משנה
שלשה דברים – בענייני יום טוב, רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) מחמיר – פוסק בהם לחומרה, כדברי בית שמיי – אף על פי שהיה מצאצאי בית הלל: אין טומנין את החמין (מים חמים) – אין שמים אותם בתוך דברים השומרים על חומם, מיום טוב – שחל בערב שבת, לשבת – בשביל שבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב – אין מרכיבים את החלקים של המנורה ומעמידים אותה כדי להשתמש בה לצורך יום טוב, ואין אופין – ביום טוב, פיתן – פת שלהם, גריצות – כיכרות עבות וגדולות, אלא רקיקין – כיכרות דקות וקטנות.
אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא – של אנשי ביתו של רבן שמעון בן גמליאל, בדור חורבן הבית, לא היו אופין את פיתן גריצות אלא רקיקין. אמרו לו – החכמים: מה נעשה להן לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן – כדברי בית שמאי (על עצמם לאו דווקא אלא גם על בני ביתם, שמלאכה זו לא נעשתה על ידי החכמים אלא על ידי בני ביתם), ומקילין על כל ישראל להיות אופין את פיתן גריצות וחֹרִי – לחמים הנאפים על גבי גחלים וטרחתם מרובה.
• • •
תלמוד
הטמנת חמין מיום טוב לשבת
במשנה שנינו: "אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת".
מצמצמים את תחולת הקביעה: אבא בר רב חונה (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) אמר: הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שלדעת בית שמאי אין טומנים את החמין מיום טוב לשבת) (המונח 'הדא דתימר' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה. אפשר שזו הוספה מיותרת של המונח. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 171), - בשלא עשה לו עירובי תבשילין – דין זה חל רק במקרה שלא עשה בערב יום טוב עירוב לשם הטמנה, שלא טמן חמין בערב יום טוב לשם עירוב, אף שעשה עירוב לשם בישול ואפייה, שבית שמאי סוברים שאסור להטמין חמין מיום טוב לשבת כשלא עירב לשם הטמנה, אבל אם עשה לו עירובי תבשילין – אם עשה בערב יום טוב עירוב לשם הטמנה, - מותר – להטמין חמין מיום טוב לשבת אף לדעת בית שמאי.
ושואלים: מה בין תבשיל ומה בין חמין? – מה ההבדל בין בישול תבשיל ובין הטמנת חמין? במקרה שעשה עירוב לשם בישול ולא עשה עירוב לשם הטמנה, מדוע, לדעת בית שמאי, מותר לבשל ביום טוב לשבת ואסור להטמין חמין ביום טוב לשבת, ואין אומרים שהעירוב לשם בישול מועיל אף להטמנת חמין?
ומשיבים: תבשיל דרכו לוכל (לאכול) ממנו – אף אם עירב לשם בישול, הרואים אותו מבשל תבשיל ביום טוב לשבת, סבורים שהוא מבשל בשביל יום טוב, שכן דרך בני אדם לבשל תבשיל ביום טוב ולאכול ממנו ביום טוב, חמין אין דרכו לשתות מהן – אם לא עירב לשם הטמנה, הרואים אותו מחמם מים ומטמין ביום טוב לשבת, אינם סבורים שהוא מחמם ומטמין בשביל יום טוב, שכן אין דרך בני אדם לחמם מים ולהטמין ביום טוב ולשתות מהם ביום טוב, אלא הם יודעים שהוא מחמם ומטמין בשביל שבת (הבישול וההטמנה היו נעשים בחצר המשותפת לבתים והיו נראים לרבים).
בבלי ביצה כא,ב-כב,א: היכי דמי? אי דאנח עירובי תבשילים - מאי טעמייהו דבית שמאי (שאוסרים להטמין חמין ביום טוב לשבת)? ואי דלא אנח עירובי תבשילים - מאי טעמייהו דבית הלל (שמתירים)? - אמר רב הונא: לעולם שלא הניח עירובי תבשילים, וכדי חייו שרו ליה רבנן (לעשות מיום טוב לשבת, ובית הלל מתירים לו אף להטמין חמין מועטים לשבת, אבל בית שמאי אוסרים).
רבא אמר: לעולם שהניח עירובי תבשילים, ושאני הטמנה דמוכחא מילתא דאדעתא דשבתא קא עביד (הכול רואים שהוא טומן לשבת ולא לצורך יום טוב, ולכן בית שמאי אוסרים הטמנה).
אמר אביי: כגון שעירב לזה (לתבשיל) ולא עירב לזה (להטמנת חמין, שלא הטמין מערב יום טוב), וחנניה היא, ואליבא דבית שמאי (שאין טומנים בשביל שבת אלא אם כן הטמין מערב יום טוב).
