בפרק זה נוספו ארבע מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בהלכות יום טוב, ונסמכו להן שלוש חומרות של בית שמאי ביום טוב שהיה רבן גמליאל עושה, ועוד נזכרו שלושה דברים שהיה רבן גמליאל מקל בהם ושלושה דברים שרבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים.
משנה
יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל כתחילה (מההתחלה) מיום טוב לשבת – לא יעשה ביום טוב את תחילת הבישול לשבת, אבל מבשל הוא – ביום טוב, ליום טוב – בשביל יום טוב, ואם הותיר (שייר) – שלא אכל כל מה שבישל ליום טוב, - הותיר לשבת – ורשאי לאוכלו בשבת.
ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת – מותר לעשות בערב יום טוב תבשיל לצורך השבת, ועל סמך תבשיל זה שהוכן מערב יום טוב מותר להוסיף ולבשל גם ביום טוב בשביל השבת, ונמצא שלא בישל כתחילה מיום טוב לשבת (סתם המשנה, שעושה תבשיל אחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, כבית הלל להלן. תבשיל זה נקרא עירובי תבשילים, על שם שמערב את גמר הבישול שעושה ביום טוב עם תחילת הבישול שעושה מערב יום טוב, וכאילו נעשה הכול מערב יום טוב).
בית שמיי אומרים: שני תבשילים – כשיעור של סעודה רגילה, הוא עושה מערב יום טוב, כדי שיוכל לסמוך עליהם לשבת. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד – כשיעור של סעודה מצומצמת. מודים – בית שמאי לבית הלל, בדג ובביצה שעליו – דג שנמרחה עליו ביצה חיה כציפוי ונצלה, שהן שני תבשילין – הם נחשבים כשני תבשילים וסומך עליהם לשבת.
אכלו – את התבשיל שסמך עליו, או שאבד – התבשיל שסמך עליו, קודם שבישל ביום טוב בשביל השבת, - לא יבשל עליו כתחילה – אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, שאין לו על מה שיסמוך. שייר ממנו כל שהוא – שלא אכל כל התבשיל שסמך עליו, - סומך עליו לשבת – ומבשל ביום טוב בשביל השבת.
• • •
תלמוד
עירובי תבשילים
במשנה שנינו: "יום טוב שחל להיות ערב שבת... ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת".
מביאים מדרש הלכה: כתוב – בפרשת המן: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר" (שמות טז,כג) – משה אמר לראשי העם, שדבר זה, שכמות המן ביום השישי היא פי שניים מהרגיל, הוא בהתאם לדברי ה', וטעם הדבר הוא, שמחר הוא יום שבת שבו אין עושים כל מלאכה, והיום ביום השישי תאפו ותבשלו כל מה שאתם צריכים ליומיים, וכל מה שלא תאכלו היום תשמרו למחר. - ויש לדרוש את הכתוב: חלק מהמן תאפו ותבשלו היום, וחלק אחר מהמן שלא נאפה ולא נתבשל היום (-"ואת כל העודף") תאפו ותבשלו מחר, שמחר לא תהא שבת, אלא מחר הוא "שבתון" - יום טוב, ולמחרתו - "שבת קודש", וביום טוב מותר הבישול, אך הואיל וזהו יום טוב שחל בערב שבת, ויש צורך להכין אף לשבת, לא יהא מותר לאפות ולבשל מחר את כל העודף אף לשבת אלא משום שכבר היום (ערב יום טוב) אפיתם ובישלתם. מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילים מן התורה ("מניין לעירובי תבשילין מן התורה? לאופיו של מדרש ההלכה הקדום", "סידרא" ו, עמוד 29, על פי רבנו תם ב"ספר הישר" סימן שפג ור"מ המאירי בחידושיו בבלי ביצה טו,ב), - רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: אופין על האפוי ומבשלין על המבושל – מותר לאפות ביום טוב בשביל השבת על סמך מאפה שנאפה מערב יום טוב לצורך השבת, ומותר לבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל שבושל מערב יום טוב לצורך השבת. רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר: אופין ומבשלין על המבושל – מותר לאפות ולבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל שבושל מערב יום טוב לצורך השבת, ואין חייבים לאפות מערב יום טוב לצורך השבת כדי שיהא מותר לאפות ביום טוב בשביל השבת.
מה טעמא דרבי ליעזר? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי אליעזר? "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ" – יש ללמוד מן הכתוב, שתאפו ביום טוב לשבת אם אפיתם מערב יום טוב, ותבשלו ביום טוב לשבת אם בישלתם מערב יום טוב.
מה טעמא דרבי יהושע? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהושע? 'את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו'– יש ללמוד מן הכתוב, שתאפו ביום טוב לשבת אם אפיתם מערב יום טוב (-"את אשר תאפו אפו"), ותאפו ותבשלו ביום טוב לשבת אם בישלתם מערב יום טוב אף שלא אפיתם (-'את אשר תאפו ואת אשר תבשלו בשלו'. נראה שרבי יהושע לומד כך בשל וי"ו החיבור היתירה שבמילה "ואת").
מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא ד"ויסע" פרשה ד ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טז,כג: "את אשר תאפו אפו" - רבי אליעזר אומר: על אפוי אפו ועל מבושל בשלו. הא כיצד? יום טוב שחל להיות ערב שבת, מניין שאין רשאים לא לאפות ולא לבשל אלא אם כן עירבו? תלמוד לומר: "את אשר תאפו אפו" וגו' - על אפוי אפו ועל מבושל בשלו. "ואת כל העודף הניחו אותו למשמרת. ויניחו אותו עד הבוקר" - לעניין שאמרנו (ישראל נצטוו להניח את המן העודף למשמרת לעניין שאמרנו - לבשלו ולאפותו על יסוד העירוב, לפי שמדובר ביום טוב שחל בערב שבת).
בבלי ביצה טו,ב: תנא מייתי לה מהכא: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (שמות טז,כג) - מכאן אמר רבי אליעזר: אין אופים (מיום טוב לשבת) אלא על האפוי (כבר, שרק מוסיפים עליו), ואין מבשלים אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילים מן התורה.
ומקשרים את דעות התנאים שלפני כן לדעה אחת ומנגידים אותן לדעה אחרת: אמר רבי ליעזר (צריך לומר: 'לעזר'. ובכתב יד אשכנזי: 'אלעזר'. - רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): אתיא כמאן דאמר: – [מדרש ההלכה] באה (הולכת) כמי שאומר: במרה (נראה שצריך לומר: 'באלוש') – אלוש היא אחת מתחנותיהם של בני ישראל במדבר סין, בין ים סוף למדבר סיני (במדבר לג,יג), ניתנה השבת – מצוות השבת ניתנה לישראל באלוש (וכן הוא בסדר עולם רבה ה ובדברים רבה ג,א), כשירד להם המן (לפי שמות פרק טז, המן ירד להם במדבר סין, אולם לא נאמר באיזה מקום במדבר סין). - לפי דעה זו, כשאמר משה לישראל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ", כוונתו היתה למצוות השבת שניתנה להם באלוש, שמשה הזהירם לראשונה על השבת כשירד להם המן, וכיוון שהזהירם בשעת מעשה, אפשר לדרוש כתוב זה שמשה לימדם עירובי תבשילים, כדעות התנאים שבמדרש ההלכה שלעיל. ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: באלוש (נראה שצריך לומר: 'במרה') – מרה היא תחנתם הראשונה של בני ישראל לאחר קריעת ים סוף (שמות טו,כג; במדבר לג,ח), ניתנה השבת – מצוות השבת ניתנה לישראל במרה (וכן הוא בבבלי שבת פז,ב), - עומדין (בכתב יד אשכנזי: 'עומד') באלוש ומזהירין באלוש (נראה שצריך לומר: 'עומד במרה ומזהיר / ומזהירן על אלוש') – לפי דעה זו, כשאמר משה לישראל: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ", כוונתו היתה למצוות השבת שניתנה להם במרה, שמשה עמד במרה והזהיר את ישראל מראש על שמירת השבת באלוש כשיירד להם המן, וכיוון שלא הזהירם בשעת מעשה, אי אפשר לדרוש כתוב זה שמשה לימדם עירובי תבשילים, שלא כדעות התנאים שבמדרש ההלכה שלעיל.
הגהותינו בקטע זה הן על פי הגהות הגר"א ו"שערי תורת ארץ ישראל".
נכונות הגהתנו 'עומד במרה ומזהיר על אלוש' מוכחת מסגנון הלשון הדומה במקומות אחרים: 'משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני' (בבלי פסחים ו,ב), 'משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח' (שם), 'נביא עומד בתשע / בעשר ומזהיר על אחת עשרה' (בבלי בבא בתרא כח,ב), שבכולם 'עומד' בדבר אחד ו'מזהיר' על דבר אחר.
ומציעים קושיה: איתא חמי! – בוא [ו]ראה! דבר תורה הוא אסור – מן התורה אסור לבשל ולאפות מיום טוב לשבת, ועירובי תבשילין מתירין?! (בתמיהה) – כיצד ייתכן שעירובי תבשילים מתירים דבר שהוא אסור מן התורה?
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), שיהו אופין ומבשלין מיום טוב לשבת – מפני שמן התורה מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. אם אומר את (אתה) כן – שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת בלא עירובי תבשילים, אף הוא – הרי הוא אופה ומבשל מיום טוב לחול – קיים חשש שיטעה ויבשל ויאפה מיום טוב לחול, ודבר זה אסור מן התורה, ולפיכך חייבו החכמים לעשות עירובי תבשילים משום היכר, כדי שלא יטעה ויבשל ויאפה מיום טוב לחול.
