משנה
משנתנו נשנתה גם במסכת חגיגה ב,ג.
בית שמיי אומרים: מביאין שלמים – מקריבים ביום טוב קורבנות שלמי חגיגה הקרבים ברגל, לפי שהם נאכלים על ידי הבעלים, ואין סומכין עליהן – על ראשם בידיים לפני השחיטה ביום טוב, משום שבסמיכתו הוא נשען על הבהמה ואין משתמשים בבעלי חיים ביום טוב (עיין להלן ה,ב), אלא סומכים עליהם מערב יום טוב, אבל לא עולות – אין מקריבים ביום טוב קורבנות עולות ראייה הקרבים ברגל, לפי שהם כולם למזבח ואינם נאכלים, אלא מביאים אותם בחול המועד. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות – מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, שכל הקורבנות שהם חובת הרגל מקריבים אותם ביום טוב, וסומכין עליהן – שהואיל והקרבתם מותרת ביום טוב, גם הסמיכה עליהם מותרת ביום טוב.
תלמוד
הבאת שלמים ועולות וסמיכה ביום טוב
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה ב,ג.
מביאים ברייתא (שמבארת על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל): בית שמיי אומרים: הותרה סמיכה שלא כדרכה – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, הותר לסמוך שלא כדרכה. ובית הלל אומרים: לא הותרה סמיכה שלא כדרכה – במקום שאי אפשר לסמוך כדרכה של סמיכה, לא הותר לסמוך שלא כדרכה.
ושואלים: אי זו היא סמיכה שלא כדרכה?
ומשיבים: מאתמול – ביום שלפני יום ההקרבה (סמיכה שלא כדרכה היא סמיכה לפני זמנה). לדעת בית שמאי, הותר לסמוך מערב יום טוב על שלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן אין סומכים עליהם ביום טוב. אבל לדעת בית הלל, לא הותר לסמוך מערב יום טוב על עולות הראייה ושלמי החגיגה שמקריבים ביום טוב, ולכן סומכים עליהם ביום טוב.
תוספתא חגיגה ב,י: בית שמיי אומרים: אין סומכים ביום טוב, ושלמים החוגג בהם (המביא שלמי חגיגה ביום טוב) סומך עליהם מערב יום טוב. בית הלל אומרים: מביאים שלמים ועולות וסומכים עליהם (ביום טוב).
בבלי ביצה כ,א: תניא: אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה (של השלמים) שצריך (לעשותה). על מה נחלקו? על תכף לסמיכה שחיטה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך (להקפיד על כך, ואפשר לסמוך קודם לשחיטה, בערב יום טוב), ובית הלל אומרים: צריך (ולכן צריך לסמוך ביום טוב).
לפי רבי יוסי בבבלי, בית שמאי סוברים שאף לכתחילה אינו צריך לתכוף לסמיכה שחיטה, ובית הלל סוברים שלכתחילה צריך לתכוף לסמיכה שחיטה. אבל לפי הירושלמי, אף לבית שמאי לכתחילה צריך לתכוף, אלא שהותר שלא לתכוף במקום שאי אפשר, ולבית הלל לא הותר שלא לתכוף אף במקום שאי אפשר.
קורבנות בהמה שהיחיד מקריב, בין חובה בין נדבה, טעונים סמיכה.
מציינים שבעלי המחלוקת מודים בעניין מסוים ומצמצמים את המחלוקת למקרה מסוים.
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים (בית שמאי ובית הלל מסכימים במקרים המוצעים), באשם מצורע – שהוא מקריב ביום השמיני לטהרתו, שסמך עליו מאתמול – מצורע שסמך ביום השביעי על אשמו שהוא מקריב ביום השמיני, - לא יצא – כולם מודים שלא יצא ידי סמיכה, וצריך לחזור ולסמוך ביום השמיני, שהרי סמך עליו כשהיה מחוסר זמן, שלא היה המצורע ראוי עדיין להביא קורבן, שלמי נדבה – שאדם נדב להקריב, שסמך עליהן מאתמול – ביום שלפני היום שהוא מקריב אותם, - יצא – כולם מודים שיצא ידי סמיכה, ואינו צריך לחזור ולסמוך ביום שהוא מקריב אותם, שהרי היו השלמים ראויים לקורבן באותו זמן, שאילו רצה היה יכול להקריבם מיד אחר הסמיכה. מה פליגין? – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל)? - בשלמי חגיגה – שאדם מקריב ביום טוב. בית שמיי עבדין לון – עושים (דנים) אותם, כשלמי נדבה – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - כשרים, אלא שלא יצא בהם ידי חובת חגיגה, ולכן לדעת בית שמאי סומכים עליהם מערב יום טוב, בית הלל עבדין לון – עושים (דנים) אותם, כאשם מצורע – שהרי שלמי חגיגה, אם הקריבם בערב הרגל - לא יצא בהם ידי חובת חגיגה, והרי הם כמחוסרי זמן, ולכן לדעת בית הלל אין סומכים עליהם מערב יום טוב.
