משנה
זימן (הזמין) שחורים – הכין בקן בערב יום טוב יונים שחורים, כדי ליטלם ביום טוב, ומצא לבנים – מצא בקן ביום טוב יונים לבנים במקום שחורים שהכין, , או שזימן לבנים ומצא שחורים, או שזימן שנים ומצא שלשה – הכין בקן בערב יום טוב שני יונים ומצא בקן ביום טוב שלושה, - אסורין – ליטלם ביום טוב, שבשני המקרים הראשונים היונים שהכין פרחו מהקן והיונים שמצא הם אחרים, ובמקרה השלישי נוסף לפחות אחד שלא הכין; שלשה ומצא שנים – הכין בקן בערב יום טוב שלושה יונים ומצא בקן ביום טוב רק שניים,- מותרין – ליטלם ביום טוב, שאנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין.
בתוך הקן ומצא לפני הקן – הכין יונים בתוך הקן, וביום טוב מצא את הקן ריק, אבל מצא יונים על מדף לפני הקן, - אסורין – היונים שמצא לפני הקן ליטלם ביום טוב, שמא אחרים הם שלא הכינם. אם אין שם אלא הן – אם אין בסמוך לקן קן אחר שממנו יכולים יונים לפרוח לקן הזה, - הרי אלו מותרין – שאנו אומרים שהיונים שמצא לפני הקן הם שהכין בתוך הקן בערב יום טוב.
• • •
תלמוד
זימן שלושה ומצא שניים
במשנה שנינו: "זימן... שלשה ומצא שנים - מותרין".
מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: מתניתא דרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – המשנה [היא] של רבי (המשנה שאמרה, שבמקרה שזימן שלושה ומצא שניים אנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין, ואין אנו אומרים שכל השלושה פרחו והשניים שמצא הם יונים אחרים, מתאימה לשיטתו של רבי המוצעת להלן), - ומציעים מקור לדברי רבי: דתני: – ששונה [התנא]: מאתים ומצא מנה – האומר לבנו: "הרי שם מאתיים זוז של מעשר שני", והבן מצא מנה (מאה זוז/דינר), - המנה נוּטַּל (כך הגרסה כאן ולהלן גם בקטע גניזה וכן להלן במקבילה. במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן 'מנה מונח ומנה מוטל' כמו בתוספתא ובבבלי) – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח; דברי רבי – שהוא סובר, שאם נמצאה כמות קטנה יותר מהכמות המקורית שיוחדה - הרי הכמות שנמצאה היא השאר מן הכמות המקורית. לפי רבי, אם זימן שלושה יונים ומצא שניים - מותרים, מפני שהם מן היונים שהכין. וחכמים אומרים: חולין – המנה שמצא הבן הוא חולין, לפי שאנו אומרים שמאתיים זוז של מעשר שני ניטלו והמנה שמצא אחר הוא. החכמים סוברים, שאם לא נמצאה הכמות המדויקת שיוחדה - הרי הכמות שנמצאה היא דבר אחר. לפי החכמים, אם זימן שלושה יונים ומצא שניים - אסורים, מפני שאחרים הם שלא הכינם.
תוספתא מעשר שני ה,ז: "[הרי שם] מאתיים" ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה מעשר שני ד,יב): האומר לבנו: "פירות מעשר שיני בזוית זו", ומצא – בנו פירות, בזוית אחרת - הרי אֵילּוּ חולין – הפירות שמצא הם חולין, לפי שאנו אומרים שפירות מעשר שני ניטלו והפירות שמצא אחרים הם. האומר לבנו: "הרי שם מנה – של מעשר שני", ומצא מאתים - השאר חולין – מנה הוא מעשר שני, והמנה שמצא הבן יתר על מה שאמר לו אביו הוא חולין, ואין אנו אומרים שהמנה של מעשר שני ניטל והמאתיים שמצא אחרים הם. האומר לבנו: "הרי שם מאתים – של מעשר שני", ומצא מנה - הכל מעשר – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ד,יב.
מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): דרבי היא – של רבי היא (משנת מעשר שני, שאם הניח האב מאתיים ומצא הבן מנה - מעשר, מתאימה לשיטתו של רבי המוצעת להלן), - ומציעים מראה מקום לדברי רבי: דתני: – ששונה [התנא]: מאתים ומצא מנה - המנה נוטל – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח; דברי רבי. וחכמים אומרים: חולין – המנה שמצא הבן הוא חולין, לפי שאנו אומרים שמאתיים זוז של מעשר שני ניטלו והמנה שמצא אחר הוא.