בבלי פסחים מו,ב: ...(אמר לו רבה לרב חסדא:) ומשום עירובי תבשילים שרינן איסורא דאורייתא? - אמר ליה (רב חסדא לרבה): מדאורייתא צורכי שבת נעשים ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, שמא יאמרו: אופים מיום טוב לחול. וכיוון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילים, אית ליה היכרא (והוא יודע שלשבת שעושים עירובי תבשילים - מותר לבשל, ולחול - אסור).
ומציעים קושיה: איתא חמי! – בוא [ו]ראה! מציעין את המיטות מיום טוב לשבת – שוטחים מצעים על המיטות ביום טוב לצורך השבת, ואֵין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת?! (בתמיהה) – כיצד ייתכן שהחכמים התירו להציע את המיטות מיום טוב לשבת, ולא חששו שיציע את המיטות מיום טוב לחול, ולא התירו לאפות ולבשל מיום טוב לשבת בלא עירובי תבשילים, מכיוון שחששו שיאפה ויבשל מיום טוב לחול?
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ולמה מציעין את המיטות מיום טוב לשבת? שכֵּן מציעין את המיטות מלילי שבת לשבת (משנה שבת טו,ג) – החכמים התירו להציע את המיטות ביום טוב לצורך השבת, ולא חששו שיציע את המיטות מיום טוב לחול, שכן מותר להציע את המיטות בליל שבת לצורך השבת. ויאפו או יבשלו מיום טוב לשבת! אין אופין ומבשלין מלילי שבת לשבת – החכמים לא התירו לאפות ולבשל ביום טוב לצורך השבת בלא עירובי תבשילים, וחששו שיאפה ויבשל מיום טוב לחול, שכן אסור לאפות ולבשל בליל שבת לצורך השבת.
• • •
בישול ואפייה ביום טוב יותר מהצורך
במשנה שנינו: "אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא אמר: ובלבד שלא יערים – מותר לבשל ביום טוב לשם יום טוב, ואם משייר ממה שבישל ליום טוב - אוכל בשבת את הנשאר (אם אינו עושה עירובי תבשילים), רק אם אינו מערים, שהוא מבשל מלכתחילה ביום טוב יותר מהנצרך ליום טוב כדי לשייר לשבת.
בבלי ביצה יז,ב: אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר - הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים. ואם הערים - אסור (לאכול בשבת את הנשאר).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי חלה א,ח.
משנה חלה א,ח: עיסת הכלבים (עיסת דגן העשויה במיוחד לכלבים) - בזמן שהרועים (בעלי הכלבים שגידלו אותם לשמירה ולהגנה) אוכלים ממנה (לאחר אפייתה) חייבת בחלה... ונעשית ביום טוב (להאכלת הכלבים).
מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) – המשנה [היא] של רבי שמעון בן אלעזר (המשנה במסכת חלה שאמרה, שעיסת הכלבים נעשית ביום טוב בזמן שהרועים נהנים מחלק ממנה, מתאימה לשיטתו של רבי שמעון בן אלעזר המוצעת להלן, שמותר לאפות ביום טוב פת בכמות גדולה אף אם אינו צריך אלא לחלק ממנה).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (במקבילה: 'דתני:'. - אפשר ש'דתני' בא בהשפעת הסגנון הרגיל 'מתניתא דרבי פלוני, דתני רבי פלוני' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 544, הערה 8)) אין עושין מיום טוב למוצאי יום טוב – אסור לאפות ולבשל ביום טוב לצורך היום שאחרי יום טוב, שהוא יום חול או שבת.
ומציעים את המשך הברייתא: והא תני: (אין לגרוס מילים אלו, וכן הגיה הגר"א) ממלאה היא אשה קדירה (במקבילה בקטע גניזה: 'את הקדירה') בשר – לבשל ביום טוב, אף על פי שאינו אוכל ממנו – ביום טוב, אלא חתיכה אחת – ושאר הבשר יהיה למחר, משום שהבשר מתבשל יפה בשעה שהקדירה מלאה בשר, קומקום של חמין (בכתב יד אשכנזי: 'קומקמום חמין'. ובמקבילה: 'קומקום חמין', ובמקבילה בקטע גניזה: 'את הקומקמוס חמים'. - הקומקום נעשה בעיקר ממתכת, ולעיתים מחרס. הוא משמש להרתחת מים על האש) – לחמם מים ביום טוב, אף על פי שאינו שותה ממנו – ביום טוב, אלא כוס אחד. אבל פת (בכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'לאפות') אינה אופה אלא צורכה – מה שהיא צריכה ליום טוב בלבד, שהרי כל כיכר וכיכר טעון הדבקה בתנור ורדייה מהתנור לעצמו.
ומציעים את המשך הברייתא: תני: – שונה [התנא]: (כאן 'תני' בא באמצע ברייתא (ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 590), וכן הוא במקבילה בקטע גניזה. ובמקבילה במסירה שלפנינו אין מילה זו) רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה היא אשה את התנור פת – לאפות ביום טוב יותר מהנצרך ליום טוב, מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא – מילוי התנור משמש לא רק להוסיף פת למחר אלא גם להשביח פת ליום טוב.
