משנה
בית שמיי אומרים: תבלין (חלקי צמחים שמערבים במזונות לשם תוספת טעם או ריח) נידוכין (נכתשים) – ביום טוב, במדוך (עֱלִי, קנה בעל קצה מעובה שדכים בו במדוכה - מכתש) של עץ – כדי לשנות מדיכתם בחול שהיא במדוך של אבן, והמלח בפך – של חרס, ולא במדוכה, ובעץ הפרור – בכף שבוחשים בה את הקדרה, ולא במדוך.
ובית הלל אומרים: תבלין נידוכין כדרכן – מפני שאי אפשר היה לדוכם מערב יום טוב, מפני שהם מפיגים את טעמם אם דך אותם מערב יום טוב, במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ – ולא במדוך של אבן, לפי שצריך שינוי מעט, שאפשר היה לדוכו מאתמול, שהמלח אינו מפיג את טעמו אם דך אותו מערב יום טוב (בדיכת תבלין אין בית הלל מצריכים שינוי, ובדיכת מלח בית שמאי מצריכים שינוי רב ובית הלל מצריכים שינוי מעט).
• • •
תלמוד
דיכה ושחיקה ביום טוב
שואלים: וידוך מאתמול! – מדוע תבלין נידוכים ביום טוב (גם לדעת בית שמאי וגם לדעת בית הלל), ואין אומרים שדכים אותם מערב יום טוב?
ומשיבים: חברייא – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אמרו בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שטעמן מר – התבלין נעשים מרים כשהם עומדים במשך יום אחרי דיכתם.
ומשיבים עוד: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: שטעמן פג – התבלין מפיגים את טעמם כשהם עומדים במשך יום אחרי דיכתם. ולכן, אם היו נידוכים בערב יום טוב, היה התבשיל טעים פחות ותיפגם שמחת היום (החברים ורבי זעורה מסרו מסורות שונות בשם רבי יוחנן).
ומספרים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) שחק על סיטרא דמדוכתא – שמואל היה שוחק (כותש תבלין ביום טוב) על הצד של המדוכה (היה מטה את המדוכה על צידה ודך על דופן המדוכה, לפי שצריך קצת שינוי).
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: כל הנידוכין נידוכין – ביום טוב, כדרכן – במדוך של אבן, ואין צריך שינוי.
רב (צריך לומר: 'רבי') חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: השום – הבצלצלים של השום (שיני השום), והשחליים – הזרעים של השחליים (ירק שזרעיו בעלי טעם חריף ומשמשים כתבלין), והחרדל – הזרעים של חרדל (צמח הקרוי בימינו כרוב שחור, שמזרעיו מתקינים תבלין חריף) נידוכין – ביום טוב, כדרכן.
בבלי ביצה יד,א: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנידוכים - נידוכים כדרכם, ואפילו מלח.
אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: כשאתה דך, הטה (את המדוכה על צידה) ודוך.
שיטותיהם של שמואל ורב מוחלפות בבבלי ובירושלמי.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: העושה אלינתין – תרופה העשויה מיין ומשמן ריחני, והשימוש בה היה לשתייה ולסיכה, בשבת - חייב משם מרקיה (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'מְרַקֵּיחַ' - מערבב מינים שונים. - במשנה לא נמנח מרקח בין אבות המלאכות, ואולי הוא בכלל לש).
ומציעים דיוק בלשון בעיה: הא – אבל ביום טוב - מותר? – האם יש לדייק מהקביעה שלפני כן, שאסור לעשות אלינתין בשבת דווקא, אבל ביום טוב מותר לעשות אלינתין?
ודוחים את הדיוק: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה: העושה אלינתין ביום טוב - אסור משם מרקה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'מרקיח') – הרי שאסור לעשות אלינתין גם ביום טוב.
בבלי שבת קמ,א: תנו רבנן: ...אין עושים (בשבת) אלונתית (אלינתין).
יצחק דיהבא (בקטע גניזה: 'דהבה'. בירושלמי גיטין ד,ו: רבי יצחק דהבן. - אפשר שעסק במקצוע הזהבות ("אוצר כינויי עובדים", עמוד 45)) שאל ל- – שאל את רבי יוחנן: מהו מישחוק קונדיטון ביומא טבא? – מהו לשחוק קונדיטון (לכתוש תבלינים לצורך עשיית קונדיטון - יין מתובל (מקור המילה בלטינית)) ביום טוב? אמר ליה: – אמר לו: שרי – מותר.
[רבי יצחק עטושייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, מהיישוב עטושה בבקעת יבנאל שבמזרח הגליל התחתון) שאל ל- – שאל את רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מהוא משחוק קונדיטון ביומא טבא? – מהו לשחוק קונדיטון ביום טוב? אמר ליה: – אמר לו: שרי – מותר,] (הושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בכתב יד אשכנזי, ומובא על ידי ראשונים, ובמסירה שלפנינו נשמט בטעות בשל הדומות) וייב לי ואנא שתי – ותן לי ואני שותה (מהקונדיטון שתשחוק ביום טוב).
רבי אבהו אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שרי – מותר (לשחוק קונדיטון ביום טוב).