מהמשך הסוגיה נראה שבתחילת הסוגיה כאן היה כתוב: "רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: מתניתא דרבי, דתני..." , ונשמטו שמות מוסרי המימרה. דברים אלה נאמרו על משנת ביצה. אותם דברים לאחר הצעת המשנה במעשר שני נאמרו על משנת מעשר שני. בהמשך הסוגיה דנים בדברים אלה שנאמרו על משנת ביצה.
ומציעים חזרה של האמורא מהזיהוי שהציע לפני כן: חזר ואמר – רבי יעקב בר אחא, שהציע בשם רבי יסא שמשנת ביצה של רבי היא, חזר בו והציע זיהוי אחר: דברי הכל היא – משנת ביצה נכונה לפי כל החכמים, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן. - ומציעים הבחנה בין עניינים שונים שהושוו: שנייא (צריך להוסיף: 'היא', כמו בקטע גניזה ובמקבילה) – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר), בגוזלים שדרכן לפרוח – במקרה של יונים, אנו אומרים אף לפי החכמים שהשניים שמצא הם מן היונים שהכין, כיוון שיונים דרכם לפרוח כל אחד לעצמו, וכשאחד פורח אין האחרים פורחים עימו. אבל במקרה של מעות, אין אנו אומרים לפי החכמים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח, כיוון שמעות אינם הולכים מעצמם, אלא הם ניטלים בידי אדם, וכשמנה אחד ניטל אף המנה האחר ניטל עימו. לכן משנת ביצה, שאם זימן שלושה ומצא שניים - מותרים, לפי שאנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין, נכונה לדברי הכול, אף לשיטתם של החכמים שחולקים על רבי.
ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והא תנא – והרי שנה רבי חלפתא בר שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הוא הדבר בגוזלים, הוא הדבר בביצים – דברי המשנה נכונים בין ביונים ובין בביצים, ולכן אם זימן בקן שלוש ביצים בערב יום טוב ומצא בקן ביום טוב רק שני ביצים - מותרות! – והרי ביצים דומים למעות, שכן אין לומר בביצים שדרכם לפרוח, ולכן ההבחנה בין העניינים שהוצעה לעיל אינה נכונה! - ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), דרבי היא – של רבי היא (משנת ביצה, שאם זימן שלושה ומצא שניים - מותרים, מתאימה לשיטתו של רבי, ואינה נכונה לדברי הכול)!
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה אחרת בין שני העניינים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם (במשנה ובברייתא במעשר שני), - אביו הניח ובנו מצא – האב הוא שהניח מאתיים כמו שאמר לבנו, ובנו הוא שמצא מנה, ולכן אנו אומרים שהאב עצמו נטל את כל מה שהניח ושכח שנטל, ולפיכך החכמים אומרים שהמנה שמצא הוא חולין, ברם הכא – אבל כאן (במשנה בביצה), - הוא הניח, הוא מצא – הוא שזימן שלושה, והוא עצמו שמצא רק שניים, ולכן אין לומר שהוא נטל את כל מה שזימן ושכח שנטל, כי כשהוא עצמו בא ליטול מה שהניח ואינו מוצא מה שהניח הוא נזכר האם נטל, אלא אנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן אלה שהכין, ולפיכך אף החכמים מודים שהשניים שמצא מותרים, והוא הדבר ביונים, הוא הדבר בביצים. נמצא שמשנת ביצה דברי הכול היא, וזו מסקנת הסוגיה.
רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי – לפני רבי יוסה בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הורי – הורה (הלכה למעשה במעשה שהיה) רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) במעשר שיני כהדא דרבי – כמו [הדעה] הזאת של רבי (שהאומר לבנו: "הרי שם מאתיים" ומצא מנה - המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, וכסתם המשנה במעשר שני).
עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני.
ירושלמי מעשר שני ד,יב: תמן תנינן (ביצה א,ד): זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה - אסורין; שלשה ומצא שנים - מותרין.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: דרבי היא, דתני: מאתים ומצא מנה - המנה נוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: חולין.
חזר ואמר: דברי הכל היא. שנייא היא בגוזלין שדרכן לפרוח.
והתני רבי חלפתא בן שאול: היא הדבר בגוזלין, היא הדבר בבצים! הוי דרבי היא.
