משנה
בית שמיי אומרים: אין מסלקין את התריסין (דלת מתקפלת או סובבת על צירה לכיסוי חלון או פתח) ביום טוב – אסור לסלק תריסים שסוגרים בהם את פתחי החנויות. ובית הלל מתירין אף להחזיר – מותר לסלק אותם, ואף מותר להחזירם למקומם ולסגור בהם את פתחי החנויות (חנויות לממכר מוצרי מזון היו מוגפות בתריסים. בפתיחת החנויות הפכו התריסים לדוכני מכירה אופקיים).
בית שמיי אומרים: אין נוטלין – ביום טוב, את העלי (גליל של מתכת או של עץ בעל ראש מורחב לכתישה במכתשת) – שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, שכותשים בו דברים שאסור לכותשם ביום טוב, לקצב עליו בשר – אפילו לחתוך עליו בשר, שהוא דבר המותר ביום טוב, מפני שהוא להכנת אוכל (והוא הדין כל כלי אחר ששימושו הרגיל אינו להכנת אוכל). ובית הלל מתירין – לקצב עליו בשר ביום טוב, שאף על פי שמלאכתו לאיסור, מכל מקום מותר לטלטלו לצורך גופו (לצורך שימוש בגוף הכלי).
בית שמיי אומרים: אין נותנין – ביום טוב, את העור – של בהמה שנשחטה והופשטה, לפני בית הדריסה – מקום שדורסים עורות ומעבדים אותם, ולא יגביהנו – לא יטלטל את העור לאחר שהופשט מן הבהמה, אלא אם כן יש עמו בשר – שמותר לטלטל את העור רק אגב בשר שנשאר מחובר לעור. ובית הלל מתירין – לתת את העור במקום שדורסים עורות, שאם לא תתיר לו, הוא נמנע מלשחוט משום הפסד העור, וממעט בשמחת יום טוב, וכן מתירים לטלטל את העור אף שלא אגב הבשר, שהרי העור הוא חלק מהבהמה שהיתה מוכנה ליום טוב.
טלטול עֱלִי ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין נוטלין את העֱלִי לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין".
מציעים דיוק המצמצם את תחולת הקביעה של בית הלל במשנה: הא – אבל שלא לקצב עליו בשר - אסור – לטלטל את העלי ביום טוב, שאין בית הלל מתירים לטלטל את העלי אלא לקצב עליו בשר, שהוא לצורך אכילה (מלשון המשנה משמע שלא התירו בית הלל לטלטל את העלי אלא לקצב עליו בשר, אבל לא התירו לטלטלו לשאר צורך שימוש בגופו שאינו לצורך אכילה, אף על פי שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו אפילו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת).
ומצביעים על קרבה בין האמור לפני כן ובין דברי החכם שלהלן: הדא היא דאמר – זאת היא [המימרה] שאומר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם חיננה בר שלמיה (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מודין חכמים לרבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) בזיירה ומזורה ובוכנה – במיכל כבישה ומחבט ועֱלִי (נראה שאלה כלים של בית הבד, כמבואר להלן. - החכמים החלוקים על רבי נחמיה וסבורים שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת, מודים לרבי נחמיה בשלושה הכלים הללו שאסור לטלטלם בשבת לצורך שימוש בגופם, כיוון שאדם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם אלא לצורך מלאכתם המיוחדת, מפני שיש בשימושם הפסד ממון (הם מוקצים מחמת חסרון כיס). משום כך לא התירו בית הלל לטלטל את העלי ביום טוב לצורך שימוש בגופו שאינו לצורך אכילה. - רבי נחמיה סבור שאין לטלטל כלי בשבת אלא לצורך שימושו הרגיל בגופו המותר בשבת אבל לא לשימוש אחר (משנה שבת יז,ד; תוספתא שבת יד,א)). בזיירא - דו עצר ביה – במכבש - שהוא (העובד בבית הבד) עוצר (סוחט, לוחץ, כובש) בו (זיתים להוציא מהם שמן), ומזורה - דו חבט ביה – ומחבט - שהוא חובט (מכה, דופק) בו (על הזיתים. - בסורית: מזורא - אַלָּה, מקל ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" א, עמוד 16)), ובוכנה - דו כתת (בירושלמי שבת: 'כתיש') ביה – ועֱלִי - שהוא כותש בו (את הזיתים) (מקור המימרה בירושלמי שבת יז,ב).
