משנה
בית שמיי אומרים: אין משלחין – איש לרעהו, ביום טוב אלא מנות – מאכלים מבושלים המוכנים לאכילה מיידית, או מוצרי מזון שאפשר לבשלם ולאוכלם ביום טוב עצמו, כגון חתיכות בשר (המנהג היה לשלוח ביום טוב מתנות אוכל איש לרעהו). ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, חיין ושחוטין – משלחים חיים הואיל ואפשר לשוחטם ולהכינם לאכילה ביום טוב עצמו, וכל שכן שמשלחים שחוטים.
משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות – שהמקבל יכול להכין מהם אוכל, אבל לא תבואה – לפי שהתבואה אינה ראויה לאכילה כמות שהיא, והיא צריכה טחינה, ואסור לטחון ביום טוב. רבי שמעון מתיר אף בתבואה – משום שאפשר לכותשה ולעשות ממנה דייסה ומעשה קדרה ביום טוב, וגם אפשר להאכילה לבהמה ביום טוב, מבלי לטחון אותה.
• • •
תלמוד
משלוח בעלי חיים ותבואה ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין משלחין ביום טוב אלא מנות. ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, חיין ושחוטין".
מציעים קושיה מצד הסברה על דברי בית שמאי: וקשיא על דבית שמיי! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית שמאי! (הקביעה של בית שמאי, שאין משלחים אלא מנות, אינה מתיישבת עם ההיגיון!) ירך גדולה מותר לשלחה, גדי קטן אסור לשלחו?! – איך ייתכן שמותר לשלוח לרעהו ביום טוב חתיכת בשר, כגון ירך גדולה, ואסור לשלוח בעל חיים, כגון גדי קטן, אף שהגדי קטן מהירך?! והרי במשלוח ירך גדולה יש טרחה יותר מבמשלוח גדי קטן!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): לא מסתברא – לא מסתבר אלא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 820, הערה 319) בטוענו – בית שמאי אסרו לשלוח ביום טוב בעל חיים, רק במקרה שהוא נושא אותו על ידיו כדי להוליכו לרעהו, שיש בזה טרחה; אבל אם היה מושכו והולך – במקרה שהוא מושך בעל חיים כדי להוליכו לרעהו ובעל החיים הולך בעצמו, שאין בזה טרחה, גם בית שמאי התירו לשלוח אותו, והקביעה הזאת מסתברת מהטעם שלהלן: - מה בין מושכו להוליכו, מה בין מושכו להשקותו? – מה ההבדל בין כך ובין כך? כשם שמותר למשוך ביום טוב בעל חיים שהולך בעצמו כדי להוליכו למים להשקותו, כך מותר למשוך בעל חיים כדי להוליכו לרעהו.
רבי הושעיה רבה – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר לרבי יודן נשייא (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים): שמעת מאביך, תרנגולת מותר לטלטלה? – האם שמעת מאביך (רבן גמליאל השלישי, בנו של רבי יהודה הנשיא), אם מותר לטלטל תרנגולת ביום טוב?
ומקשים: מה? – מה היה הספק של רבי הושעיה בדבר? אם היתה מוכנת לשחיטה - מותרת – לטלטלה ביום טוב, ואם לאו – אם לא היתה מוכנה לשחיטה אלא היתה עומדת לגדל ביצים, - אסורה – לטלטלה. ואֵין כל התרנוגלין מוכנין לשחיטה?! (בתמיהה) – הרי סתם תרנגולת מוכנה לשחיטה, וכיוון שכן, פשוט הדבר שמותר לטלטלה, ומה היה הספק של רבי הושעיה בדבר?
ומתרצים: לכן צריכה – לכך נצרכה [המימרה לומר], אפילו אינה מוכנת – לשחיטה (יש להעמיד את הספק של רבי הושעיה במקרה של תרנגולת שהקצה אותה בפירוש ואמר שלא ישחוט אותה, והספק היה האם אפילו במקרה זה מותר לטלטלה).