תמן - הוא הניח, הוא מצא, ברם הכא - אביו הניח, (אביו) [בנו] מצא.
רבי (בון) [בא] בר כהן אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: הורי רבי בא בר זבדא במעשר שיני כהדא דרבי.
מהשוואת הסוגיות בביצה ובמעשר שני נראה שבתחילת הסוגיה שם היה כתוב: "רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: מתניתא דרבי, דתני...", ונשמטה כל המימרה. דברים אלה נאמרו על משנת מעשר שני. אותם דברים שם לאחר הצעת המשנה בביצה נאמרו על משנת ביצה. בהמשך הסוגיה שם דנים בדברים אלה שנאמרו על משנת ביצה.
בבלי ביצה י,ב: "שלושה ומצא שניים - מותרים". - מאי טעמא? הני אינהו נינהו, וחד מינייהו אזל ליה לעלמא.
לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן, דתניא: הניח מנה ומצא מאתיים - חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין. הניח מאתיים ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין.
אפילו תימא רבנן, הא איתמר עלה: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: שאני גוזלות הואיל ועשויים לידדות.
• • •
זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן
במשנה שנינו: "בתוך הקן ומצא לפני הקן - אסורין. אם אין שם אלא הן - הרי אלו מותרין".
מצמצמים את תחולת הקביעה שבמשנה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהיונים שמצא לפני הקן אסור ליטלם ביום טוב), - בשהיו שם שתי קינים – במקרה שיש קן אחר בסמוך לקן שזימן בתוכו, שיש לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מהקן האחר, אבל אם אין שם אלא קן אחד – ואין קן אחר בסמוך לקן שזימן בתוכו, שאין לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מקן אחר, - לא בדא – לא בזאת (לא בדין זה, שהדין שחל במקרה זה הוא שהיונים שמצא לפני הקן מותר ליטלם ביום טוב).
ומציעים קושיה מהמשנה על האמור לפני כן: והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה): אם אין שם אלא הן - הרי אֵילּוּ מותרין! – אם אין שם אלא היונים ההם שזימן - היונים שמצא לפני הקן מותר ליטלם ביום טוב. ומשמע מהמשנה, שאף אם אין שם אלא קן אחד ולא זימן את כל היונים שבקן - היונים שמצא לפני הקן אסור ליטלם ביום טוב, שיש לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מאלה שלא זימן באותו הקן, וזהו שלא כדברי רבי יודן!
ומתרצים את הקושיה: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'אמר רבי יוסי בר בון', והיא הוספה מיותרת ומוטעית ("מבוא", "תלמוד ירושלמי (מהדורת האקדמיה ללשון העברית)", עמוד לד, הערה 231), ואינה גם בקטע גניזה. - הוספה זו היא אשגרה בטעות מלהלן: 'אמר רבי יוסי בירבי בון: בשאין שם פתח' ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 308)) בשאין שם אלא גוזל אחד בלבד – המשנה, האומרת שאם אין שם אלא הם - הרי אלו מותרים, מדברת במקרה שאין בקן אלא יונה אחת וזימן אותה (ולשון רבים שנקטה המשנה הוא לאו דווקא), אבל אין המשנה מדברת במקרה שיש בקן כמה יונים (פירוש הקושיה ותירוצה הוא על פי "מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 308) (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה בטעות 'קן אחת שחורים בלבד').
• • •
תלמוד
החזרת תריסים ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב. ובית הלל מתירין אף להחזיר".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת יב,א.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: המלחם (מחבר, מדביק) – סוגר בחוזקה, את התריסין – של פתחי החנויות, ביום טוב (במקבילה אין שתי מילים אלו, ומפרשי הירושלמי לא גרסו אותן) - חייב משום בונה – מפני שיש בניין וסתירה אף בכלים (הלשון "חייב" מלמד שהמימרה מדברת בשבת ולא ביום טוב, שכן בשבת יש חיוב חטאת בשוגג ומיתה במזיד, אבל ביום טוב אין חיוב אלא איסור לאו).