לפי פירושנו, רבה בר רב הונא בירושלמי אמר כאביי בבבלי, ולא כרב הונא אביו ולא כרבא. בירושלמי חילקו בין תבשיל ובין חמין כהסברו של רבא בבבלי.
• • •
זקיפת מנורה ביום טוב
במשנה שנינו: "ואין זוקפין את המנורה ביום טוב".
מצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שלדעת בית שמאי אין זוקפים את המנורה ביום טוב), - במנורה של פרקים – דין זה חל רק במקרה של מנורה מתפרקת העשויה חוליות חוליות, שבשעה שמשתמשים בה מרכיבים את החוליות זו בזו ובשעה שאין משתמשים בה מפרקים את החוליות, שבית שמאי סוברים שאסור לזקוף מנורה זו ביום טוב, מפני שהמרכיב את החוליות נראה כמתקן כלי, ואסור לתקן כלי ביום טוב, אבל במנורה שאינה של פרקים – שאין מפרקים את החוליות בשעה שאין משתמשים בה, והיא מורכבת בקביעות, - לא בדא – לא בזאת (במקרה זה לא חל דין זה, אלא הדין הוא שאסור לזקוף אותה ביום טוב אף לדעת בית הלל, משום שאין לזוקפה בלי תקיעת החוליות בהידוק ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 955). - אבל מנורה העשויה מגוש אחד אין צורך להרכיב ולזקוף אותה, ולא בזה מדובר בסוגיה כאן).
ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו מעשה זה): תלמידוי דרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוון יתיבין – תלמידיו של רבי יוסי היו יושבים (בליל יום טוב). נפלת מנרתא קומיהון – נפלה המנורה לפניהם (המנורה היתה של פרקים, ונתפרקה כשנפלה, מפני שחוליותיה לא היו תקועות בהידוק), והוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק – והיה כל אחד ואחד (מהתלמידים) שומט עצמו ועורק (חומק ובורח, מפני שכל אחד ואחד חשש בעצמו להתיר או לאסור לזקוף את המנורה. - מעשה עם לשון סיום שווה יש גם בירושלמי ברכות ג,א ומקבילה נזיר ז,א, והפירוש של הלשון הזה במעשה כאן ושם שווה, וכן פירש ב"עלי תמר").
בבלי ביצה כב,א: "ואין זוקפים את המנורה". - מאי קא עביד? (מה איסור יש בזקיפת המנורה?) - אמר רבי יצחק בר ביסנא: הכא במנורה של חליות עסיקינן, משום דמיחזי כבונה (כשהוא זוקף אותה שוב), דבית שמאי סברי: יש בניין בכלים ויש סתירה בכלים, ובית הלל סברי: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
• • •
אפיית פת ביום טוב
במשנה שנינו: "אין אופין פיתן גריצות אלא רקיקין".
מסבירים: מתוך שאת (שאתה) מייגעו, אף הוא אינו אופה אלא צורכו – אין אופים ביום טוב גריצות אלא רקיקים, משום שעשיית רקיקים, שהם כיכרות דקות וקטנות, טרחתם מרובה, ולא יבוא לאפות ביום טוב בשביל מחר שהוא חול, אלא יאפה מה שהוא צריך ליום טוב בלבד, אבל עשיית גריצות, שהם כיכרות עבות וגדולות, טרחתם מועטה ויבוא לאפות בשביל מחר.
במשנה נזכרה המילה "חֹרִי".
מציעים שני מקורות לפירוש המילה "חרי".
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שמע לה מן הדא: – רבי אחא שומע אותה מזאת (לומד את פירוש המילה "חרי" מפסוק זה): כתוב בכריתת הברית בין ה' לבין בני ישראל: "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (דברים כט,כג) – מה הסיבה לחרון אף (כעס) ה' הגדול הזה? - שורש המילה "חֳרִי": חרה, הקרוב אל חרר - שרף. "חֹרִי" במשנה הוא חררה - לחם הנאפה על גבי גחלים (הלשון 'מן הדא' (תחת 'מן הדין') הוא באשגרת מונח ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1295, הערה 227)).
ורבנין שמעין לה מן הדא: – והחכמים שומעים אותה מזאת (לומדים את פירוש המילה "חרי" מפסוק זה): כתוב בחלום של שר האופים: "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי" (בראשית מ,טז) – שלושה סלים מלאים חררות על ראשי. - שורש המילה "חֹרִי": חרר - שרף. "חֹרִי" במשנה הוא חררה - לחם הנאפה על גבי גחלים.
• • •