בית שמיי אומרים: שאור (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו) כזית וחמץ ככותבת – לעניין איסור "לא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג,ז) בפסח אין שיעורו של זה כשיעורו של זה, שבשאור עוברים על "לא ייראה" בגודל זית ובחמץ אין עוברים על "לא ייראה" אלא בגודל כותבת (תמרה יבשה), ובית הלל אומרים: זה וזה כזית – שאין ביניהם הבדל בעניין זה (מחלוקת זו אין מקומה כאן, ובאה אגב הלכות יום טוב הסמוכות לה, שכן המשניות א ו-ב עיקרן בעדויות ד,א-ב, ששם סודרו קוּלות בית שמאי וחומרות בית הלל, והובאו לכאן כסידורן במקומן).
• • •
שיעור שאור וחמץ
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: שאור כזית וחמץ ככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה כזית".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ה,ד.
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לא שנו אלא לביעורו – מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה בשיעורו של חמץ מתייחסת רק לעניין ביעורו בחג הפסח (איסור "לא ייראה"), הא – אבל לאכילה - כזית – לעניין איסור אכילתו בחג הפסח בית שמאי מודים שגם שיעורו של חמץ שחייבים עליו הוא כזית.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בין לביעורו בין לאכילה - כזית – דעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת הן לעניין ביעורו בחג הפסח והן לעניין איסור אכילתו.
דברי רבי אבהו בוודאי מוסבים על בית הלל. וכדי להוציא מדעה ששאור חמור מחמץ ובשאור חייב כרת על אכילה אפילו בפחות מכזית, אמר רבי אבהו שאפילו בשאור חייב כרת רק בכזית ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 461).
קם – עמד רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) עם רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – ניגש רבי מנא לרבי חזקיה (כדי לשאול אותו), אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): מן הן שמע רב (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה ובמקבילה: 'רבי') הדא מילתא? – מניין שמע רבי (מורי) את הדבר הזה (שדעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת הן לעניין ביעורו בחג הפסח והן לעניין איסור אכילתו)?
אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): מן רבי אבהו.
אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'ואוף', ואין הוא כן גם בשני קטעי גניזה ובמקבילה) ואנן אמרין: – ואנחנו אומרים: רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: בין לביעורו בין לאכילה - כזית. (עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים) די לא כן – שאם לא כך (שאם דעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת רק לעניין ביעורו בחג הפסח, אבל לעניין איסור אכילתו אין שיעורו של שאור כשיעורו של חמץ), יש להציע קושיה: ניתני: – נשְׁנה (במשנה כריתות א,א): שלשים ושבע כריתות בתורה! – המשנה שם, הפותחת: "שלושים ושש כריתות בתורה", ונמנו בה שלושים ושש עבירות שהעובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, היתה צריכה לשנות "שלושים ושבע כריתות" ולמנות עבירה נוספת, שכן היתה צריכה למנות גם את האוכל שאור בפסח מלבד האוכל חמץ בפסח, שכן לעניין איסור אכילתם אין שיעורם שווה, שבשאור חייב כרת אפילו בפחות מכזית ובחמץ בכזית! אלא מכאן יש להוכיח שאף לעניין איסור אכילתם שיעורם שווה, שאף בשאור חייב כרת בכזית.
רבי מנא אמר, שאצלם מוסרים את דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן עם ההוכחה מן המשנה בכריתות. במילים אחרות, דברי רבי יוחנן אינם מיוסדים על מסורת אלא הוא למד את הדין מן המשנה. ואצלנו (בפסחים) הסוגיה מקוצרת וצריך להשלים את הנשמט ('די לא כן, ניתני...') על פי הסוגיה בביצה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 461).
הסוגיה בפסחים היא על המשנה כאן שמובאת שם בלשון "תמן תנינן". הסוגיה הועתקה מביצה לפסחים, כיוון ששאלו שם: 'שחטו (את הפסח) על החמץ, אחר מי את מהלך, אחר אכילתו או אחר ביעורו?'.
בבלי ביצה ז,ב: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מחלוקת (בית שמאי ובית הלל) לעניין ביעור, אבל לעניין אכילה - דברי הכול זה וזה בכזית.
• • •