו מערב יום טוב ופורסים עליו סדינים. למחר, כשאורחים נכנסים, מסלקים את הסדינים, ונמצא הבית מתכבד (מתנקה) מאליו. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.
אין מניחים את המוגמר ביום טוב. של בית רבן גמליאל היו מניחים. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחים את המוגמר ביום טוב, אלא מביאים ערדסקאות של ברזל ומעשנים אותם ופוקקים אותם / את נקביהם מערב יום טוב. למחר, כשאורחים נכנסים, פותחים אותם, ונמצא הבית מתגמר (מתבשם) מאליו. אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן.
בירושלמי: וכיוון שהיו האורחים יוצאים היו קופלים אותם. בבבלי: כשאורחים נכנסים מסלקים את הסדינים.
כנראה שבבבל שנו שלכבוד האורחים שהיו קרואים לסעודה היו מסלקים את הסדינים המלוכלכים בשיירי האוכלים מהסעודה הקודמת כדי שלא להמאיס עליהם את הסעודה. אבל בארץ ישראל שנו שהיו מסלקים את הסדינים אחרי שיצאו האורחים כדי שהבית יישאר נקי מלכלוך האורחים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 956, הערה 30).
• • •
עשיית גדי מקולס בלילי פסחים
במשנה שנינו: "ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ז,א.
מביאים ברייתא: אי זהו גדי מקולס – שאסרו החכמים לעשות בלילי פסחים? כולו צלי, "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (לשון הכתוב בשמות יב,ט בעניין קורבן פסח) – צלוי כולו שלם, גופו עם ראשו ועם רגליו ועם איבריו הפנימיים. שלק מקצת ובישל מקצת – אם שלק מקצת ממנו או בישל מקצת ממנו, לאחר שצלה את כולו, - אין זה גדי מקולס – שאסרו החכמים. מכניסין – מביאים לפני המסובים, גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של החג וביום טוב הראשון של הפסח (כן הוא גם במקבילה בקטע גניזה. ומגיה מחק כאן במסירה שלפנינו 'וביום טוב הראשון' וכתב 'ובלילי יום טוב האחרון'. ובמקבילה במסירה שלפנינו: 'וביום טוב האחרון של פסח', וצריך לומר כמו כאן) – בלילה מותר להכניס רק ביום טוב הראשון של חג הסוכות, אבל ביום מותר להכניס אפילו ביום טוב הראשון של חג הפסח, שמותר לאכול גדי מקולס ביום של יום טוב הראשון של חג הפסח, שהרי ביום אין כבר זמן אכילת פסחים, ולא אסרוהו החכמים אלא בלילה. מכניסין – מביאים לפני המסובים, עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון של הפסח – אפילו בלילה של יום טוב הראשון של חג הפסח, שהרי עגל אינו בא קורבן פסח, ומותר לעשותו אפילו לפי החכמים, אבל לא גדי מקולס – טלה מקולס דינו כגדי מקולס, שהרי קורבן פסח בא טלה או גדי.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מועד קטן ג,א.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): תוודס איש רומי הנהיג על (במקבילות במסירה שלפנינו: 'את') אנשי רומי – קבע כמנהג ליהודי מקומו, שיהו (שיהיו) אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים – לתוודס, ואמרו לו: אילולא (אילו לא) שאת (שאתה) תוודס – אילו לא היית אדם חשוב, וכי לא היינו מנדין אותך?! – בוודאי היינו מנדים אותך על מעשך! (ורק בגלל מעמדך וכבודך אין אנו מנדים אותך)
מפסיקים את הדברים ששלחו חכמים לתוודס ושואלים: מהו תוודס? – איזה סוג של אדם היה תודוס? מדוע לא נידו אותו?
ומשיבים: אמר רבי חנניה: דהוה משלח פרנסתהון דרבנין – שהיה שולח את פרנסתם (תמיכתם, מחייתם) של החכמים (היה שולח כספים לפרנסתם של חכמים בארץ ישראל ותומך בהם, ולכן נשאו לו פנים ולא נידו אותו).
וחוזרים לדברים ששלחו חכמים לתוודס ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע היינו מנדים אותך? - וכי לא נמצֵאתָ מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ?! (בתמיהה) – שבני רומי היו קוראים את הגדיים המקולסים פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים מחוץ למקום הראוי לאכילתם, שהרואים סבורים שהקדישו אותם לשם פסח. ולכן ראוי היית להתנדות, מפני שכל (במקבילה בפסחים בקטע גניזה: 'וכל') המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי – כך אמרו לו חכמים לתוודס.