ומציעים תמיהה מסברה על דעתם של בית הלל: וקשיא! – ו[הדבר] קשה! דבר שאִילּוּ עשאו בשבת - חייב חטאת, בית הלל מתירין אף להחזיר?! – אם סגירת התריסים של פתחי החנויות בשבת חייבים עליה, כדעת שמואל, הרי שהיא מלאכה האסורה גם ביום טוב, ואם כן, כיצד בית הלל מתירים לסגור את התריסים ביום טוב, והרי אין בסגירת התריסים צורך אוכל נפש שבגללו הותרה מלאכה האסורה ביום טוב! (בפתיחת התריסים של פתחי החנויות יש צורך אוכל נפש, כיוון שעל ידי כך החנוונים יכולים לתת מוצרי מזון בהקפה למי שמוצריהם אזלו ביום טוב, ולכן פתיחת התריסים הותרה ביום טוב)
ומתרצים את התמיהה: רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): התירו סופו מפני תחילתו – לדעת בית הלל, חכמים התירו לחנווני את סגירת התריסים של פתחי חנותו שבסוף משום פתיחתם שבתחילה, שאם אומר את (אתה) לו שלא יחזיר, אף הוא – הרי הוא אינו פותח – אם לא יתירו לו לסגור את התריסים של פתחי חנותו ביום טוב, הרי הוא לא ירצה לפתוח אותם ביום טוב, מחשש שמא ייגנב מחנותו.
ושואלים: ולא יפתח! – מה בכך שלא ירצה לפתוח את התריסים של פתחי חנותו ביום טוב?
ומשיבים: אף הוא ממעט בשמחת יום טוב – אם לא יפתח אותם ביום טוב, הרי ימעט בשמחת יום טוב, שכן לא יוכל לתת מוצרי מזון בהקפה למי שמוצריהם אזלו ביום טוב, וכיוון שבפתיחת התריסים של פתחי החנויות יש צורך אוכל נפש, לכן הותרה פתיחת התריסים ביום טוב, אף על פי שנראה כסותר בניין.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מחזיר – מותר להחזיר ביום טוב את התריסים למקומם ולסגור בהם את פתחי החנויות, ובלבד שלא יחזיר כל צורכו – רק אם אינו סוגר אותם לגמרי, כיוון שסגירה שאינה גמורה אינה אסורה בשבת אלא מדברי חכמים, וביום טוב התירו אותה מפני הפתיחה.
ומצמצמים עוד את תחולת הקביעה: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בשאין שם פתח – מותר לסלק ביום טוב את התריסים ולהחזירם רק במקרה שאין לחנות פתח, ואין אפשרות לקחת מוצרי מזון מהחנות אלא אם מסלקים את התריסים, אבל אם יש שם פתח - משתמש דרך הפתח – אם יש לחנות פתח - אסור לסלק ביום טוב את התריסים ולהחזירם, כיוון שהלקוחות יכולים לקחת מוצרי מזון מהחנות דרך הפתח, אף על פי שנוח יותר לקחת אם מסלקים את התריסים.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
במסירה שלפנינו אין בירושלמי שבת הסוגיה הזו והושלמה שם על ידי מגיה.
מאמר כסגנון זה שאמר רבי חנניה בשם רבי יוחנן יש בירושלמי חגיגה ג,ז על המשנה בעניין גמירת חבית יין לאחר הרגל שפתח חנווני כדי למכור ממנה ברגל, וכן בירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד על הברייתא בעניין בניית כותל גוחה בחול המועד.
בבבלי ביצה יא,ב אמרו: אמר עולא: שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם, ואלו הם: עור לפני הדורסן (משנה ביצה א,ה), ותריסי חנויות (משנה ביצה א,ה), וחזרת רטייה במקדש (משנה עירובין י,יג). ורחבא אמר רב יהודה: אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר: יגמור.
קרוב לוודאי שבעל המאמר בבבלי הוא רבי יוחנן. בארץ ישראל נמסר על ידי תלמידו רבי חנניה ולבבל הובא על ידי עולא ולכן נקרא על שמו. בירושלמי המאמר נמצא על יד המשנה או הברייתא שעליה הוא מוסב. עולא שהביא אותו לבבל כלל ושנה: "שלושה דברים".
ההבדל העיקרי שבין הבבלי לבין הירושלמי הוא לגבי אילו הלכות אמר רבי יוחנן את דבריו. משלושת הדברים רק אחד - תריסים - משותף לעולא ורבי חנניה. מסתבר יותר לומר שהבבלי והירושלמי חולקים על מה אמר רבי יוחנן את דבריו מלומר שיש מחלוקת בין תלמידיו על כך. עולא אמר רק: "שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם", והבבלי הוסיף: "ואלו הם...". ואם זה נכון, צריך לומר שהמילה "אף" בדברי רחבא נוספה על ידי עורך הסוגיה שהסמיך מאמרו לזה של עולא ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 24).
• • •