עד כאן המקבילה בירושלמי חלה.
הסוגיות המקבילות הללו אינן העתקה של סוגיה אחת מחברתה אלא שתיהן מקוריות במקומן. הסוגיה בחלה אומרת על המשנה שם 'מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר', ומציעה את הברייתא כמקור לדברי רבי שמעון בן אלעזר בלשון 'דתני'. הסוגיה כאן מציעה את הברייתא העוסקת בעניין הנדון בהלכה זו בלשון 'תני', ובשלב מאוחר הועתקו לכאן מהסוגיה בחלה המילים 'מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר'.
תוספתא ביצה ב,ה: אין אופים מיום טוב למוצאי יום טוב, אבל ממלא לו קדירה בשר, אפילו אינו אוכל ממנו אלא דבר מועט, וממלא לו מיחם מים, אפילו אינו שותה ממנו אלא כוס אחד, אבל האופה אינו אופה אלא כדי צורכו. - רבי שמעון בן לעזר אומר: ממלא אשה את התנור פת, מפני שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא.
דרש – דרשה בציבור, רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר, שמותר לאפות ביום טוב פת בכמות גדולה אף אם אינו צריך אלא לחלק ממנה.
דרש – דרשה בציבור, רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) לטיבראי – לאנשי טבריה, כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר. הוה דרש להון להלכה – היה דורש להם להלכה (שהלכה כדעת רבי שמעון בן אלעזר, אבל לא למעשה, שאין לעשות כדעתו), ואינון סברין לעובדא – והם היו סוברים למעשה (אנשי טבריה לא הבינו את דברי רבי יוחנן וחשבו שדרש להם לעשות כדעת רבי שמעון בן אלעזר).
ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: לעובדא דרש להון – למעשה דרש להם (רבי יוחנן לאנשי טבריה כדעת רבי שמעון בן אלעזר).
אתון ושאלון ליה – באו ושאלו אותו (בשעת מעשה האם לעשות כדעת רבי שמעון בן אלעזר, כמו שסברו לפי המסורת הראשונה, או כמו שדרש להם לפי המסורת השנייה), ודרש להון להלכה – ודרש להם להלכה (אבל לא למעשה). חזר ודרש להון – חזר ודרש להם, ולא ידעין אין להלכה אין לעובדא – ו(אנו) לא יודעים אם (חזר ודרש להם) להלכה או למעשה.
אמר רבי אבא בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. - בקטע גניזה: 'רבי יעקב בר זבדי' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הורי – הורה (פסק הלכה) רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) כהדא דרבי שמעון בן אלעזר – כמו [הדעה] הזאת של רבי שמעון בן אלעזר.
בבלי ביצה יז,א: תנו רבנן: אין אופים מיום טוב לשבת, קול וחומר מיום טוב לחול. באמת (אבל) אמרו: ממלאה אישה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת; ממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אישה את התנור פת, מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא.
אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
• • •
מי שלא עירב
במשנה שנינו: "ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת".
רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צריך לומר: עלי ועל מי שלא עירב – מי שמערב עירוב תבשילים בערב יום טוב, כשיום טוב חל בערב שבת, צריך לומר שעירוב זה הוא בשביל עצמו וגם בשביל מי שלא עירב, ומי שלא עירב מבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל עצמו על סמך עירוב זה.
בבלי ביצה טז,ב: שמואל הווה מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי הוו מערבי אכולה טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי: מי שלא הניח עירובי תבשילים - יבוא ויסמוך על שלי.
ומביאים ברייתא: הרי שלא עירב - אחרים שעירבו מותרין לעשות לו משלו – מי שלא עירב עירוב תבשילים בערב יום טוב (ואחרים לא עירבו בשביל מי שלא עירב), אדם אחר שעירב בשביל עצמו מותר לבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל מי שלא עירב ממזונותיו של מי שלא עירב.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): במזכה להן משלו – אדם שעירב מותר לבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל מי שלא עירב ממזונותיו של מי שלא עירב, רק במקרה שמי שלא עירב מקנה את מזונותיו לאדם שעירב כדי שיוכל לבשל מהם בשבילו, והרי זה כמו שאחרים שעירבו עושים לו משלהם, די לא כן – שאם לא כך (אם אינו מקנה את מזונותיו לאדם שעירב), נמצאו עושין לו משלו – היוצא מזה הוא שמי שעירב מבשל ממזונותיו של מי שלא עירב, ואסור לעשות כך.