ומציעים פרשנות מצמצמת לקביעה שלפני כן: אמר רבי יסי (במקבילה: 'רבי יסא' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הן דאת אמר: – היכן שאתה אומר: אשם מצורע שסמך עליו מאתמול – ביום השביעי, לא יצא – ידי סמיכה, - בזמנו – כשהקריבו בזמנו, ביום השמיני, אבל עיבר (עבר) זמנו – כשהקריבו לאחר זמנו, ביום התשיעי ואילך, - נעשה כשלמי נדבה – דינו כשלמי נדבה, ואם מצורע סמך על אשמו ביום שלפני היום שהקריב אותו - יצא ידי סמיכה, שהרי יכול היה להקריבו ביום שסמך עליו.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בעולות ראייה האם מקריבים אותן ביום טוב.
ומביאים ברייתא (על הוויכוח בין בית שמאי ובית הלל): אמרו בית הלל לבית שמיי: יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט (אדם פשוט) – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, - הרי אני מתיר לגבוה (כינוי כבוד לאלוהים) – מותר להקריב לגבוה קורבנות תמידים ומוספים, בשעה שהוא מותר (בקטע גניזה ובמקבילה: 'שאני מתיר') להדיוט – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, - אינו דין שנתיר לגבוה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה?!
אמרו להן בית שמיי – לבית הלל: והרי נדרים ונדבות יוכיחו – שאין זה קול וחומר, שהן מותרין להדיוט ואסורין לגבוה – כלומר, אף בשעה, ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, אין מקריבים לגבוה נדרים ונדבות כדי לצאת בהם ידי חובת הנדר, ואף אתם (בית הלל) מודים בה, ולכן ביום טוב אין מקריבים לגבוה גם עולות ראייה.
אמרו להן בית הלל – לבית שמאי: לא – אין להביא ראיה מנדרים ונדבות, אם אמרתם בנדרים ונדבות – שאין מקריבים אותן ביום טוב לגבוה, מפני שאין זמנן קבוע – ואין חייבים להקריבם ביום טוב, תאמרו בחגיגה – האם תאמרו בעולת ראייה, שזמנה קבוע – וחייבים להקריבה ביום טוב, שיהא אסור להקריב אותה ביום טוב לגבוה?! – ולכן עולות ראייה מקריבים אותן ביום טוב (השם "חגיגה" כולל שלמי חגיגה ועולת ראייה, כמו ששנו בתוספתא חגיגה א,ד: "זה וזה קרויים חגיגה", שאף עולת ראייה נקראת "חגיגה". וכאן הכוונה לעולת ראייה, שכן שלמי חגיגה מקריבים אותם ביום טוב אף לבית שמאי).
אמרו להן בית שמיי – לבית הלל: חגיגה – עולת ראייה, אין זמנה קבוע, שאם לא חג בראשון – לא הביא עולת ראייה ביום טוב הראשון, - חוגג בשיני – מביא אותה ביום השני, לא חג בשיני – לא הביא עולת ראייה ביום השני, - חוגג בשלישי – מביא אותה ביום השלישי, וכן שאר ימי הרגל, כמו ששנינו במשנה חגיגה א,ו.
אמרו להן בית הלל – לבית שמאי: חגיגה – עולת ראייה, זמנה קבוע, שאם לא חג ברגל – לא הביא עולת ראייה כל ימי הרגל, - אינו יכול לחוג אחר הרגל – אינו מביא אותה לאחר הרגל. הרי שעולת ראייה יש לה זמן מוגבל, ואינה דומה לנדרים ונדבות.
אמרו להן בית שמיי – לבית הלל: יש ללמוד מן הכתוב שאין מקריבים עולות ראייה ביום טוב: והלא כבר נאמר – בעניין חג המצות: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – (ביום הראשון וביום האחרון של החג אסור לעשות כל מלאכה) אבל מותר יהיה לכם לעשות ביום טוב רק מלאכות שתכליתן להכין מה שייאכל לכל אחד מכם! – ויש ללמוד מכאן שביום טוב אין מקריבים לגבוה עולות ראייה.