תוספתא ביצה א,יא: מודים שאם קיצב על העלי (אחרי שכבר עשה עליו מלאכתו) שאסור לטלטלו.
בבלי שבת קכג,א: ...איתיביה (אביי לרבה): ושווים (בית שמאי ובית הלל מסכימים), שאם קיצב עליו (על העלי) בשר (ביום טוב) שאסור לטלטלו! (הרי שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו אף לצורך היתר!) - סבר (רבה) לשנויי ליה (לאביי) כרבי נחמיה (שאומר שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולכן אסור לטלטל את העלי). כיוון דשמעה (רבה) להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הכול (אף החכמים החלוקים על רבי נחמיה) מודים בסיכי, זיארי ומזורי (ביתדות, במכבשים ובמחבטים) דכיוון דקפיד עלייהו (שלא יתקלקלו) - מייחד להו מקום (ומקצה אותם שלא ישתמשו בהם שימושים אחרים, ואף החכמים מודים שאסור לטלטלם ואפילו לצורך גופם), האי (העלי) נמי מייחד ליה מקום.
• • •
לא יגרד עור ולא ימלחנו ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין נותנין את העור לפני בית הדריסה ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עמו בשר. ובית הלל מתירין".
מביאים ברייתא: שוין – בית שמאי ובית הלל מסכימים, שלא יגרדנו – אף בית הלל מודים שאין מגרדים ביום טוב את העור של בהמה שנשחטה מחתיכות הבשר ומהשערות שעליו, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור, ולא התירו אלא להניחו על גבי הקרקע ובני אדם דורסים עליו אגב הליכתם, שאם לא תתיר לו הוא יימנע מלשחוט משום הפסד העור וימעט בשמחת יום טוב.
ומציעים שאלה: מה אנן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את דברי בית שמאי שמותר לטלטל את העור לאחר שהופשט אם יש עימו בשר?) - ומציעים שתי אפשרויות: אם במחובר לו – אם מדובר במקרה שנשאר בשר המחובר לעור, - כגופו הוא – העור נחשב כחלק מהבשר ומותר לטלטלו! אם בפרוש – אם מדובר במקרה שהבשר מופרד מהעור אבל מונח עליו, - הדא היא דאמר – זאת היא [המימרה] שאומר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם חיננא קרתחייה (כך גם בקטע גניזה. אולי צריך לומר: 'קרחתייה' - יישוב בגולן העליון. ובירושלמי שבת: 'קרתיגנאה' - מקומו של יישוב זה שנוי במחלוקת. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): דיסיקיא (שק כפול - שני שקים הקשורים זה בזה שמטעינים על גבי בהמה (מקור המילה ביוונית)) שיש בתוכה מעות – שאסור לטלטלה בשבת, - נותן עליה ככר (לחם שלם) ומטלטלה – מפני שהדיסקיא נעשית כבסיס לדבר שמותר לטלטלו (המימרה ישנה גם בירושלמי שבת טז,א). והוא הדין עור שהופשט, שאם מונח עליו בשר - מותר לטלטלו! – יש לדחות את שתי האפשרויות מפני שהדין בשתיהן פשוט ולא היה צריך להיאמר. - אין מציעים תשובה לשאלה.
ומציעים סיפור מעשה המתקשר עם האמור לפניו: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): אנטיכי (כלי מתכת מרובע להרתחת מים שיש לו בית קיבול לכלים שסביבם גחלים. נקרא על שם העיר אנטיוכיה) נפלת על רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בשובתא – נפלה על רבי ירמיה בשבת, וחשבון עליה ורימונה – וחשבו עליה (על האנטיכי להשתמש בגופה שימוש המותר בשבת) והרימו אותה (מרבי ירמיה, שכן כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת. - בסיפור זה, כמו במימרה שאמר רבי הושעיה לעיל, הותר לטלטל דבר שאסור לטלטלו באמצעות מחשבה או מעשה הקשורים לדבר זה).
