משנה
עגלה של הקטן – עגלה ששימשה למשחק ילדים, שיש לה גלגל אחד או שני גלגלי עץ, והקטן גרר אותה או ישב עליה (לזיהוי העגלה של הקטן ראה "'עגלה של קטן'", "תרביץ" סג, עמודים 375-392), טמאה מדרס – מקבלת טומאה במדרס הזב, אם הזב דורס או יושב או שוכב או נשען עליה, הואיל והיא מיוחדת לדריסה ולהישען עליה, וניטלת בשבת – מותר לטלטלה מפני שהיא נחשבת לכלי. והוא הדין ביום טוב, ואינה נגררת אלא על גבי הכלים – על גבי מחצלאות ושטיחים שהיו פורשים על רצפות עפר כבוש, מפני שגרירתה על גבי מחצלאות ושטיחים אינה עושה חריץ, אבל אינה נגררת על גבי הקרקע, מפני שהיא עושה חריץ בשעת גרירתה (הבית הקדום לא היה מרוצף באבן אלא בעפר כבוש).
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: כל הכלים – כגון כיסא וספסל, אינן נגררין – אסורים בגרירה על גבי הקרקע, לפי שהם עושים חריץ בקרקע, חוץ מן העגלה – של הקטן, שמותרת בגרירה על גבי הקרקע, מפני שהיא כובשת – את הקרקע, שיש לעגלה גלגלים רחבים, ולכן הקרקע נכבשת ומתהדקת תחתיהם ואינה נחרצת בעת גרירת העגלה (רבי יהודה חולק על תנא קמא שאומר שהעגלה אינה נגררת אלא על גבי כלים).
• • •
תלמוד
גרירה וטלטול כלים בשבת וטלטול מן הצד
טלטול מוקצה בשבת באופן שהטלטול נעשה על ידי דבר אחר הוא טלטול מן הצד.
כאן התחלת מקבילות בירושלמי כלאיים א,ט ושבת ג,ג ו-ג,ו.
ירושלמי כלאיים א,ט ושבת ג,ג: תני (תוספתא שבת טז,י): פגה (תאנה שאינה בשלה) שטמנה (כדי שתבשיל) בתבן (בתבן מקולקל, שאינו ראוי למאכל בהמה, אלא להכנת טיט או זבל, שהוא מוקצה ואסור בטלטול) וחררה (לחם) שטמנה (מבעוד יום) בגחלים (כדי שתתחמם), אם היו מקצתן מגולין (ויכול לאחוז בהן במקום המגולה ולהגביהן, והתבן והגחלים נשמטים ונופלים) - ניטלין בשבת (שאין כאן אף טלטול מן הצד, שאינו צריך להזיז את התבן ואת הגחלים), ואם לאו - אין ניטלין בשבת (שטלטול מן הצד שמו טלטול). רבי לעזר בן תדאי אמר: בין כך ובין כך - תוחב בשפוד או בסכין ונוטלן (אף אם הן מכוסות, והוא צריך להזיז את התבן ואת הגחלים, מפני שטלטול מן הצד אין שמו טלטול). - אתיא דרבי לעזר בן תדאי כרבי שמעון, דתני: לא יגור אדם... (ההמשך כבסוגיה שלהלן)
ירושלמי שבת ג,ו: רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן: תרכוס (תיבה, ארגז. ב"הירושלמי כפשוטו" הגיה: 'תרונוס' - כיסא, קתדרה) - אסור לטלטלו. - הורי רבי אמי: מותר... - אמר רבי יוסה בירבי בון: מאן דשרי כרבי שמעון, דתני: לא יגור אדם... (ההמשך כבסוגיה שלהלן)
