משנה
בית שמיי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליו – אסור לחמם מים ביום טוב לרחיצת רגליים (אף שהרחיצה עצמה מותרת), שלא הותרה מלאכה (ובכלל זה הבערה) ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש, אלא אם כן היו ראויין לשתייה. ובית הלל מתירין – לחמם מים לרגליו ביום טוב (בכלל רחיצת רגליים גם פנים וידיים, אבל לא כל הגוף).
ועושה מדורה – ביום טוב, ומתחמם כנגדה.
• • •
תלמוד
חימום מים לרחיצה ועשיית מדורה ביום טוב
מציעים שני פירושים למשנה: פתר לה תרין פתרין: – פותר אותה (את המשנה) שני פתרונות: - פירוש ראשון: על דעתון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, - והוא ששתה מהן – רק אם הוא מחמם מים ושותה מהם, מותר גם לרחוץ בהם את רגליו, שהלשון "ראויין לשתייה" שבמשנתנו פירושו: מיועדים ועומדים לשתייה; על דעתון דבית הלל – על דעתם של בית הלל, - והן (והם) שיהו ראויין לשתייה – בית הלל מתירים לחמם מים ביום טוב לרחוץ בהם את רגליו אף אם אינו שותה מהם, ובלבד שיהיו המים ראויים לשתייה, כך שהחימום ייראה שהוא לשתייה. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה - דברי הכל – הדין במשנה, שמותר לעשות מדורה ביום טוב בשביל להתחמם כנגדה, נכון לפי כל החכמים, אפילו לפי בית שמאי, והוא שיהא קומקום כנגד המדורה – מותר להתחמם כנגד המדורה רק אם מניח כנגדה קומקום לחמם מים, כך שהמדורה תיראה שהיא לחימום הקומקום (לבית שמאי אם שותה מהמים, ולבית הלל אם המים ראויים לשתייה אף אם אינו שותה מהם).
ומציעים פירוש שני למשנה: פתר לה פתר אוחרן: – פותר אותה (את המשנה) פתרון אחר: על דעתהון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, - [והן (והם) שיהו ראויין לשתייה – בית שמאי סוברים, שמותר לרחוץ את רגליו במים רק אם המים ראויים לשתייה, כדי שאם ירצה ישתה; על דעתון דבית הלל – על דעתם של בית הלל, - אפילו אינן ראויין לשתייה – בית הלל סוברים, שמותר לרחוץ את רגליו במים אף אם המים אינם ראויים לשתייה.
ועושה מדורה ומתחמם כנגדה - על דעתון דבית שמיי – על דעתם של בית שמאי, -] (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו והושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברשב"א ובתלמיד רמב"ן) והוא שיהא קומקום כנגד המדורה – מותר להתחמם כנגד המדורה רק אם מניח כנגדה קומקום לחמם מים, והמים ראויים לשתייה; על דעתון דבית הלל – על דעתם של בית הלל, - אפילו אין הקומקום כנגד המדורה – מותר להתחמם כנגד המדורה אף אם אינו מניח כנגדה קומקום לחמם מים.
נוסח המשנה מתאים לפירוש השני ולא לפירוש הראשון, שכן הלשון "אלא אם כן היו ראויין לשתייה" מופיע בדברי בית שמאי ולא בדברי בית הלל, ומשמע שלבית הלל אפילו אינם ראויים לשתייה.
בבלי ביצה כא,ב: איבעיא להו: האי מדורה מאן קתני לה? דברי הכול היא, ושני להו לבית שמאי בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד (ואף הם מודים שהנאת כל גופו דינה כאוכל), או דילמא בית הלל קתני לה, אבל בית שמאי לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד (והתירו רק הנאת אכילה בלבד)?
תא שמע דתניא בהדיא: בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה. ובית הלל מתירים (ומוכח מכאן שהלכה זו במשנתנו היא כדעת בית הלל דווקא).
הבבלי מביא ברייתא מפורשת שבית שמאי חולקים על ההלכה "ועושה מדורה ומתחמם כנגדה". אבל המשנה מביאה אותה סתם.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ג,ד.
משנה שבת ג,ד: ...חמין שהוחמו בשבת - אסורים ברחיצה ובשתייה ...חמין שהוחמו ביום טוב - אסורים ברחיצה ומותרים בשתייה.
מביאים מחלוקת אמוראים: חמין (מים חמים) שהוחמו ביום טוב, וכן המים (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: 'חמין') שהוחמו מערב שבת לשבת - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים, כמוצע בהמשך. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו – אבל לא רוחץ כל גופו, אפילו לא אבר אבר, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים – רוחץ כל אבר לעצמו, אבל לא רוחץ כל גופו בבת אחת (אבל חמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם ביום טוב כל גופו).
ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת (אין יודעים מי משני האמוראים אומר שרוחץ פניו ידיו ורגליו ומי מהם אומר שרוחץ כל גופו). - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: מן מה דתני שמואל: – ממה ששונה שמואל: חמין שהוחמו ביום טוב - מרחיץ בהם פניו ידיו ורגליו, הוי – הוֹוֶה (נמצא), רב (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו במקבילה) דו (=דהוא) אמר: – רב שהוא אומר: מרחיץ בהן כל גופו אברים אברים – כיוון ששמואל שונה ברייתא שרוחץ פניו ידיו ורגליו, מן הסתם הוא סובר כך, ולכן יש להסיק שרב שחלוק על שמואל סובר שרוחץ כל גופו.
בבלי שבת מ,א: איתמר: חמין שהוחמו מערב שבת למחר - אמר רב: רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ (בחמין) אלא פניו ידיו ורגליו.
הדעות החולקות של רב ושמואל בבבלי הן כהכרעת הירושלמי.
ומספרים: חד פילוסופוס – פילוסוף אחד (חכם שאינו יהודי) שאל לבר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), וכן אבלט שאל ללוי סריסא (אבלט הוא גוי או יהודי שאינו תלמיד חכמים. לוי סריסא היה תושב הכפר סריסה שליד לוד (בשפלה לרגלי הרי ירושלים)): מותר לשתות ואסור לרחוץ?! – הרי מותר לשתות ממים שהוחמו ביום טוב, ומדוע אסור לרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב? אם המים שהוחמו ביום טוב מותרים - שיהיו מותרים לכל הצרכים, ואם לאו - שיהיו אסורים לכל הצרכים! (השאלה מוסבת על המשנה בשבת: "חמין שהוחמו ביום טוב - אסורים ברחיצה ומותרים בשתייה") אמר ליה: – אמר לו (לשואל): אם תראה סריס (מי שנכרתו אשכיו או שנפגעו קשות) מתחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך?! (בתמיהה) אמר ליה: – אמר לו (השואל): אין – כן (אם אראה שסריס עושה לאשתי כך, יהיה רע לי). אמר ליה: – אמר לו (לשואל): ומכי הוא לך (צריך לומר כמו במקבילה: 'לה') כלום? – וכי מנכה (מהערך, מזיק) הוא (הסריס) לה (לאשתך) כלום? (הרי הוא סריס, ומדוע יהיה רע לך?) אמר ליה: – אמר לו (השואל): שלא תתפרץ – בזימה (שאשתי לא תתרגל להתנהג בפריצות ביחס לאנשים אחרים ותזנה עימם, לכן יהיה רע לי אם אראה שסריס עושה לאשתי כך). אמר ליה: – אמר לו (לשואל): והכא – וכאן (גם בעניין רחיצה במים שהוחמו ביום טוב), שלא יתפרצו – בדבר האסור (שבני אדם לא יתרגלו להתנהג בפריצות ביחס למלאכות אחרות, שאם יהיה מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו ביום טוב, יבואו להתיר ביום טוב מלאכות שאין בהן הנאת הגוף כלל. - יש כאן לשון נופל על לשון: לוי סריסא אמר משל לסריס).
כיון שיצא – השואל, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה – לשואל, דחיתה בקנה – פטרת אותו בתשובה קלושה. לנו מה את (אתה) משיב – על השאלה ששאל השואל? אמר להן: והלא כבר נאמר – בעניין חג המצות: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל מותר לעשותה ביום טוב. ומכאן שאסור לחמם מים ביום טוב לרחיצת כל גופו (אבל מותר לחמם מים ביום טוב לרחיצת פניו ידיו ורגליו, שדבר שהוא צורך גופו והנאת גופו נחשב כאוכל).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
נראה שמקור הסוגיה במסכת שבת על המשנה בשבת. במשנת ביצה מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק לגבי יום טוב, ואילו רב ושמואל חולקים על מים שהוחמו ביום טוב או בערב שבת, כמו במשנת שבת. ועוד, הם חולקים על דיעבד, שהוחמו כבר, כמו במשנת שבת, ובביצה המחלוקת במשנה היא מה מותר לכתחילה. גם הלשון "חמין שהוחמו ביום טוב" ולשון השאלה "מותר לשתות ואסור לרחוץ?!" הם לשון המשנה בשבת ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 36).
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,טז: מניין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה ומחמים לו חמין ומרחץ בהם פניו ידיו ורגליו ומרחץ בהם את התינוק? תלמוד לומר: "לכם" - לכל שהוא צורככם.
• • •