אמרו להן בית הלל – לבית שמאי: משם ראייה – לדבריכם?! (בתמיהה) לכם אינו נעשה – בשבילכם אין מותר לעשות ביום טוב רק מלאכות לצורך אכילה, אבל (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה על ידי מגיה) נעשה הוא לגבוה – בשביל גבוה מותר לעשות ביום טוב כל המלאכות, שההגבלה לגבי צורכי אוכל ביום טוב נאמרה רק להדיוט (-"לכם") ולא נאמרה לגבוה. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה.
אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומרו (במקבילה: 'או'') טעם אחר – לדעת בית הלל: יש ללמוד בקול וחומר שמקריבים עולות ראייה ביום טוב: מה אם בשעה שכירתך (תנור מיטלטל לשפות עליו סירים לחימום או לבישול) סתומה – בשבת, שאסור להדיוט לעשות מלאכה אפילו לצורך אכילה, ואסור לו לבשל על הכירה שלו, - כירת רבך פתוחה – מותר להקריב לגבוה קורבנות ולהקטיר אותם על המזבח של ה', בשעה שכירתך פתוחה – ביום טוב, שמותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ומותר לו לבשל על הכירה שלו, - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! (בתמיהה) – כלום אין זה קול וחומר (אין ההיגיון מחייב) שיהא מותר להקריב לגבוה עולות ראייה ולהקטיר אותם על המזבח של ה'?! (הכוונה בכירה פתוחה וסתומה, כנראה, לחור בשולי הכירה ששימש להכנסת העצים ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד רמב))
דבר אחר (ביאור נוסף) – לדעת בית הלל: אינו דין (צריך לומר כמו במקבילה: 'בדין') – אינו ראוי, שיהא שולחנך מלא – שולחנו של האדם מלא במיני מאכלים ביום טוב, שהרי ביום טוב מותר להדיוט לעשות מלאכה לצורך אכילה, ושולחן קונך (במקבילה: 'רבך') ריקם – מזבחו של ה' ריק ממיני קורבנות ביום טוב. ולכן ביום טוב מקריבים לגבוה עולות ראייה (לפי הלשון הזה לא למד אבא שאול יום טוב משבת בקול וחומר אלא שכך ההיגיון מחייב).
תוספתא חגיגה ב,י: אמרו בית הלל: ומה אם בשעה שאי אתה מותר לעשות להדיוט - את מותר לעשות לגבוה, שעה שאתה מותר לעשות להדיוט - אינו דין שאתה מותר לעשות לגבוה?!
אמרו להם בית שמיי: נדרים ונדבות יוכיחו, שאתה מותר לעשות להדיוט, ואין אתה מותר לעשות לגבוה.
אמרו להם בית הלל: לא, אם אמרתם בנדרים ונדבות - שאין זמנן קבוע, תאמרו בחגיגה (כלומר, בעולת ראייה) - שזמנה קבוע?!
אמרו להם בית שמיי: אף חגיגה (כלומר, עולת ראייה) פעמים שאין זמנה קבוע, שמי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון (לשיטתכם, אבל לבית שמאי אין עולת ראייה קריבה ביום טוב האחרון).
אבא שאול היה אומרה בלשון אחרת משם בית הלל: ומה אם בשעה שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, שעה שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?!
דבר אחר: אינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
בתוספתא חסרים השלבים האחרונים של הוויכוח.
בבלי ביצה כ,ב: תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט - מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט - אינו דין שמותר לגבוה?!
אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט ואסור לגבוה.
אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן, תאמרו בעולת ראייה שקבוע לה זמן?!
אמרו להם בית שמאי: אף זו (עולת ראייה) אין קבוע לה זמן, דתנן: מי שלא חג יום טוב הראשון של חג - חוגג והולך את כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג.
אמרו להם בית הלל: אף זו קבוע לה זמן, דתנן: עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו.
אמרו להם בית שמאי: והלוא כבר נאמר: "עצרת תהיה לכם" - לכם ולא לגבוה!
אמרו להם בית הלל: והלוא כבר נאמר: "לה'" - כל דלה' (כל מה שנעשה לה' מותר להקריב)! אם כן, מה תלמוד לומר: "לכם"? - "לכם" ולא לגויים, "לכם" ולא לכלבים.