רבי זעורא בעא קומי – שאל לפני רבי אבהו: מאן דעביד טבאות לא שחיק ליה מאיתמל – מי שעושה היטב (כראוי), לא שוחק אותו (את הקונדיטון) מאתמול (מערב יום טוב)?! (בתמיהה) אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורא): אין – כן (מוטב לשחוק אותו מאתמול ולא ביום טוב).
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי אבהו! – מוחלפת שיטתו של רבי אבהו! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומפרטים את תוכן הסתירה: הכא הוא אמר: – כאן (לעיל) הוא אומר (בשם רבי יהושע בן לוי): שרי – מותר (לשחוק קונדיטון ביום טוב), והכא הוא אמר: – וכאן הוא אומר (לרבי זעורא): אסור – לשחוק קונדיטון ביום טוב?!
ומתרצים את הסתירה: אלא בגין דרבי אבהו ידע דרבי זעורא מחמר ואינון מחמרין – בשביל שרבי אבהו ידע שרבי זעורא מחמיר (רגיל להחמיר בכל דבר שיש בו חילוק מנהגים), והם מחמירים (וגם ידע שחכמי בבל, שרבי זעורא מהם, שעלה מבבל, מחמירים בדבר זה, שהם שוחקים את הקונדיטון מאתמול), בגין כן הוא (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד אשכנזי: 'והוא', בלי 'בגין כן', וכן הוא בראשונים) עבד דכוותהון – והוא עושה כמותם (רבי זעורא רגיל לנהוג כמו חכמי בבל, ולכן רבי אבהו השיב לו כשיטתו להחמיר. - תיקון הגרסה והפירוש של משפט זה הם על פי משפט דומה על רבי זעורא בירושלמי ברכות א,ה).
ומציעים מסורת חלופית כדי להציע תירוץ חלופי: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: הכין אמר ליה: – כך אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורא): מאן דבעי דייא טב לא שחק ליה מן דאיתמל – מי שרוצה שיהיה (הקונדיטון) טוב, לא שוחק אותו מאתמול (אלא שוחק אותו ביום טוב, כמו שהוא אומר בשם רבי יהושע בן לוי, ונמצא ששיטתו של רבי אבהו אינה מוחלפת).
רבי זעורה שאל לקלה דרומה (ב"אור זרוע" במילה אחת: 'לקלדרומה', והוא שם יווני: קלידרומוס ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 184)) עבדיה ד- – שאל את קלדרומה עבדו של רבי יודן נשייא (השני, הנשיא בדור השלישי והרביעי לאמוראים): שחק הוא מרך קונדיטון ביומא טבא? – שוחק הוא אדונך (רבי יודן נשייא) קונדיטון ביום טוב? (האם נוהגים היתר בביתו של רבי יודן נשייא לשחוק קונדיטון ביום טוב?) אמר ליה: – אמר לו: אין – כן (שוחקים קונדיטון ביום טוב), וכל מיני סיקריקון (בקטע גניזה: 'סיקייריקון') – כל מיני נקניקים (הכוונה שהיו עושים נקניקים ביום טוב. - סיקייר - עושה נקניקים. מקור המילה בלטינית. נקניק - מעיים ממולאים בבשר קצוץ. - וראה ירושלמי להלן ד,ה: 'ההן סיקירה אסיר מיעבד ביומא טבא, דהוא מקטע בגומיה').
ומצמצמים את תחולת המחלוקת למקרה מסוים: רבי יצחק בירבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אימי אבוי ד- – אביו של רבי אבודמא דציפורין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי בגליל התחתון): מה פליגין? – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל בעניין דיכת תבלין ביום טוב)? - ליתן לצלי – במקרה של דיכת תבלין לצורך תיבול בשר לצלי, שבמקרה זה אף אם דכם מאתמול, אין טעמם שפג מורגש כל כך באכילת הצלי, ולכן בית שמאי מחמירים ומצריכים שינוי, הא – אבל לקדירה – במקרה של דיכת תבלין לצורך תיבול בשר לבישול בקדירה, שבמקרה זה אם דכם מאתמול, טעמם שפג מורגש באכילת הבשר המבושל, - מותר – לדוך ביום טוב את התבלין במדוך של אבן לדעת הכול, שגם בית שמאי אין מצריכים שינוי (ר"א אזכרי).
רבי נחום (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: רבי שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): הדא אטריתא – האטרייה הזאת (מקור המילה ביוונית. - אטריות היה שם כולל לכל מיני רקיקים שאכלו אותם בקינוח סעודה ושהכילו שומשמין, דבש ושומן. היו עושים מינים שונים של אטריות. היו אופים אותן או מבשלים אותן), ליבש - אסור – אסור לעשות ביום טוב אטריות יבשות - אטריות שאופים אותן ומפוררים אותן אחרי האפייה ומבשלים אותן בקדירה, משום טרחה יתירה, לקדירה - מותר – מותר לעשות ביום טוב אטריות לקדירה - חוטי בצק שמבשלים אותן בקדירה, על יד על יד (מעט מעט) – לעשות ביום טוב אטריות יבשות מעט מעט, - צריכה – [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, יש להסתפק האם מותר לעשות) ("תוספתא כפשוטה", נשים ב, עמוד 440).
• • •