לא עירב ולא עירבו לו אחרים – מי שלא עירב עירוב תבשילים בערב יום טוב, וגם אחרים לא עירבו בשביל מי שלא עירב (ואינו יכול או אינו רוצה להקנות משלו לאחרים שעירבו, ואחרים שעירבו אינם עושים לו משלהם), - רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אומר: צולה לו דגה (דג קטן) – מי שלא עירב מותר לצלות ביום טוב דג קטן לצורך השבת בשביל עצמו. רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: מחמם לו חמין – מי שלא עירב מותר לחמם ביום טוב מים לצורך השבת בשביל עצמו. שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מדליק לו את הנר – מי שלא עירב מותר להדליק ביום טוב נר אחד לצורך השבת בשביל עצמו. - החכמים התירו לו לעשות ביום טוב דברים מועטים אלה לצורך השבת בשביל עצמו, כדי שלא יתענה בשבת. - כל אמורא אמר דבר אחד ואינם חלוקים. - שלושת הדברים האלה, מילוי חבית של מים וצליית דגה והדלקת הנר, נזכרים בכמה מקומות כדברים המועטים ביותר שמכינים לצורך שבת (ראה תוספתא סוכה ד,יא וירושלמי בבא מציעא ז,א. שלוש הפעולות האלו נזכרות גם בירושלמי כלאיים ט,ד ובקוהלת רבה ט [י] ג בסיפור על הניסים שנעשו באותו היום של ערב שבת שמת רבי, שנדחה סוף היום למשתתפי הלוויה עד שחזרו איש לביתו וכל אחד מהם צלה לו דגה ומילא לו חבית של מים והדליק לו את הנר).
תוספתא ביצה ב,ג: הרי ששכח ולא עירב - אחרים שעירבו מותרים לעשות לו (משלהם, או משלו כשמזכה להם את המאכל, ועושים לו כל צורכו). הוא עצמו ששכח ולא עירב - מותר למלאות לו חבית של מים (על מנת לחמם אותה) ולהדליק לו את הנר (שהתירו לו לעשות בעצמו בצמצום כדי חייו).
בבלי ביצה יז,א: מי שלא הניח עירובי תבשילים - הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופים ומבשלים לו. כיצד הוא עושה (שיאכל בשבת)? מקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופים ומבשלים לו.
בבלי ביצה כא,ב-כב,א: אמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילים - אופים לו (בני ביתו) פת אחת, וטומנים לו קדירה אחת (של תבשיל), ומדליקים לו את הנר. - משום רבי יצחק אמרו: אף צולים לו דג קטן.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (ברייתא) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר – מי שלא עירב מותר למלא ביום טוב חבית של מים על מנת לחמם אותם לצורך השבת בשביל עצמו, ומותר להדליק ביום טוב נר אחד לצורך השבת בשביל עצמו, מפני שעשיית דברים מועטים אלה אינה נחשבת מלאכה, ולכן לא אסרו החכמים לעשות אותם מיום טוב לשבת. מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה – שנדר שלא יעשה בנו כל מלאכה בשבילו, כדי שיעסוק בנו בלימוד תורה בלבד ולא ייבטל ממנו בשל מלאכה שיעשה בשביל אביו, ובא מעשה לפני רבי יוסי בן חלפתא (תנא בדור הרביעי) והתיר לו למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר – רבי יוסי הורה שמותר לבן לעשות דברים מועטים אלה בשביל אביו, מפני שעשייתם אינה נחשבת מלאכה, ולכן לא אסר האב על בנו לעשות אותם בשבילו (מעשה זה מובא בירושלמי ביכורים ג,יא).
תוספתא בכורות ו,יא: מעשה באחד שהרצה (פייס, שידל) את בנו ללמוד תורה. הדירו מלעשות מלאכה, והתיר לו רבי יוסי למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר.
בבלי נדרים לח,ב: אמר רבי יעקב: המדיר בנו לתלמוד תורה - מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר; רבי יצחק אמר: אף לצלות לו דג קטן.
ומספרים: רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) עלה לביתו (בכתב יד אשכנזי: 'עאל לבייתיה', וכן גרסו ראשונים) – בליל יום טוב שחל בערב שבת. אמרין (צריך לומר כמו בכתב יד אשכנזי: 'אמרון') ליה: – אמרו לו (בני ביתו): אנשינן מערבה – שכחנו לערב (עירובי תבשילים). אמר לון: – אמר להם: אית הכא טלופחין מן איתמל? – (האם) יש כאן עדשים מאתמול (שבושלו בערב יום טוב ונשאר מהם שאפשר לאכול בשבת, ועל סמך תבשיל זה מותר לבשל ביום טוב בשביל השבת)? אמרין (צריך לומר: 'אמרון') ליה: אין – כן.
ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אפילו מין אחד – די בתבשיל של מין אחד שהוא עושה מערב יום טוב כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (כבית הלל לפי המשנה, שעושה תבשיל אחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת, ושלא כבית הלל לפי רבי שמעון בן אלעזר להלן, שעושה שני תבשילים ולא תבשיל אחד).
ודוחים את ההיסק: אית הוה בהון תרדין (סלק עלים. נאכל רק מבושל) – היה בהם (בעדשים) תרדים (העדשים בושלו עם תרדים, ותבשיל של שני מינים נחשב כשני תבשילים, ולכן אין להסיק מהסיפור שדי בתבשיל של מין אחד).