אבא שאול אומרה בלשון אחרת (שכך אמרו בית הלל): ומה במקום שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה - אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה?! וכן בדין, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
מבנה הוויכוח בבבלי דומה לזה שבירושלמי.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה עבר קומי סדרא – היה עובר לפני הסדר (בית הכנסת. - סידרא הוא מוסד ציבורי, שהיו בו בית ספר שבו לימדו מקרא, בית כנסת שבו התפללו או שמעו דרשה, ובית מדרש שבו עסקו בתלמוד ("מסביב ל'סידרא'", "בר אילן" ל-לא, עמודים 359-365)), ושמע קלהון קראיי ההן פסוקא: – ושמע את קולם (של האנשים שבסידרא) קוראים את הפסוק הזה (במעשי דויד האחרונים - תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה): "וַיִּזְבְּחוּ לַי'י זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַי'י לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵילִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כט,כא). אמר – רבי שמעון בן לקיש: מאן דמפסק לה – מי שמפסיק אותו (את הפסוק בדברי הימים, שמפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לאחריהם, ולפי זה ביום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות ולמחרת היום ההוא הקריבו אלפי קורבנות וזבחים לרוב), - כבית שמיי (צריך לומר: 'כבית הלל') – היום ההוא היה חג השבועות (כאמור להלן), ולדעת בית הלל מקריבים ביום טוב גם שלמי חגיגה וגם עולות ראייה, והם השלמים והעולות שהקריבו ביום ההוא, מאן דקרי כולה – [ו]מי שקורא את כולו (את כל הפסוק בדברי הימים, שאינו מפסיק בין "ויעלו עולות לה'" ובין "למחרת היום ההוא", שהמילים "למחרת היום ההוא" מחוברות לאמור לפניהם, ולפי זה למחרת היום ההוא הקריבו זבחים (שלמים) ועולות וגם אלפי קורבנות וזבחים לרוב, אבל ביום ההוא לא הקריבו כלל), - כבית הלל (צריך לומר: 'כבית שמיי') – כמבואר להלן (כך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל").
ומציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח, 'עולות למחרת היום' – מובן שהקריבו עולות למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, שהיום ההוא היה חג השבועות, ולדעת בית שמאי אין מקריבים ביום טוב עולות ראייה. אבל ושלמים למחרת היום – אין מובן שהקריבו שלמים למחרת היום ההוא ולא ביום ההוא, - ואֵין שלמים באין כבית שמיי?! (בתמיהה) – הרי לדעת בית שמאי מקריבים ביום טוב שלמי חגיגה!
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון: דוד – המלך, מת בעצרת – היום ההוא, שבו היה המאורע של תפילת דויד במעמד קהל ישראל והודיית העם והמלכתו השנייה של שלמה, חל בעצרת (חג השבועות), ובאותו היום מת דויד (שכן מיתת דויד נזכרת שם מיד בהמשך - דברי הימים א כט,כח), והיו כל ישראל אוננין – ביום ההוא, מפני שהכול חייבים בכבודו של מלך, ואונן אסור להקריב את קורבנותיו, והקריבו למחר – שלמים ועולות, שבנשיא ובמלך נוהגת רק אנינות ולא אבלות (תירוץ זה שדוד מת בעצרת הוא לדעת בית שמאי, אבל לדעת בית הלל דוד לא מת בעצרת, שהרי לדעתם הקריבו ביום ההוא, וכיוון שהקריבו גם למחרת היום ההוא, צריך לומר שלדעת בית הלל דוד מת לאחר מחרת היום).
רות רבה ג,ב: מת (דויד) בעצרת שחל להיות בשבת.
לפי הירושלמי, דוד מת בעצרת שחל להיות בחול ולא בשבת, שכן ביום טוב שחל להיות בשבת לדעת הכול אין מקריבים שלמי חגיגה ועולות ראייה.
לפי הבבלי שבת ל,ב, דוד מת בשבת.