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא יגור (במקבילה אחת בשבת: 'יגרר') אדם – על גבי הקרקע בתוך הבית, את המיטה ואת הכסא ואת הספסל (מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים (מקור המילה בלטינית)) ואת הקתידרה (כיסא, מושב לאיש חשוב (מקור המילה ביוונית)) – בשבת, מפני שהוא עושה חריץ – בהכרח ייעשה חריץ בקרקע, ואסור לעשות חריץ בקרקע בשבת (הרצפה הפשוטה והמקובלת בבתים במגזר הכפרי נעשתה מעפר כבוש ומהודק היטב). ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) מתיר – לגרור אותם בשבת, אף על פי שהוא ודאי עושה חריץ, כי עשיית חריץ איננה אסורה אלא משום טלטול מוקצה ממקומו, ולא משום תולדה של חורש או בונה, וכשהוא מזיז את העפר ממקומו על ידי גרירה, הרי זה טלטול מן הצד, ואין שמו טלטול. אבל החכמים החולקים על רבי שמעון בברייתא זו סוברים שטלטול מן הצד שמו טלטול.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני); וכן רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי); וכן רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מודין חכמים לרבי שמעון בכסא שרגליו משוקעות בטיט (בוץ), שמותר לטלטלו – החכמים, החולקים על רבי שמעון בברייתא לעיל וסוברים שאסור לאדם לגרור כיסא בשבת מפני שהוא עושה חריץ בקרקע, מסכימים עם רבי שמעון שמותר ליטול ולהגביה ממקומו כיסא שרגליו משוקעות בטיט וליתנו במקום אחר, מפני שבאופן זה אינו עושה חריץ בקרקע, שכן אינו מזיז את הטיט שהוא רך.
ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'כמה דאת אמר / כמה דתימר: (כמו שאתה אומר:) מותר לטלטלו') ודכוותה: – ושכמותה: מותר להחזירו – כשם שמותר לטלטל ממקומו כיסא שרגליו משוקעות בטיט, כך מותר להחזירו למקומו ורגליו משוקעות בטיט.
ומציעים סיוע ממקור תנאי לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אוף אנן תנינן: – גם אנחנו שָׁנִינוּ (משנה כלאיים א,ט): הטומן לפת וצנונות (אגודת לפת או אגודת צנונות) תחת הגפן (בקרקע שתחת הגפן, כדי שישתמרו מפני החום והיובש, ולא שישרישו שם) - אם היו מקצת עליו מגולין (אף על פי שהעלים של הירק הטמון בולטים ונראים כצומחים בקרקע), אינו חושש (אין בהטמנה זו חשש) לא משום כלאים (הרכבה של ירק באילן, שאין זו דרך זריעה) ולא משום שביעית (שאינו אסור משום זורע בשביעית) ולא משום מעשרות (שאינו חייב לעשר את תוספת הגידול שהוסיפו בקרקע) וניטלין בשבת – מותר לאחוז בעלים המגולים ולהוציאם בשבת מן הקרקע, ואין בזה משום תלישה בשבת. ואף על פי שהוא מזיז עפר ממקומו, הואיל ואוחז בעלים המגולים, הרי זה טלטול מוקצה מן הצד לצורך דבר היתר מבלי לנגוע בדבר האסור, שמותר בשבת. - המשנה הזו מסייעת לדעות במקבילות שטלטול מן הצד אין שמו טלטול, ואין הכרח לומר שהן סוברות כרבי שמעון כמו שאמרו בירושלמי כלאיים ושבת לפני התחלת המקבילות, שכן המשנה הזו שנויה סתם, ומכאן שאף לדעת חכמים אחרים טלטול מוקצה מן הצד מותר, ולא רק לדעת רבי שמעון.
ודוחים את הסיוע בזיהוי החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): דרבי שמעון היא – של רבי שמעון היא (המשנה הזו היא בשיטתו של רבי שמעון, אבל לדעת חכמים אחרים טלטול מוקצה מן הצד אסור, ולכן אין מכאן סיוע לאמור לפני כן).
עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים.
