משנה
חל – יום טוב, להיות לאחר השבת – ביום ראשון, - בית שמיי אומרים: מטבילין את הכל – אדם וכלים, מלפני השבת – בערב שבת לצורך יום טוב, ואין אדם טובל מטומאתו ומטביל את כליו בשבת לצורך יום טוב, לפי שאסור להכין משבת ליום טוב (הנוהג היה לטהר את עצמם ואת כליהם בערב יום טוב כדי להיכנס ליום טוב בטהרה). ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת – כבית שמאי, ואדם בשבת – לפי שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת.
• • •
תלמוד
הטבלת כלים בשבת וביום טוב
כאן התחלת מקבילות בירושלמי תרומות ב,ג ושבת ב,ז.
משנה תרומות ב,ג: המטביל כלים (טמאים) בשבת, שוגג (כגון ששכח שהיום שבת) - ישתמש בהם (בשבת), מזיד - לא ישתמש בהם (עד מוצאי שבת).
משנה שבת ב,ז: ספק חשכה ספק אין חשכה (בשעת בין השמשות בכניסת השבת) - אין מטבילים את הכלים (הצריכים טבילה במקווה לטהרם).
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה, - בכלים גדולים – יש להעמיד את המשנה בשבת שאמרה שאין מטבילים כלים בשבת במקרה של כלים גדולים, שאין דרך אדם למלא בהם מים, ואי אפשר להערים ולהטבילם בשבת, אבל בכלים קטנים – שדרך אדם למלא בהם מים, - מערים עליהן – כאילו הוא צריך למלא בהם מים, אף על פי שאינו צריך, ומטבילן – בשבת, וכיוון שאין ניכר שמטבילם אינו נראה כאילו הוא מתקנם (וכן הוא אף ביום טוב).
ומציעים ברייתא: תני רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): – שונה רבי הושעיה: ממלא הוא אדם כלי טמא מן הבור – של מים, ומערים עליו ומטבילו – בשבת.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: נפל דלייו – הטמא, לתוך הבור, נפל כִּלְייוֹ (לשון יחיד) – הטמא, לתוך הבור - מערים עליהן ומטבילן – בשבת (ומחזיקם, כשהם משוקעים במים עם מילויים והעלאתם, לשם כוונת טבילה, שטבילה צריכה כוונה אף לחולין (כמו ששנינו בתוספתא שבת טז,יב). ייתכן שברייתא זו חולקת על סתם התלמוד שהתיר לעיל הערמה בכלים קטנים, ולא התירה אלא בנפלו, והתלמוד הביאה כאן מכיוון שגם במקרה זה עדיין יש צורך בהערמה ("הגהות ופירושים בירושלמי שבת", 48 HUCA, עמוד ה)).
תוספתא שבת טז,יב וביצה ב,ט: כלים שניטמאו באב הטומאה - אין מטבילים אותם ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת (ואם ניטמאו בוולד הטומאה - מטבילים אותם ביום טוב, אבל לא בשבת). אבל ממלא הוא כוס או דלי או קיתון לשתות ומחשב / וחושב עליהם ומטבילם (שטבילה צריכה כוונה אף לחולין).
בבלי ביצה יח,א: מדלים (דולים מים מתוך מקווה) בדלי טמא, והוא טהור מאליו (שהרי תוך שדלה מים, גם הוטבל הדלי במקווה).
כלי שניטמא באב הטומאה - אין מטבילים אותו ביום טוב, בוולד הטומאה - מטבילים אותו ביום טוב.
משנה שבת ב,ז: ספק חשכה ספק אין חשכה (בשעת בין השמשות בכניסת השבת) - אין מטבילים את הכלים (הצריכים טבילה במקווה לטהרם).