ומביאים ברייתא: מעשה בהלל הזקן (אחד מחכמי הזוג החמישי) שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה – שלא רק שאמר לסמוך (משנה חגיגה ב,ב), אלא שנהג כך למעשה, וחברו עליו (התקהלו ונועדו כנגדו) תלמידי (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'בית') שמיי – הסוברים שאין מביאים עולות ביום טוב, כדי להניא אותו מלהקריב אותה. התחיל מכשכש (הניע, נדנד לכאן ולכאן) בזנבה – שלא יראו שהקורבן הוא זכר והביא אותו לעולה, ולפי בית שמאי אסור להביא קורבן עולה ביום טוב. אמר לון (במקבילה: 'להן'): ראו, נקיבה היא ושלמים – שלמי חגיגה, הבאתיה – ובזה אף בית שמאי מודים שקרבים ביום טוב (אף שזכר הוא ועולה, שינה הלל ואמר נקיבה היא ושלמים, מפני השלום. ועל הסמיכה לא מיחו, כי שמא לא ראו את הסמיכה. הלל אינו מתווכח עם תלמידי שמאי. הוא מעמיד פנים כאילו הסכים לדבריהם). והפליגן בדברים – הרחיקם מאותו עניין לעניין אחר, כדי שלא יבדקו אחריו, והלכו להן – שהניחו לו.
לאחר ימים – בתקופה מאוחרת יותר, כנראה לאחר מותו של הלל ("בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי", עמוד 106), גברה ידן של בית שמיי – הכריעו וניצחו את בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב אסורה. והיה שם בבא בן ביטיי (במקבילה: 'בן בוטא' - חכם בדור שלפני חורבן הבית השני) מתלמידי בית שמיי, יודע שהלכה כבית הלל – שהסמיכה מותרת. פעם אחת נכנס לעזרה – ביום טוב, ומצא אותה שוממת – ריקה מקורבנות, מפני שהעם נמנע בכלל מלהביא קורבנות בשל איסור הסמיכה, שאף שלמי חגיגה שהותרו על ידי בית שמאי לא הקריבו ביום טוב, כאות מחאה על איסור הסמיכה ביום טוב, וקורבן שסמכו עליו מערב יום טוב היה פגום בעיני העם ("המחלוקת הראשונה", "תרביץ" כח, עמודים 155-156). העם נמנע מלהביא קורבנות, כיוון שהאיסור של בית שמאי ביטל למעשה את השתתפותם הסמלית בעבודת המקדש, והפיתרון שהציעו בית שמאי של סמיכה מערב יום טוב לא הפיס את דעתם של העם ("'סתור סורגיא מן עזרתא': כ"ג במרחשוון במגילת תענית", "תרביץ" עא, עמוד 16, הערה 52). וכיוון שנאסרה הסמיכה ביום טוב דחה העם את הקרבת השלמים לימי חול, כדי שיוכל לשתף את עצמו בעבודת המקדש על ידי סמיכה התכופה לשחיטה. אמר: יִשֹּׁמּוּ (ייחרבו) בתיהן – יש בלשון זה רמז לבית שמאי, של אֵילּוּ שהִשִּׁימוּ את בית אלהינו. מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן (בקטע גניזה וכן במקבילה לאחר מחיקה של המילה 'צאן': 'טלים' - טליים) מִצֹּאן קֵדָר (הלשון "צֹאן קֵדָר" מקורו בישעיהו ס,ז: "כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ, יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר". תוכנו של הפסוק מתאים למעשהו של בבא בן בוטא, שהביא צאן רב להקריב על המזבח ולפאר את בית ה'), וביקרן ממומין – בדק אותם לראות האם הם בלי מומים, והעמידן בהר הבית – כדי שייטלו העם אותם ויקריבו עולות ראייה ושלמי חגיגה. אמר להן: שמעוני, אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא (נראה שצריך לומר: 'לביא' - להביא) עולות יביא (נראה שצריך לומר: 'יבוא') ויסמוך, יביא (נראה שצריך לומר: 'לביא' - להביא) שלמים יביא (נראה שצריך לומר: 'יבוא') ויסמוך – הרי שגם שלמים לא הקריבו. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל – שהסמיכה על ראש הקורבן ביום טוב מותרת, ולא אמר אדם דבר – לא ערער אדם בדבר.
תוספתא חגיגה ב,יא: מעשה בהלל הזקן שסמך על העולה בעזרה, וחברו עליו תלמידי שמיי. אמר להם: בואו וראו שהיא נקבה, וצריך אני לעשותה זבחי שלמים. הפליגם בדברים והלכו להם.
מיד גברה (לשון זו קשה היא, ונראה שבתוספתא נתחברו שני מעשים לאחד ("חז"ל: פרקי אמונות ודעות", עמוד 528, הערה 79)) ידם של בית שמיי וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא וייטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמות, והעלו עולות ושלמים וסמכו עליהם. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל, ולא ערער אדם בדבר.
