משנה
בית שמיי אומרים: אין מוליכין חלה – שהופרשה מן העיסה לכוהן, ומתנות – הזרוע והלחיים והקיבה של בהמה שנשחטה, לכהן ביום טוב, בין שהורמו – שהופרשו, מאמש – מאתמול, בערב יום טוב, ובין שהורמו מהיום – ביום טוב. ובית הלל מתירין – להוליך מתנות לכוהן ביום טוב.
אמרו בית שמיי – לבית הלל: גזירה שווה – לשון זה כאן משמעו: השוואת דברים שווים (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 195), או פירושו: חוק שווה ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 931): חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן – חלה ומתנות ותרומה שווים שיש בהם מצוות נתינה לכוהן; כשם שאין מוליכין את התרומה – לכוהן ביום טוב, כך לא יוליכו את המתנות – לכוהן ביום טוב.
אמרו להן בית הלל: לא – אין להשוות מתנות לתרומה, אם אמרתם בתרומה – שאין מוליכים אותה לכוהן ביום טוב, מפני שאינו זכיי בהרמתה – שאסור להפריש תרומה מן הפירות ביום טוב (משנה להלן ה,ב), לפי שהפירות טבל והוא מתקן אותם לאכילה, תאמרו במתנות – תאסרו להוליך אותן לכוהן ביום טוב, שהוא זכיי בהרמתן – שמותר להפריש מתנות מהבהמה ביום טוב, שהרי אין כאן טבל, ומקומן ניכר, והרמתן היא הפרדה בעלמא? – ומאחר שהותר להפרישן, הותר גם להוליכן לכוהן.
תלמוד
בכתב יד אשכנזי נוספה כאן סוגיה, שיש לה מקבילה בירושלמי דמאי ד,ד ומזכירה במפורש את משנת ביצה כאן, ואינה נמצאת בירושלמי כאן במסירה שלפנינו ובקטע גניזה (ראה "שרידי ירושלמי - כת"י אשכנזי", "קבץ על יד" יב, עמוד 13).
הולכת מתנות לכוהן ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש ובין שהורמו מהיום. ובית הלל מתירין".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – רבי יהודה אינו אלא מפרש, ואינו חולק על משנתנו: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל, שמוליכין את המתנות – הזרוע והלחיים והקיבה של בהמה שנשחטה, שהורמו ביום טוב – שכיוון שנשחטה הבהמה ביום טוב ולא היה אפשר להפריש את המתנות מערב יום טוב, אפילו בית שמאי מודים שמוליכים אותן ביום טוב, ואת המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב – אפילו מותר לצרף מתנות מבהמה שנשחטה מערב יום טוב והופרשו מערב יום טוב עם מתנות מבהמה שנשחטה ביום טוב והופרשו ביום טוב ולהוליכן יחד ביום טוב. על מה נחלקו – בית שמאי ובית הלל? על המתנות שהורמו מערב יום טוב לעצמן, שבית שמיי אוסרין, ובית הלל מתירין – בית שמאי אוסרים להוליך מתנות שהופרשו מבהמה שנשחטה מערב יום טוב, בין שהופרשו מערב יום טוב ובין שהופרשו ביום טוב, שהואיל וכבר ידע מערב יום טוב שצריך ליתנן לכוהן, היה צריך להוליך אותן מערב יום טוב. ובית הלל מתירים להוליך מתנות אפילו הופרשו מערב יום טוב, שהרי מותר להפרישן גם ביום טוב, שמקומן ניכר ואינו אלא כמפריד בעלמא, ואין כאן משום מקדיש, שהרי הן מותרות לזרים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 930).
תוספתא ביצה א,יב: אמר רבי יהודה: מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים את המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב. על מה נחלקו? על המתנות שהורמו מערב יום טוב בפני עצמן, שבית שמיי אוסרים, ובית הלל מתירים.
במשנה שנינו: "אמרו להן בית הלל: לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכיי בהרמתה, תאמרו במתנות שהוא זכיי בהרמתן?".
מציעים קושיה: וקשיא על דבית הלל! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית הלל! תרומה אינו זכאי בהרמתה?! (בתמיהה) – וכי אסור להפריש תרומה מן הטבל ביום טוב?! הגע עצמך – שער בנפשך, שיש עליה תניי (תנאי)! – הרי במקרה של טבל שהתנה עליו מערב יום טוב, הוא רשאי להפריש ממנו תרומה ביום טוב! (בירושלמי דמאי ז,ד ושבת יח,א אמרו: "אדם עומד מערב שבת ואומר: הרי זו תרומה למחר". הרי שאפשר להפריש תרומה בשבת או ביום טוב אם אופן ההפרשה הותנה מאתמול)
ומתרצים את הקושיה: זו מפני זו – גזרו חכמים בדבר זה (במקרה של טבל שהתנה עליו מערב יום טוב) מפני דבר זה (מקרה של טבל שלא התנה עליו מערב יום טוב, משום שלא חילקו חכמים, ולכן התקינו שבכל המקרים אסור להוליך תרומה לכוהן ביום טוב).
