משנה
הבורר קטנית – מבדיל בין זרעי קטנית טובים לאכילה ובין זרעים שאינם טובים לאכילה, ביום טוב – לצורך אכילת יום טוב, - בית שמיי אומרים: בורר אוכֶל אוכֶל – בורר אחד אחד לתוך ידו מתוך הפסולת, ומשאיר את הפסולת, שאין לברור אלא בשינוי. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, בחיקו – שנותן את הפסולת לתוך חיקו (הרווח בין הזרוע ובין החזה), ובתמחוי – או בתמחוי (קערה גדולה המחולקת לתאים, ובורר מתוך תא אחד ונותן את הפסולת לתוך תא אחר), אבל לא בטבלה – על לוח, ולא בנפה (כלי שבתחתיתו רשת עם נקבים קטנים וצפופים ביותר לניפוי קמח או גרגרים טחונים אחרים) ולא בכברה (כלי שבתחתיתו רשת עם חורים גדולים יותר לסינון גרגרי תבואה או דברים אחרים) – מפני שרגילים לברור בהם כמויות גדולות, ואין לברור ביום טוב כמות גדולה.
רבן גמליאל אומר: אף מדיח – נותן מים על זרעי הקטנית שבכלי, והפסולת צפה למעלה, ושולה – מוציא את הפסולת, שכיוון שהקטנית נרטבת, אינו נראה שעושה לצורך מכירה.
• • •
תלמוד
ברירה, טחינה והרקדה ביום טוב ובשבת
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): עשה כן בשבת – בירר אוכל לתוך ידו מתוך פסולת בשבת, על דבית שמיי – על [שיטתם] של בית שמאי (שמתירים לעשות כך ביום טוב), מהו שיהא חייב – קורבן חטאת?
אמר ליה – אמר לו רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ולמה לא? – מדוע לא יהיה חייב לדעת בית שמאי? אִילּוּ עשה כן בשבת, על דבית הלל – על [שיטתם] של בית הלל, שמא אינו חייב?! (בתמיהה) – הרי לדעת בית הלל שמתירים לברור פסולת מתוך אוכל ביום טוב, יהיה הבורר כדרכו פסולת מתוך אוכל בשבת חייב! והכא – וכאן, - חייב – גם לדעת בית שמאי שמתירים לברור אוכל מתוך פסולת ביום טוב, יהיה הבורר אוכל מתוך פסולת בשבת חייב, שמבית הלל שהם מתירים ביום טוב מה שחייב בשבת נשמע לבית שמאי שגם הם מתירים ביום טוב מה שלדעתם חייב בשבת.
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): יאות אמר רבי יונה אבא – יפה (נכון) אומר רבי יונה אבי. לא אתייא אלא על דבית שמיי – לא באה (הולכת) [הבעיה] אלא על [שיטתם] של בית שמאי (שאין לשמוע מבית הלל לבית שמאי). למה? הותר מכלל ברירה ביום טוב, לא הותר מכלל ברירה בשבת – לדעת בית הלל שמתירים לברור פסולת מתוך אוכל ביום טוב, ברירה זו הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת. אבל לדעת בית שמאי שמתירים רק לברור אוכל מתוך פסולת ביום טוב, יש להסתפק האם ברירה זו הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת, ולכן בשבת אסור לברור אוכל מתוך פסולת, או שמא ברירה זו לא הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת, לפי שאין זו ברירה כלל, ולכן גם בשבת מותר לברור אוכל מתוך פסולת (אין פושטים את הספק לדעת בית שמאי).
בתוספתא מעשרות ג,י אמר רבי שמעון בן לעזר, שבית שמאי ובית הלל נחלקו על הבורר אוכל לתוך ידו מתוך פסולת, שבית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. דין גמר מלאכת המעשרות הוא לפעמים כדין שבת. גם לפי דעת רבי יוסה כאן, הבורר אוכל אוכל לתוך ידו בשבת חייב לדעת בית שמאי ("תוספתא כפשוטה", זרעים ב, עמוד 703).
ומביאים מחלוקת אמוראים: ברר אוכלים מתוך אוכלים – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, ואינו רוצה לאכול את התערובת אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף מין אחד על האחר, ואין כאן פסולת אצלו, ובירר בשבת כל מין ומין לחוד, ולא אכל מיד אחרי שבירר כל מין ומין, - חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) אמר: חייב – קורבן חטאת, ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: פטור – מקורבן חטאת (אבל אסור לעשות כך).