ומעירים: לא שהלכה כרבי הושעיה – שאמר לעיל שדיסיקיא שיש בתוכה מעות - נותן עליה כיכר ומטלטלה, אלא בגין – בשביל רבי ירמיה דלא יסכן – שלא יסכן (את עצמו מחמת כובדה של האנטיכי שנפלה עליו ולא היה יכול לקום. - אין להוכיח מסיפור זה שהלכה כרבי הושעיה, שכן אפשר שרק משום הסכנה חשבו על האנטיכי כדי שיהיה מותר לטלטלה, אבל שלא משום הסכנה לא הותר לטלטל דבר שאסור לטלטלו באמצעות מחשבה או מעשה הקשורים לדבר זה. - אין הכוונה בסיפור זה לסכנת נפשות, שכשיש סכנת נפשות מחללים את השבת בעשיית כל מלאכה כדי להציל וכל שכן שמטלטלים דבר שאסור לטלטלו, אלא הכוונה לצער שדומה לסכנה שהצטער רבי ירמיה (ר"א אזכרי)).
בבלי שבת קמב,ב: אמר רבי הושעיא: שכח ארנקי (שיש בתוכו מעות) בחצר - מניח עליה כיכר או תינוק ומטלטלה.
אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דיסקיא מלאה מעות בסרטיא / בסטיו, ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להם: הניחו עליה כיכר או תינוק וטלטלוה.
ומביאים ברייתא: שוין – בית שמאי ובית הלל מסכימים, שלא ימלחנו – אף בית הלל מודים שאין מולחים ביום טוב את העור של בהמה שנשחטה לשם עיבודו, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור.
ומציעים ברייתא אחרת: תני: – שונה [התנא]: אבל הוא מולח עליו בשר לצלי – בית שמאי ובית הלל מודים שמולחים ביום טוב על העור שהופשט בשר לפני צלייתו, שאין מולחים אותו לצלי אלא מעט, כדי ליתן טעם, אף על פי שנופל על העור מעט מלח ונמצא מתעבד מאליו במליחה זו (אבל אינו מולח על העור בשר לפני בישולו, שבשר לבישול בקדירה מולחים אותו הרבה מכל צד, ונופל על העור הרבה מלח).
חברייא – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אמרו בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מולח הוא אדם – ביום טוב, דבר מרובה – הרבה בשר, אף על פי שאינו יכול לוכל (לאכול) ממנו – ביום טוב, אלא דבר ממועט – מעט בשר (התירו למלוח הרבה בשר ביום טוב, שאם לא כן, לא ישחט ויימנע משמחת יום טוב. - מליחת הבשר מיועדת לשמר את הבשר טרי לימים רבים).
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רב: מולח ומערים, מולח ומערים – מולח בשר ביום טוב בדרך הערמה, כיצד? - מלח הכא ומלח הכא, עד דו מלח כוליה – מולח כאן (בשר במקום אחד של הבהמה שנשחטה), ומולח כאן (בשר במקום אחר של הבהמה שנשחטה, שאומר שאינו רוצה את מה שבמקום האחד אלא את מה שבמקום האחר), עד שהוא מולח את כולו (את בשר כל הבהמה. התירו הערמה זו ביום טוב, שאם לא כן, לא ישחט ויימנע משמחת יום טוב).
תוספתא ביצה א,יא: מודים שאין מולחים עורות ביום טוב, אבל מולחים עליו (על העור) בשר לצלי (אף על פי שהוא מתעבד מאליו).
בבלי ביצה יא,א: תנא: ושווים שמולחים עליו בשר לצלי.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות (בשר) בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. - רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא (שהיה מולח עצם אחת, ואחר כך היה אומר שאינו רוצה בזו אלא באחרת, ועל ידי כך היה מולח את כל הבשר שבידו).
• • •