מציעים מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: תרין אמורין – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המשנה בשבת). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: בכלים שניטמאו באב הטומאה – המשנה עוסקת בכלים שנטמאו באב הטומאה, כגון שנגעו בשרץ מת או בנבילה, שהם טמאים מן התורה, וצריכים הערב שמש לאחר טבילתם, שהם פוסלים לאחר טבילתם את התרומה בנגיעתם עד שיעריב שמשם (עד שיחשיך, עד צאת הכוכבים), ולפי שאינם ראויים להשתמש בהם עד שיעריב שמשם, אין מטבילים אותם בין השמשות, מכיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ואם הוא לילה, הכלים שהטבילם בין השמשות פוסלים את התרומה עד שיעריב שמשם למחרת. אבל כלים שנטמאו בוולד הטומאה, שאינם טמאים מן התורה, כיוון שמטבילם טהרו ואינם צריכים הערב שמש לאחר טבילתם, ולפי שהם ראויים להשתמש בהם מיד, מטבילים אותם בין השמשות, וחורנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: בכלים שניטמאו בוולד הטומאה – המשנה עוסקת גם בכלים שנטמאו בטומאה שבאה על ידי נגיעה באב הטומאה, כגון שנגעו הכלים במשקים שנטמאו בשרץ מת או בנבילה, ואין הכלים טמאים אלא מדברי סופרים, לפי שמן התורה אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלא שחכמים גזרו על המשקים שנטמאו אפילו מחמת ולד הטומאה שיהיו מטמאים כלים. אין מטבילים בין השמשות בכניסת השבת אף כלים שנטמאו בוולד הטומאה, משום שהמטביל כלים נראה כאילו הוא מתקנם, וחכמים גזרו על טבילתם אף בין השמשות.
מתיב מאן דאמר – משיב (מקשה) מי שאומר: בוולד הטומאה למאן דאמר – למי שאומר: באב הטומאה: אפילו בחול יהא טעון (מוטל עליו, חייב) הערב שמש! – כיוון שכלים שניטמאו באב הטומאה צריכים הערב שמש לאחר טבילתם אפילו בחול, למה נצרכה המשנה להשמיענו שאין מטבילים אותם בין השמשות בכניסת השבת, והרי אפילו בחול אין מטבילים אותם בין השמשות?
אמר ליה: – אמר לו (מי שאומר: באב הטומאה למי שאומר: בוולד הטומאה): ברוצה לישתמש בהן חולין בטהרה – המשנה מדברת במקרה שהוא טובל כלים שניטמאו באב הטומאה כדי שיוכל להשתמש בהם לחולין בטהרה, ולא כדי שיוכל להשתמש בהם לתרומה, שבמקרה זה אינם צריכים הערב שמש לאחר טבילתם, ובחול מטבילים אותם בין השמשות, אבל אין מטבילים אותם בין השמשות בכניסת השבת, משום שהמטביל כלים נראה כאילו הוא מתקנם, וחכמים גזרו על כך אף בין השמשות (אבל כלים שנטמאו בוולד הטומאה, מן התורה אינם צריכים טבילה כלל, ואינו מתקן כלל בטבילתו, ולפיכך לא גזרו עליה בין השמשות).
תוספתא שבת ב,ט: כלים שניטמאו באב הטומאה אין מטבילים אותם בין השמשות (וצריך להטביל אותם מבעוד יום כדי שיעריב עליהם השמש). - רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילים אותם בין השמשות, מפני שצריכים הערב שמש. - ושניטמאו בוולד הטומאה מטבילים אותם בין השמשות (מפני שכלים שנטמאו במשקים הם מטומאות דרבנן שאינן צריכות הערב שמש).
הברייתא מפרשת את המשנה שבת ב,ז שבכלים שניטמאו באב הטומאה אנו עסוקים. אבל בירושלמי (בשבת ובמקבילות בתרומות ובביצה) הביאו את הברייתא שלנו בשם 'תרין אמורין' ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 33).
"תרין אמורין" נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים, כלומר, שני שונים של משניות וברייתות ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 394).
הוזכר שם הירושלמי כאן ובמקבילות.
רבי שמעון שזורי אינו חולק כנראה אלא על טבילת כלים שניטמאו באב הטומאה בחול. הסיפא "ושניטמאו בוולד הטומאה" היא כנראה דברי הכול, ומשמע שמטבילים בין השמשות בין בחול בין בשבת ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 52).
מי שאומר באב הטומאה בירושלמי הוא כתנא הראשון בברייתא. קושייתו של מי שאומר בוולד הטומאה למי שאומר באב הטומאה בירושלמי היא דברי רבי שמעון שזורי בברייתא. אבל מי שאומר בוולד הטומאה בירושלמי אינו כרבי שמעון שזורי אלא כנראה תנא אחר.
בבלי ביצה יט,א: תנו רבנן: כלי שניטמא מערב יום טוב - אין מטבילים אותו בין השמשות. רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול אין מטבילים אותו (בין השמשות), מפני שצריך הערב שמש.
עד כאן המקבילות בירושלמי תרומות ושבת.