בבלי ביצה כ,א-ב: תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה (ביום טוב). חברו עליו תלמידי שמאי, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו (שאתה מביא)? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש לה בזנבה, והלכו להם.
ואותו היום גברה (אפשר לפרש: באותו היום שגברה ("חז"ל: פרקי אמונות ודעות", עמוד 528, הערה 80)) ידם של בית שמאי, וביקשו לקבוע הלכה כמותם. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל. שלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידם בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה להביא עולה - יבוא ויסמוך, שלמים - יבוא ויסמוך. ואותו היום גברה ידם של בית הלל וקבעו הלכה כמותם, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
בתוספתא ובבבלי חסרה הפסקה "פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת. אמר: יִשֹּׁמּוּ בתיהן של אֵילּוּ שהֵישַׁמּוּ את בית אלהינו".
מימרה זו ישנה גם בירושלמי מעשר שני ה,ו.
אמר רבי יצחק בר לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא אמרה (במקבילה בחגיגה: 'הדא כסא'. ובמעשר שני אין שתי מילים אלו. - נראה שאין לגרוס מילים אלו) בשירותא (במסירה שלפנינו במקבילה בחגיגה: 'כשירותה', ונמחקה 'כ' ונכתבה במקומה 'ב' כמו כאן. ובמעשר שני: 'כשרותה'. - נראה שיש לגרוס 'כשרותה') בעייא מוליי – השקדנות (החריצות) צריכה שְׁלֵמוּת. ס[ס]ה דקיסא מיניה וביה – תולעת העץ ממנו ובו (מן העץ עצמו נוצר ויוצא הזחל האוכל ומכרסם את העץ, ואינו בא ממקום אחר). כל גומרא דלא כוויה בשעתה לא כוויה – כל גחלת שאינה בוערת בזמנה לא תבער. - המשפטים האלה הם משלים למעשהו של בבא בן בוטא. המשפט הראשון הוא משל לכך שבבא בן בוטא שפעל בחריצות עשה את מעשהו בשלמות, ולכן מעשהו הועיל שתיקבע הלכה כבית הלל. המשפט השני הוא משל לכך שבבא בן בוטא שגרם שתיקבע הלכה שלא כבית שמאי היה מתלמידי בית שמאי. המשפט השלישי הוא משל לכך שבבא בן בוטא עשה את מעשהו מיד בשעה שמצא את העזרה שוממת, שאילו היה עושה לאחר זמן לא היה מעשהו מועיל שתיקבע הלכה כבית הלל.
ומביאים ברייתא: שוב מעשה באחד מתלמידי (במקבילה נוסף 'בית') הלל שהביא – ביום טוב, עולתו – עולת ראייה, לעזרה וסמך עליה, וראהו אחד מתלמידי (במקבילה נוסף 'בית') שמיי. אמר ליה: – אמר לו (תלמיד שמאי לתלמיד הלל): מה זו סמיכה? – מדוע אתה סומך? (נראה שאותו תלמיד שמאי לא ידע האם הבהמה הובאה לשם עולה או לשם שלמים, ומשום כך לא העיר אלא על הסמיכה, שראה כשהיא נעשתה) אמר ליה: – אמר לו (תלמיד הלל לתלמיד שמאי): מה זה שתיקה? – כלומר, אתה רמזת לי שאינני בקי בהלכות סמיכה, ואף אני רומז לך שאינך בקי בהלכות שתיקה ("תוספתא כפשוטה"). שיתקוֹ – תלמיד הלל את תלמיד שמאי, בנזיפה (בגערה) והלך לו – תלמיד שמאי.
עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.
מכיוון שהמשנה שעליה מוסבת הסוגיה נמצאת בשתי המסכתות, מסתבר שמקור הסוגיה הוא במסכת ששם נשנתה המשנה תחילה. ויש להניח שמקור המשנה הוא במסכת חגיגה, שכן היא קשורה הן למשנה שלפניה והן למשנה שלאחריה שבמסכת חגיגה. למשנתנו אין מקבילה בתוספתא ביצה, בעוד שיש לה מקבילה במסכת חגיגה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 35-36).
תוספתא חגיגה ב,יב: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שסמך על העולה בעזרה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמיי, אמר לו: מה זה סמיכה? אמר לו: מה זה שתיקה? שיתקו בנזיפה.
בבלי ביצה כ,ב: שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה? - אמר לו: מה זו שתיקה? שיתקו בנזיפה, והלך לו.
• • •