ומציעים מקור תנאי החולק על דברי אמורא שהובאו לפני כן: מתניתא פליגא על – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על חזקיה: בורר ואוכל, ובורר ומניח על השולחן – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, מותר בשבת לברור כל מין ומין לחוד ולאכול מיד, וכן מותר לברור כל מין ומין לחוד ולהניח על השולחן! – דברי הברייתא, שבורר ומניח על השולחן, ומשמע שאינו אוכל מיד, הם שלא כדברי חזקיה שאמר שאם בירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד - חייב! (דברי הברייתא הם גם שלא כדברי רבי יוחנן שאמר שאסור לברור אוכלים מתוך אוכלים אם אינו אוכל מיד, אלא שהקושיה על חזקיה חמורה יותר, שהוא מחייב קורבן חטאת במה שהברייתא מתירה)
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (הברייתא שאמרה שבורר ומניח על השולחן), בשהיו אורחים אוכלין ראשונה ראשונה – במקרה של אורחים שהיו אוכלים עימו, שמותר לברור כל מין ומין לחוד ולהניח על השולחן כדי שהאורחים יאכלו מיד כל מין ומין שהוא בורר, שאין הבדל בין בורר ואוכל הוא בעצמו ובין בורר ואחרים אוכלים. ואין פירוש הברייתא שבורר ומניח על השולחן ואינו אוכל מיד.
ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: ובלבד שלא יבור את כל אותו המין – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, מותר בשבת לברור מהם מין ולאכול מיד רק אם אינו בורר מהתערובת את כל אותו המין אלא משאיר מקצת ממנו בתערובת. - ויש להציע דיוק במקור התנאי: אם עשה כן בשבת – אם בירר מהתערובת את כל אותו המין, - חייב – קורבן חטאת! – הדיוק שמוצע אינו כחזקיה ובוודאי שאינו כרבי יוחנן! (המילה 'בשבת' נשתרבבה מן המשפט שלמטה, שהרי בשבת אנו עוסקים. ועצם המאמר 'ואם עשה כן - חייב' הוא דיוק התלמוד עצמו, ואינו מן הברייתא, כמו שהעיר לנכון ב"ספר ניר" ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 270, הערה 25))
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לפי שני בני המחלוקת: על דעתיה דחזקיה – על דעתו של חזקיה, שכֵּן הבורר כדרכו (בקטע גניזה אין מילה זו, ואין לגרוס אותה) בשבת - חייב – אסור לברור את כל אותו המין, אפילו אוכל מתוך אוכל, מפני שהבורר בשבת חייב אפילו במקרה זה (במסירה שלפנינו מחק מגיה משפט זה בטעות, וישנו בקטע גניזה ובמקבילה). על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן, שכֵּן הבורר כדרכו במקום אחר - חייב – החמירו בבורר את כל אותו המין, אפילו אוכל מתוך אוכל, מחמת גזירה בלבד, שגזרו שמא יבוא לברור כדרכו במקום אחר, שיברור את כל הפסולת מתוך האוכל ויתחייב חטאת (לשיטת הירושלמי שבת ז,ב לפני תחילת המקבילה, אינו חייב אלא אם בירר את כל הפסולת מתוך האוכל) ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 142; "תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 270, הערה 25).- גם חזקיה וגם רבי יוחנן מסכימים לדין שבברייתא שלא יברור את כל אותו המין. אך הדין שמוצע כדיוק, שאם עשה כן - חייב, נכון לפי חזקיה ולא לפי רבי יוחנן.
ומציעים בעיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דחזקיה – על דעתו של חזקיה (שאם בירר אוכלים מתוך כמה מיני אוכלים - חייב), אפילו עיגולין מן גו עיגולין – כיכרות לחם מתוך כיכרות לחם, ואפילו רימונים מן גו רימונים – רימונים מתוך רימונים? – האם גם במקרה שבירר בשבת כיכרות מתוך ערמת כיכרות או במקרה שבירר רימונים מתוך ערמת רימונים - חייב, אף שכל הכיכרות או כל הרימונים הם אותו מין אוכל ולא שני מינים?
ומציעים קושיה על האמור לפני כן: אין כיני – אם כך היא, אפילו בני נש מן גו בני נש – בני אדם מתוך בני אדם! – אם אפילו כיכרות לחם מתוך כיכרות לחם או רימונים מתוך רימונים - חייב לדעת חזקיה, הרי יהיה אפשר להסיק מזה מסקנה מרחיקת לכת, שגם במקרה שבירר בשבת בני אדם מתוך קבוצת בני אדם - חייב, והרי אין זה מסתבר כלל!