נראה שמקורה של הסוגיה בשבת. כי מהלשון "מתניתא - בכלים גדולים, אבל בכלים קטנים - מערים עליהן ומטבילן" משמע שהמשנה שלפניו שנתה: "אין מטבילין את הכלים" כמשנתנו בשבת, ואילו בביצה הנוסח בדברי בית הלל הוא: "ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת", פירוש: כלים מטבילים מלפני השבת. גם מהמשך הסוגיה: "תרין אמורין... אפילו בחול יהא טעון הערב שמש!" משמע שמתייחסים לספק חשיכה של שבת. מכל זה נראה שמקור הסוגיה בשבת. ומשבת הועתקה הסוגיה לתרומות ולביצה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 41-42).
ומביאים ברייתא: כל מחוייבי טבילות – טמאים החייבים לטבול לטהרתם, טובלין כדרכן (כפי שהם רגילים לנהוג) בתשעה באב וביום הכיפורים – אף על פי שתשעה באב ויום הכיפורים אסורים ברחיצה, התירו להם לטבול את כל הגוף במקווה בתשעה באב וביום הכיפורים, הואיל ואינם מתכוונים לתענוג אלא לשם טהרה. אמר רבי חנניה סגן הכהנים (תנא בדור הראשון): כדיי הוא ביתו של אלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת – ראוי הוא שהכוהנים, שדרכם לטבול בכל יום כדי לאכול תרומה בטהרה, לא יטבלו בתשעה באב שבו חרב בית המקדש, שכן הכוהנים היו עובדים בבית המקדש.
דרש – דרשה בציבור, רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) כהדא דרבי חנניה סגן הכהנים – כמו זאת (הדעה) של רבי חנניה סגן הכוהנים, שהכוהנים לא יטבלו בתשעה באב.
בבלי יומא פח,א: תניא: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם ביום הכיפורים.
בבלי שבת קיא,א, ביצה יח,ב ותענית יג,א: כל חייבי טבילות טובלים כדרכם, בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים.
בבלי תענית יג,א: אמר רבי חנינא סגן הכוהנים: כדיי הוא בית אלוהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה.
דברי רבי חנינא סגן הכוהנים נאמרו לגבי הכוהנים, כמו שהוא בירושלמי, אף שבבבלי לא נזכרו הכוהנים (ראה להלן).
פסיקתא רבתי פסקה כט: ילמדנו רבנו: הכוהנים - מהו שיהא מותר להם לטבול לתרומתם בתשעה באב? - אמר רבי חנינא סגן הכוהנים: כדיי בית אלוהינו לאבד עליו טבילה אחת.
דברי רבי חנינא סגן הכוהנים נאמרו לעניין טבילת הכוהנים בתשעה באב, כפי שזה מובא בפסיקתא רבתי. המילה "לאבד" מתאימה יותר לגבי כוהנים שהיו טובלים בכל יום סמוך לחשכה לאכילת תרומה אף אם לא היו טמאים, אבל לגבי חייבי טבילות היה צריך לומר "לדחות" כי הם יכולים להשלים את הטבילה ביום אחר ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", עמוד 144, הערה יג).
• • •
טבילת אדם בשבת
במשנה שנינו: "ואדם בשבת".
מה הטעם שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת? - שכֵּן אדם טובל לקירויו (בקטע גניזה: 'לְקִריוֹ') בשבת – כיוון שהוא טובל לקרי שראה בשבת, מותר לו לטבול גם לטומאתו שנטמא בה לפני השבת, שלא הבדילו ביניהם (טבילה של בעלי קרי אינה אלא תקנת עזרא משום תורה ותפילה, והיא מדברי חכמים, ומותרת בשבת).
תוספתא שבת טז,יב וביצה ב,ט: טובל כדרכו מטומאה חמורה, ואין צריך לומר מטומאה קלה (כבית הלל במשנת ביצה ב,ב).
בבלי ביצה יז,ב-יח,א: דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא, מאי טעמא (שאסור להטביל כלים)? - ...רבא אמר: מפני שנראה כמתקן כלי. - אי הכי, אדם נמי (ייאסר לטבול משום שנראה כמתקן)! (ולמה התירו בית הלל לטבול אפילו בשבת?) - אדם נראה כמיקר (אדם הטובל אינו נראה כמתקן עצמו, שאינו ניכר שהוא טובל לשם טהרה אלא נראה שהוא טובל כדי לקרר עצמו במים, ולכן אין לגזור בו).
הטעם שמותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת שאמר רבא בבבלי אינו הטעם שאמרו בירושלמי.
• • •