ומציעים היסק נוסף: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אף על פי שאין בהן כזית – די בתבשיל שאין בו כשיעור זית כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (כך יש להסיק מהסיפור שכן רבי חייא לא שאל כמה נשאר מהעדשים).
ודוחים את ההיסק: אית הוה בהון שיעורה – היה בהם השיעור (רבי חייא ידע שהיה בעדשים כשיעור זית לפחות, ולכן אין להסיק מהסיפור שדי בתבשיל שאין בו כשיעור זית).
ומציעים היסק נוסף: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהסיפור): אינו צריך להתנות – אינו צריך להתנות מראש בערב יום טוב, שאם ישכח לערב עירובי תבשילים, יסמוך על תבשיל שיבושל בערב יום טוב ויישאר ממנו ביום טוב כדי שיהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת (כך יש להסיק מהסיפור, שכן רבי חייא לא אמר שהתנה).
ודוחים את ההיסק: אמר רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי): תניי היה לו לרבי חייה הגדול – רבי חייא התנה מראש בערב יום טוב, שאם ישכח לערב עירובי תבשילים, יסמוך על תבשיל שיבושל בערב יום טוב ויישאר ממנו ביום טוב. תנאי זה מועיל אף שהתבשיל הזה לא בושל בשביל השבת (ולכן אין להסיק מהסיפור שאינו צריך להתנות מראש בערב יום טוב).
בבלי ביצה טז,א: תני רבי חייא: עדשים שבשולי קדרה סומך עליהם משום עירובי תבשילים. - והני מילי / והוא דאיכא כזית.
הברייתא שרבי חייא שונה בבבלי הוא המעשה שמסופר עליו בירושלמי.
• • •
עירובי תבשילים (המשך)
במשנה שנינו: "בית שמי אומרים: שני תבשילים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. מודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי): מודין בית שמיי ובית הלל שהן שני תבשילין – לדעת הכול עושים שני תבשילים מערב יום טוב, כדי שיוכל לסמוך עליהם לשבת, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים. רבי שמעון בן אלעזר חולק על התנא של משנתנו שאמר שבית שמאי ובית הלל נחלקו בדבר זה, שבית שמאי אומרים שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים, ובית הלל אומרים שדי בתבשיל אחד. על מה נחלקו – בית שמאי ובית הלל לדברי רבי שמעון בן אלעזר? על הדגה ועל הביצה שיש עליה – דג קטן שנמרחה עליו ביצה חיה כציפוי ונצלה, שבית שמיי אומרים: תבשיל אחד – הם נחשבים כתבשיל אחד ואינו סומך עליהם לשבת, ובית הלל אומרים: שני תבשילין – הם נחשבים כשני תבשילים וסומך עליהם לשבת. הכל מודין – אפילו בית שמאי מסכימים, שאם פירפר (פורר, ריסק) ביצה – מבושלת, על גבי המליח (מאכל משומר במלח, כגון דגים קטנים מלוחים), או שחיתך קפלוט (כרישה - צמח קרוב לבצל. גידלוהו לצורך הראש המוארך (הבצל) שכינויו קפלוט, או למאכל העלים הירוקים הקרויים כרתי שכרתו אותם) תחת הדג, או שבישל שני מינין בקדירה – ביחד, שהן שני תבשילין – לעניין עירובי תבשילים, ואין המקרים האלה דומים למקרה של דג שטחו עליו ביצה וצלום ביחד שעליו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
ופוסקים הלכה: והלכה כדברי התלמיד – התלמיד הוא רבי שמעון בן אלעזר, תלמידו המובהק של רבי מאיר, ובעניין עירובי תבשילים התלמיד חולק על רבו, שכן סתם המשנה הוא רבי מאיר, ורבי שמעון בן אלעזר חולק על התנא של משנתנו, והלכה כדברי התלמיד שעירוב תבשילים צריך להיות שני תבשילים (הלשון 'הלכה כדברי התלמיד' נמצא בירושלמי אף במקומות אחרים. בחלק מהמקומות הכוונה לרבי שמעון בן אלעזר).
תוספתא ביצה ב,ד: אמר רבי שמעון בן לעזר: מודים בית שמיי ובית הלל שהן (עירובי תבשילים) שני תבשילים. על מה נחלקו? על הדג והביצה שעליו, שבית שמיי אומרים: תבשיל אחד, ובית הלל אומרים: שני תבשילים. מודים, שאם בישל שני מינים בקדירה, או שפירפר ביצה על גבי הדג, או שחתך קפלוט תחת הדג, שהם שני תבשילים.
בבלי ביצה יז,ב: "בית שמאי אומרים: שני תבשילים, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד". - מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילים שצריך. על מה נחלקו? על דג וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים: שני תבשילים, ובית הלל אומרים: תבשיל אחד. ושווים, שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג, או שריסק קפלוטות ונתן לתוך הדג, שהם שני תבשילים.