ומציעים קושיה: ולמה [לא] (הושלם על פי כתב יד אשכנזי) תנינן – ולמה לא שנינו חלה? – למה לא שנה התנא של המשנה "חלה", שלכאורה היה ראוי להזכיר אותה במשנה? (גרסת כתב יד ליידן 'ולמה תנינן' מקוימת על ידי קטע גניזה, אולם ברור מצד העניין שצריך לומר 'ולמה לא תנינן', וכן הוא בכתב יד אשכנזי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 364, הערה 450). - 'ולמה לא תנינן' היה בירושלמי לפני רשב"א בחידושיו, ועל משנתנו נאמרו דברים אלה ולא גרסו בה "חלה". ולשון משנתנו מוכיח שלא היה במשנתנו "חלה" בעיקר המשנה, שהרי אחר כך לא נזכרה חלה כלל. ובתוספתא ביצה א,יב אין "חלה" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 955). - חידושי רשב"א ביצה יב,ב: "וכולהו תנאי לא הזכירו אלא מתנות, דהיינו זרוע ולחיים וקיבה, הא חלה כלל כלל לא... וכן מצאתי בירושלמי")
ומתרצים את הקושיה: מפני חלה שהורמה ביום טוב – מפני שיש חלה שהורמה ביום טוב שאסור להוליכה, שהלש עיסה מערב יום טוב - אסור להפריש חלתה ביום טוב, ואם עבר והפרישה - אסור להוליכה לכוהן. אבל מתנות, אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב - מותר להפריש את המתנות ביום טוב ומותר להוליכן ("גליון אפרים").
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ג.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: הלש עיסה – גלגל וכבש בצק, ביום טוב - מפריש חלתה ביום טוב – כיוון שלא היה אפשר לו להפרישה מערב יום טוב, שהמפריש חלתו קמח - אינה חלה, ואין לומר שילוש מערב יום טוב, שהרי לישה מותרת ביום טוב משום שהיא צורך אוכל נפש. לשה – הלש את העיסה, מערב יום טוב ושכח להפריש חלתה - אסור לטלטלה – את העיסה ביום טוב, שטבל אסור בטלטול, ואין צריך (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'צורך') לומר ליטול ממנה – בוודאי ובוודאי שאסור להפריש את חלתה ביום טוב, משום שנראה כמתקן. - הדין הנזכר בתירוץ לעיל הוא הדין שבברייתא.
ושואלים: עירס? – אם בלל קמח במים ועירבם לעיסה מערב יום טוב ולא לש אותה, האם מותר להפריש את חלתה ביום טוב לאחר לישתה? ("עירס" הוא השלב הראשון בהתקנת עיסה, ו"לש" הוא השלב השני)
ומשיבים בהצעת דיוק מלשון הברייתא: לא אמר אלא לש – הדין שבברייתא חל רק במקרה שכבר גמר את לישת העיסה מערב יום טוב, וצריך היה להפריש חלה מיד, ומכיוון שלא הפריש מערב יום טוב, אסור לו להפריש ביום טוב, אבל (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'הא') עירס - לא – במקרה שעדיין לא גמר את הלישה מערב יום טוב, הואיל והוא גומר את הלישה ביום טוב, הוא מפריש את חלתה ביום טוב.
ודוחים את הדיוק בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: אמר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אחוי ד- – אחיו של רבי ברכיה: תיפתר – תתפרש (הברייתא שאמרה לש), בעיסה טמיאה שאינו מפריש חלתה אלא בסוף – במקרה של עיסה טמאה שדינה שמפריש את חלתה כשגמר את הלישה ולא כשעירס. אבל במקרה של עיסה טהורה שדינה שמפריש את חלתה כשעירס ולא כשגמר את הלישה, כמימרה שלהלן, אף אם עירס מערב יום טוב ולא הפריש את חלתה - אסור להפריש את חלתה ביום טוב.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בדין היה – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף – כשגמר את הלישה. תקנה תיקנו – החכמים, בה שיפרישנה תחילה (בכתב יד אשכנזי: 'בתחילה') – כשעירס, שלא תיטמא העיסה – אם יפריש חלתה בסוף, יש לחשוש שמא תיטמא העיסה בשעת הלישה והחלה שתופרש תהיה טמאה, ולכן תיקנו שיפריש בתחילה, כדי שהחלה שתופרש תהיה טהורה.
תוספתא ביצה א,יד: הלש עיסה ביום טוב, בין טמאה בין טהורה - מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה. לשה מערב יום טוב ושכח ולא הפריש - אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה.