עד כאן המקבילות בירושלמי פסחים ומועד קטן.
במשנת פסחים דנים על צורת צליית הפסח, ומביאים בירושלמי שם את שיטת רבי ישמעאל בברייתא שזה מקולס, ועל זה אומרים: 'אי זהו גדי מקולס?...'. כל הסוגיה דנה בגדי מקולס בפסח, שהוא גם הנושא של משנתנו, ולא בקורבן פסח. החלק התנאי שהוא רוב הסוגיה נמצא גם בתוספתא ביצה כפירוש למשנת ביצה. הסוגיה הועברה לפסחים אגב הברייתא 'אי זהו גדי מקולס?...', שהובאה בעניין שיטת רבי ישמעאל ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).
תוספתא ביצה ב,טו: אי זהו גדי מקולס? כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו. בישל ממנו כל שהוא, שלק ממנו כל שהוא - אין זה גדי מקולס. עושים גדי מקולס ביום טוב הראשון של חג וביום טוב האחרון של פסח (הכוונה ללילות), עגל מקולס ביום טוב הראשון של פסח (הכוונה ללילה), אבל לא גדי מקולס.
אמר רבי יוסה: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להיות לוקחים טלאים בלילי פסחים ועושים אותם מקולסים. אמרו לו: אף הוא קרוב להאכיל קודשים בחוץ, מפני שקורים אותם פסחים (בני רומי היו קוראים את הטלאים המיועדים לאכילה בסעודת לילי פסחים "פסחים", וממילא נראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ. מה שאין כן בני ארץ ישראל שלא קראו להם פסחים, ולפיכך התיר רבן גמליאל במשנתנו).
בבלי פסחים עד,א: תנו רבנן: איזהו גדי מקולס? - כל שצלאו כולו כאחת. נחתך ממנו אבר (וצלאו בפני עצמו), או נשלק ממנו אבר (במחובר) - אין זה גדי מקולס.
בבלי ביצה כג,א ופסחים נג,א: תניא: אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס אתה, גוזרנו עליך נידוי, מפני שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ.
קודשים סלקא דעתך? (הרי ודאי שגדיים אלה לא היו קודשים!) - אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קודשים בחוץ.
המילה 'מקולס' מקורה במילה לטינית שמשמעה: קסדה, כובע למלחמה. הגדי שקשרו לראשו את רגליו ואת בני מעיו נראה היה כאילו יש לו מעין כובע.
לאחר החורבן נהגו יהודים לאכול בליל הפסח גדי מקולס כתחליף לקורבן פסח. חכמים התנגדו להכנת גדי מקולס לליל הפסח, מפני שהעם החשיב אותו כקורבן פסח עצמו ולא כתחליף לו. רבן גמליאל הורה להתיר לאכול גדי מקולס בליל הפסח, מפני שלדעתו ידעו שהוא רק תחליף לקורבן ואינו נחשב כקורבן עצמו. ונראה שדעתו של רבן גמליאל בטלה, ונקבעה הלכה כחכמים.
נידוי הוא הרחקת אדם מן הציבור ובידודו במצב של השפלה וביזיון בתורת עונש או כאמצעי כפייה. האיום בנידויו של תודוס איש רומי היה בשל הצורך בשמירת הסמכות של חכמי ארץ ישראל.
<b>מהו תוודס?b>
בבלי פסחים נג,ב: איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הווה, או בעל אגרופים הווה? - תא שמע, דתניא: עוד זו דרש תודוס איש רומי... (תודוס דרש בדברי תורה, ומכאן שאדם גדול היה).
רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה (היה מכניס סחורה לקופה של תלמידי חכמים, להתעסק בה ולחלק הרווח בינו ובין תלמידי החכמים).
דברי רבי יוסי בר אבין בבבלי הם כדברי רבי חנניה בירושלמי.
בירושלמי - תוודס. בשאר המקורות - תודוס. השם הזה מקורו בשם היווני תיאודורוס, שמשמעו המילולי הוא יהונתן, מתתיהו, נתנאל או מתניה.
זמנו של תודוס איש רומי לאחר חורבן הבית, כנראה בדורו של רבן גמליאל.
מעשה זה מוכיח על הפיקוח של חכמי הסנהדרין בארץ ישראל על הגולה בתחום ההלכה.
• • •