אמר רבא: הלכה כתנא דידן, ואליבא דבית הלל (שדי בתבשיל אחד).
בעניין המחלוקת על דג וביצה שעליו בברייתא יש חילוף גרסה בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי.
התלמודים חלוקים בפסק ההלכה.
ומביאים ברייתא: רב (צריך לומר: 'רבי' - רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אמר: אומר אני: – לדעתי: אין פחות מכזית – התבשיל שהוא עושה בערב יום טוב כדי שיוכל לסמוך עליו לשבת (לדעת רבי די בתבשיל אחד לעירובי תבשילים) צריך שיהיה לפחות כשיעור זית (תוקן 'רבי' במקום 'רב' כי זו היא ברייתא וסגנונו של רבי בכמה מקומות הוא 'אומר אני' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 169). הגרסה 'רב' היא שיבוש על פי הבבלי ביצה טז,ב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 943, הערה 7). - הקושיה המוצעת להלן ממקור זה מוכיחה שהמקור תנאי, שכן 'לית הדא פליגא' מציע קושיות ממקורות תנאיים).
ומציעים קושיה מהברייתא שבאה לפני כן על דברי אמורא: לית הדא פליגא על רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – (וכי) אין זאת (הברייתא) חלוקה על רבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר: עלי ועל מי שלא עירב – מי שמערב עירוב תבשילים בערב יום טוב, כשיום טוב חל בערב שבת, צריך לומר שעירוב זה הוא בשביל עצמו וגם בשביל מי שלא עירב, ומי שלא עירב מבשל ביום טוב לצורך השבת בשביל עצמו על סמך עירוב זה?! (בתמיהה) – הרי שלדברי רבי יוחנן, אדם יכול לערב על כמה אנשים, אף על פי שאין בתבשיל שבו הוא מערב כשיעור זית לכל אחד, שהרי אינו יודע כמה אנשים יסמכו עליו שיהיה כשיעור זית לכל אחד. וקשה על דברי רבי יוחנן מהברייתא שאומרת שצריך שיהיה בתבשיל שבו הוא מערב לפחות כשיעור זית, ולפי זה, אם מערב על כמה אנשים, צריך שיהיה בו לפחות כשיעור זית לכל אחד! (דברי רבי יוחנן הובאו לעיל)
ומציעים ברייתא המסייעת לדברי אמורא: מתניתא מסייעא לרבי יוחנן: – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לרבי יוחנן: עירוב - תחילתו וסופו אין לו שיעור – בתחילה, כשהוא עושה תבשיל בערב יום טוב לעירוב תבשילים, אין צורך שיהיה לו שיעור, וגם בסוף, כשהוא מבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך תבשיל זה, אין צורך שיהיה לו שיעור, ואף אם עירב בכשיעור זית ואחר כך התמעט - סומך עליו. הרי שאין שיעור לעירובי תבשילים, וזה מסייע לדברי רבי יוחנן.
תוספתא ביצה ב,ב: העושה תבשיל מערב יום טוב - אופה ומבשל עליו לשבת... ותחילתו וסופו אין לו שיעור.
בבלי ביצה טז,ב: אמר רבי אבא אמר רב: עירובי תבשילים צריך שיהא בהם כזית.
איבעיא להו: כזית אחד לכולם (לכל הסומכים על עירוב זה), או דילמא כזית לכל אחד ואחד?
תא שמע: דאמר רבי אבא אמר רב: עירובי תבשילים צריך שיהא בהם כזית בין לאחד בין למאה.
תנן: אכלו או שאבד - לא יבשל עליו כתחילה. שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת. מאי לאו, אף על גב דלית ביה כזית?
לא, דאית ביה כזית (אף שהתמעט הרבה ממה שהיה בו תחילה).
תא שמע: תחילתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו, אין לו שיעור כלל?
לא, אין לו שיעור למעלה (אין לו שיעור עליון שאין להוסיף עליו), אבל יש לו שיעור למטה (שאין לפחות מכזית).
הירושלמי פירש את הברייתא ״תחילתו וסופו אין לו שיעור״ כפשוטה, שאין לו לעירוב שיעור למטה, וכפשוטה של משנתנו "שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו לשבת". אבל בבבלי פירשו ״כל שהוא״ שבמשנתנו שיש בו כזית, ופירשו את הברייתא ״תחילתו וסופו אין לו שיעור״, שאין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וחילקו בין עירוב שאין בו כזית שאין מערב בו ובין עירוב שיש בו כזית שמערב בו אפילו למאה.
החכמים תיקנו שלא יטלטלו בשבת דיירי החצר מבתיהם לחצר ומהחצר לבתיהם אלא אם כן עירבו עירובי חצירות. עירובי חצירות מבטלים את המחיצות שבין הבתים לחצר ועושים את החצר והבתים שבה כאילו הם רשות אחת. החכמים תיקנו עוד שאם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו או ממקום יישובו, הוא מערב עירובי תחומים.