הירושלמי לא גרס בברייתא זו ״בין טמאה בין טהורה״, וכן מוכח מהסוגיה עצמה ("תוספתא כפשוטה").
בבלי ביצה ט,א: אמר רבא / רבה: גלגל עיסה מערב יום טוב - מפריש ממנה חלתה ביום טוב. אבוה דשמואל אמר: אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב - אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב.
גלגל בבבלי = "עירס" בירושלמי - השלב הראשון בהתקנת עיסה.
בבבלי לא חילקו בין עיסה טהורה לבין עיסה טמאה, שלא כבירושלמי.
המשנה פסחים ג,ג דנה בהפרשת חלה בפסח מעיסה שנטמאה. עיסה שנטמאה אי אפשר לאפות את החלה שמפרישים מהעיסה, לפי שחלה טמאה אסורה באכילה גם לכוהן וגם לישראל, וכל שאסור באכילה אסור לאפותו ביום טוב, וגם אי אפשר לשרוף את החלה, לפי שאין שורפים קודשים ביום טוב, ואם יניח את החלה כמות שהיא - תחמיץ ויעבור על בל ייראה ובל יימצא. תנאים נחלקו במשנה כיצד נוהגים בפסח בעיסה שנטמאה.
משנה פסחים ג,ג: כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב?
רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שֵׁם עד שתיאפה (לא תפריש את החלה עד לאחר האפייה, ומותר לאפות את העיסה כולה כדי לאוכלה ביום טוב, לפי שעדיין אין יודעים מהו החלק ממנה שיופרש לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה, ואחר האפייה מפרישה את החלה ולערב שורפתה).
רבי יהודה בן בתירא אומר: תטיל בצונן (תפריש חלה מן העיסה, ותטיל אותה במים קרים כדי שלא תחמיץ).
אמר רבי יהושע: לא זה (חלה שהופרשה ביום טוב מעיסה טמאה והחמיצה) הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל ייראה ובבל יימצא (כי מוטב לעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'שב ואל תעשה' כשהוא מניח את החלה כמות שהיא להחמיץ מאשר לעבור על איסור עשיית מלאכה ביום טוב ב'קום ועשה' כשהוא עושה בידו ואופה את העיסה (תוספתא וירושלמי)), אלא מפרשתה (את החלה ביום טוב) ומנחתה עד הערב (עד למוצאי יום טוב), ואם החמיצה - החמיצה.
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה, - ביום טוב של הפסח – יש להעמיד את משנת פסחים במקרה של יום טוב של חג הפסח, שאי אפשר להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה ולהניח אותה עד למוצאי יום טוב ולשרוף אותה, שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל ייראה ובבל יימצא, אבל (במקבילה: 'הא') בעצרת ובחג – במקרה של יום טוב של חג השבועות ושל חג הסוכות, - מותר – להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה ומניחים אותה עד למוצאי יום טוב ושורפים אותה, שכן ביום טוב של העצרת ושל החג אין חשש חימוץ.
רבי יוסה בירבי בון אמר בשם רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אפילו בעצרת ובחג - אסור – להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה, על שם "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – ביום הראשון וביום השביעי של חג המצות, שהם ימים של קדושה, אסור לעשות כל מלאכה, פרט למלאכה הדרושה להכנת אוכל שמותר לעשותה. מכאן למדו חכמים שהמלאכה האסורה אף בשאר הימים הטובים היא מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. - משום כך, הואיל וחלה שהופרשה מעיסה שנטמאה אינה ראויה לאכילה, אסור להפריש אותה ביום טוב (לדעה זו, ביום טוב של עצרת ושל חג אין מפרישים חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, ורק ביום טוב של פסח מפרישים חלה מעיסה שנטמאה כדעות התנאים שנחלקו במשנה כדי שלא יעבור על בל ייראה ובל יימצא).
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
עיקר הסוגיה המקבילה (מ-'כהדא דתני...' עד 'מתניתא - ביום טוב של פסח') שייך גם כאן וגם בפסחים.
אף על פי שאפשר לפרש את הקטע 'מתניתא - ביום טוב של פסח...' על הברייתא של הלש עיסה, מסתבר יותר שהוא מוסב על המשנה בפסחים. ההמשך בפסחים, שאינו נמצא בביצה, הוא קושיה על דברי רבי יוסה בירבי בון. המעתיק לא הפסיק במקום הדרוש והעתיק גם 'מתניתא - ביום טוב של פסח...' ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 34).
הקטע 'מתניתא - ביום טוב של פסח...', שמציע פרשנות מצמצמת למשנה בפסחים, הוא המשך לקטע קודם בפסחים, שגם הוא מציע פרשנות מצמצמת למשנה בפסחים ובא לפני 'כהדא דתני...': 'מתניתא - בשנטמאת לאחר גלגולה...; בלשה ביום טוב...'.
• • •