ומציעים סיוע ממשנה לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה: מתניתה אמרה כן: – המשנה אומרת כך (משנתנו מסייעת לכך, שהחכמים מודים שמותר לטלטל כיסא שרגליו משוקעות בטיט): רבי יהודה אומר: כל הכלים אינן נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת – את הקרקע. - וכשם שלדעת רבי יהודה מותר לגרור עגלה, מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ, כך לדעת החכמים מותר לטלטל כיסא שרגליו משוקעות בטיט, מפני שאינו עושה חריץ.
עד כאן המקבילות בירושלמי שבת.
הסוגיה אינה מקורית כאן ובשבת ג,ו משום שהיא חלק מסוגיה ארוכה יותר שנמצאת בכלאיים ובשבת ג,ג. מקומה העיקרי של הסוגיה הוא בכלאיים. המשא והמתן הוא האם רבי לעזר בר תדאי סובר כרבי שמעון או כחכמים, ורבי יוסה מביא ראיה מן המשנה שם שהוא סובר כחכמים. בכלאיים חסר המאמר השני של רבי יוסה 'מתניתא אמרה כן:', וצריך להשלימו על פי שבת. הסוגיה הועתקה לשבת ג,ג אגב הטמנה בחול שבמשנה שבת שם. חלק מן הסוגיה הועתק לשבת ג,ו אגב דברי רבי יוסה בירבי בון 'מאן דשרי כרבי שמעון', והועבר לביצה משום שבמשנה כאן עוסקים בגרירה ורבי יוסה מביא הוכחה ממשנתנו ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", עמודים 36-37).
תוספתא ביצה ב,יח: רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה וכיסא וספסל וקתדרא אצלו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.
בבלי ביצה כג,ב: "ואינה נגררת אלא על גבי כלים". - על גבי כלים - אין, על גבי קרקע - לא. מאי טעמא? - משום דקא עביד חריץ. ומני? - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוון אסור. דאי רבי שמעון - הא תניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ.
מקורו של הבבלי שרבי שמעון סובר דבר שאינו מתכוון מותר היא הברייתא: "רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ". אבל לשון הברייתא בתוספתא ביצה: "רבי שמעון אומר: גורר אדם מיטה כיסא וספסל וקתדרא אצלו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב", ולא נזכר כלל שלא יתכוון לעשות חריץ. וכן בירושלמי ביצה ב,י ובכלאיים א,ט: "לא יגרר אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתדרה מפני שהוא עושה חריץ, ורבי שמעון מתיר". מכאן שלדעת רבי שמעון, אף על פי שהוא עושה ודאי חריץ מותר, והכוונה לא מעלה ולא מורידה. וטעמו משום שעשיית חריץ אינה אסורה משום תולדה של חורש או בונה, אלא משום שהוא מזיז את העפר ממקומו, וכשהוא מזיזו על ידי גרירה הרי הוא טלטול מן הצד ואין שמו טלטול. וכן מפורש בירושלמי כלאיים שם, שרבי לעזר בר תדאי המתיר ליטול בשבת פגה שטמנה בתבן מפני שהוא טלטול מן הצד סובר כרבי שמעון. וכן אומר שם רבי יוסי ברבי בון שהמשנה בכלאיים א,ט היא של רבי שמעון, אף על פי שהוא עושה חריץ. וכן מפרשים בירושלמי ביצה ב,ח טעמם של חכמים במשנה שם, שאין מקרדים את הבהמה ביום טוב, "שלא יבואו לידי חבורה", שחוששים שמא יעשה חבורה. מכאן שרבי אלעזר בן עזריה במשנה המתיר קירוד סובר, שאין חוששים שיבוא לידי חבורה. אבל הבבלי שם כג,א מפרש טעמו שסובר כרבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר...
נמצינו למדים שאין הירושלמי יודע תנאים הסוברים שדבר שאינו מתכוון מותר ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמודים 370-371).
• • •