ומביאים ברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין – אסור לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי חצירות ועירובי תחומים; דברי רבי (מאיר) (תוקן על פי התוספתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 135; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 940)). וחכמים אומרים: מערבין בחצירות ואין מערבין בתחומין – כמבואר להלן. מערבין בחצירות, שכן את (אתה) מתיר לו דבר שהוא מותר לו – על ידי עירובי חצירות יהיה מותר לטלטל בשבת מהבתים לחצר המשותפת ומהחצר לבתים, דבר שהוא מותר ביום טוב בלא עירוב, מפני שמדברי חכמים בשבת אסור להוציא מהבית לחצר המשותפת ולהכניס מהחצר לבית אבל ביום טוב מותר, ולכן מותר לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי חצירות. ואין מערבין בתחומין, שכן את (אתה) מתיר לו דבר שהוא אסור לו – על ידי עירובי תחומים יהיה מותר ללכת בשבת חוץ לתחום, דבר שהוא אסור ביום טוב, מפני שמדברי חכמים אף ביום טוב אסור לצאת חוץ לתחום, ולכן אסור לערב ביום טוב בשביל השבת עירובי תחומים (רבי החולק על החכמים בברייתא זו אוסר לערב ביום טוב בשביל השבת אף עירובי חצירות, משום שנראה כמתקן ביום טוב).
אית תניי תני ומחלף – יש תנא [ש]שונה (את הברייתא שלעיל) ומחליף (מחליף דברי רבי בדברי חכמים ודברי חכמים בדברי רבי. - התנא המחליף הוא תנא בבלי ששנה כך בבבלי ביצה טז,ב ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 135; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 940)).
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): הואיל והן תנייא מחלף – הואיל והתנא הזה מחליף, צריכין אנן מיחוש – צריכים אנו לחשוש (יש לחשוש שמא הנוסח ששונה התנא שמחליף את הדעות הוא הנוסח הנכון, ולפי נוסח זה חכמים אוסרים לערב ביום טוב עירובי חצירות ועירובי תחומים, והרי הלכה כחכמים, ולכן יש להחמיר מספק ואין לערב ביום טוב עירובי חצירות ועירובי תחומים).
תוספתא ביצה ב,א: יום טוב שחל להיות ערב שבת - אין מערבים לא בחצירות ולא בתחומים; דברי רבי. וחכמים אומרים: מערבים בחצירות אבל לא בתחומים.
בבלי ביצה טז,ב: תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בערב שבת - אין מערבים לא עירובי תחומים ולא עירובי חצירות. רבי אומר: מערבים עירובי חצירות, אבל לא עירובי תחומים, מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו (ביום טוב עצמו אסור לצאת חוץ לתחום, ולכן אסור לערב בו עירובי תחומים), ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו (ביום טוב מותר להוציא מהבית לחצר, ולכן מותר לערב בו עירובי חצרות).
איתמר: רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי.
איבעיא להו: הלכה כרבי לקולא או לחומרא?
פשיטא דרבי לקולא קאמר!
משום דשלח רבי אלעזר לגולה (מארץ ישראל): לא כשאתם שונים (ברייתא זו) בבבל: רבי מתיר וחכמים אוסרים, אלא: רבי אוסר וחכמים מתירים (ולכן השאלה היא האם ההלכה כרבי להקל או להחמיר?)...
אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: הלכה כרבי לאיסור.
מחלוקת התנאים התחלפה בין בבל לארץ ישראל. גם נוסח מאמרו של רבי אלעזר עצמו התחלף בין בבל לארץ ישראל.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מאן דעבד טבאות מערב מן איתמל – מי שעושה היטב (כראוי), מערב מאתמול (כשיום טוב חל בערב שבת, מערב אף עירובי חצירות בערב יום טוב, אבל לא ביום טוב. - רבי זעורה מעדיף להחמיר בשל הספק).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שמערב מאתמול), - בשלא עשה לו עירובי תבשילין – במקרה שלא עירב עירובי תבשילים בערב יום טוב, אבל אם עשה לו עירובי תבשילין – במקרה שעירב עירובי תבשילים בערב יום טוב, - מותר – לערב עירובי חצירות ביום טוב, כשם שמותר לבשל ביום טוב בשביל השבת על סמך עירובי תבשילים.
ומציעים קושיה: רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה): ועירובי תבשילין מתירין את המחיצות? – יש לתמוה על דברי רבי יודן שאם עירב עירובי תבשילין בערב יום טוב - מותר לערב עירובי חצירות ביום טוב: וכי עירובי תבשילים הם כעירובי חצרות שהם מבטלים את המחיצות שבין הבתים לחצר ועושים את החצר והבתים שבה כאילו הם רשות אחת? וכיוון שעירובי תבשילים אינם כעירובי חצרות, אין לערב עירובי חצירות ביום טוב על סמך עירובי תבשילים!
• • •