אמרה לו בלחישה – רבי יודן הנשיא אמר לרבי הושעיה את התשובה לשאלתו מפה לאוזן, שלא ישמע שום אדם אלא הוא, כדי שלא לפרסם את הדבר (אפשר לומר שאמר לו שמותר לטלטלה, שאם אמר לו שאסור - למה אמר לו בלחישה, אלא משום שאמר לו שמותר אמר לו בלחישה, מפני שאין מורים הלכה כך, שלא יקלו העם באיסורי מוקצה (ר"א אזכרי)). אמר לו – רבי הושעיה לרבי יודן הנשיא: למה את אומרה לי בלחישה? אמר לו – רבי יודן הנשיא לרבי הושעיה: כשם ששמעתיה – מאבי, בלחישה, כך אני אומרה לך בלחישה (לשון מעין זה בבראשית רבה ג,ד ובויקרא רבה לא,ז).
במשנה שנינו: "משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה. רבי שמעון מתיר אף בתבואה".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: משלחין – איש לרעהו, חטים – ביום טוב, שהן מאכל עסיסיות – מפני שגרעיני החיטים ראויים לאכילה ביום טוב עצמו לאחר שנכתשו, ללא טחינה ואפייה ('עסס' בעברית / 'עסי' בארמית משמעו: ללחוץ, לכבוש). - פירוש אחר: עססיות הוא מאכל שהוכן מגרעיני חיטה שלמים, משלחים פול שהוא מאכל נדיות – מפני שזרעי הפול ראויים לאכילה ביום טוב עצמו לאחר שהושרו במים ('נדי' בארמית משמעו: לזלף, להזות). - פירוש אחר: נדיות הוא מאכל שהוכן מזרעי פול (כרגיל אכלו את הפול קלוף וגרוס לשני חצאים. גרסו את הפול בריחיים של גרוסות ואחר כך ניפו את הקליפות על ידי רחת של גרוסות. ביום טוב אסור לגרוס ולנפות), משלחים שעורים שהן מאכל בהמה – מפני שהשעורים ראויות להאכיל בהן בהמה ביום טוב (אין כאן אמירה שככלל השעורים הן מאכל בהמה בלבד, אלא שרק בהמה אוכלת שעורים ללא עיבוד (טחינה ואפייה)).
ומציעים אישור מברייתא לקביעה המופיעה לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 318, הערה 124): לא כן תני – (וכי) לא כך שונה [התנא] משם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל לכל נפש שבביתכם מותר לעשותה ביום טוב; ויש לדרוש מהריבוי "לכל נפש": - אף נפשות בהמה בכלל – מותר לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל אף לנפש בהמה שבביתכם?! (בתמיהה) – ולכן מותר לשלוח שעורים ביום טוב מפני שהן מאכל בהמה.
ומציעים קשר בין דבריהם של שני תנאים: אתיא דרבי שמעון – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי שמעון כשיטת רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) רבו – של רבי שמעון. כמה דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבא אומר: "לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות יב,טז) - אף נפשות בהמה בכלל, כן רבי שמעון אומר (צריך לומר: 'אמר'): – כך רבי שמעון אומר: "לְכָל נֶפֶשׁ" (שמות יב,טז) - אף נפשות בהמה בכלל.
תוספתא ביצה א,כג: רבי שמעון אומר: משלחים חיטים מפני שהן מאכל עססיות, פול מפני שהוא מאכל לודיות, שעורים מפני שהן ראויות לבהמה.
בבלי ביצה יד,ב: תניא: רבי שמעון מתיר בתבואה של חיטים לעשות מהן לודיות, שעורים ליתן לפני בהמתו, עדשים לעשות מהן רסיסים (עדשים טחונים).
בבבלי החליפו בין המאכל שעושים מחיטים ובין המאכל שעושים ממין הקטנית (פול, עדשים), וגרסו לודיות (כמו בתוספתא) במקום נדיות (אין הבדל בין הגרסאות, והוא חילוף 'ל' ב-'נ'), וגרסו רסיסים במקום עסיסיות.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,טז: רבי עקיבא אומר: "אך אשר ייאכל לכל נפש" - להביא את נפשות בהמה במשמע.
מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט: רבי עקיבא אומר: "אך אשר ייאכל לכל נפש" - אף נפש בהמה במשמע.
• • •