ומציעים פתרון לבעיה שלא נפשטה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 891, הערה 15)) - כל עמא מודיי להיא דאמר רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (צריך לומר כמו במקבילה: 'להדא דרבי אימי') – כל העם (כל החכמים, חזקיה ורבי יוחנן שנחלקו במקרה שבירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד את מה שבירר, שחזקיה מחייב ורבי יוחנן פוטר ואוסר לעשות כך) מודים ל[הלכה] הזאת (כלומר, הלכה למעשה) של רבי אמי (כולם מודים, שמותר לברור אוכלים מתוך אוכלים אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים, שכל מה שבוררים כדי לאכול בתוך אותה סעודה עצמה נחשב כמי שבוררים כדי לאכול מיד). רבי אימי הוה ליה אורחין – היה לו אורחים (בשבת). אפיק קומיהון תורמוסין ופסילייה (במקבילה: 'ופסיליין') – הוציא (הביא רבי אמי) לפניהם תורמוסים ושעועים (תורמוס - אחד מהסוגים של משפחת הקטניות. צמח בעל עלים מורכבים, שעלעליהם ערוכים בדמות אצבעות היד. פרחיו הלבנים פרפרניים, שראש מפרשם בעל גוון תכלכל. הזרעים שטוחים וגדולים. הזרעים היבשים נאכלים לאחר שליקתם. - שעועית - פסיוֹלוֹס ביוונית או פסוֹלאוּס בלטינית - לוּבְּיַת הנילוס - קטנית קיץ מטפסת, בעלת פרחים צהובים ותרמילי פרי ("כלאי זרעים והרכבה", עמודים 42-43)). אמר לון: – אמר להם (רבי אמי לאורחים): יהבון דעתכון דאתון מיכול קינרסיה בסופה – תנו דעתכם (היזהרו) שאתם תאכלו קינרסים! (ארטישוק - מין ירק שתפרחתו נאכלת ולעיתים גם עליו נאכלים) בסוף (לאחר אכילת המינים הראשונים. - רבי אמי הביא לפניהם שני מיני קטניות מעורבים, תורמוסים ושעועים, והם ביררו אותם אוכלים מתוך אוכלים, ואמר להם שייזהרו לאכול בסוף את הקינרסים, אך לא הזהיר אותם שלא יבררו אוכלים מתוך אוכלים, כיוון שלדעת הכול, אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים, מותר לברור אוכלים מתוך אוכלים. - כמו כן, לדעת חזקיה שאמר שאם בירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד - חייב, מותר לברור בשבת כיכרות מתוך כיכרות או רימונים מתוך רימונים, אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים).
תוספתא שבת טז,ט: נתערבו לו פירות בפירות (שנתערבו לו כמה מיני פירות, והוא אינו רוצה לאכול את התערובת אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף מין אחד על מין שני, ואין כאן פסולת אצלו) - בורר ואוכל, בורר ומניח על השולחן (כדי לאוכלם מיד).
בבלי שבת עד,א: תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלים - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. - מאי קאמר?... אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר (לאכול מיד), ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת.
אביי בבבלי כחזקיה בירושלמי.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין בוררין – לא מפרידים את הפסולת מתוך גרעיני התבואה ביד או בכברה, ולא טוחנין – את גרעיני תבואה בריחיים והופכים אותם לקמח, ולא מרקדין – לא מנפים קמח בנפה על ידי טלטולה הלוך ושוב, כדי להוציא את שרידי הקליפות מן הגרעינים, לא בשבת ולא ביום טוב. הבורר והטוחן והמרקד – העושה אחת מהמלאכות האלו כדרכן, - בשבת נסקל – נידון במיתת סקילה אם עשה במזיד בפני עדים והתרו בו שלא יעשה, וביום טוב סופג את הארבעים – נידון במלקות.
ומציעים קושיה מהמשנה על האמור לפני כן: והתנינן: – והרי שנינו (משנה ביצה א,ח): בורר – ביום טוב, כדרכו – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, בחיקו ובתמחוי!
ומתרצים את הקושיה בהעמדת הברייתא כתנא מסוים: אמר רבי חנינה ענתנייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל): דרבן גמליאל היא – של רבן גמליאל היא (הברייתא, שאמרה שאין בוררים ביום טוב, היא בשיטתו של רבן גמליאל), - ומציעים מקור לדברי רבן גמליאל: דרבן גמליאל אמר: אף מדיח – נותן מים על הקטנית שבכלי, והפסולת צפה למעלה, ושולה – מוציא את הפסולת (משנה ביצה א,ח). אבל אינו בורר ביום טוב כדרכו לפי רבן גמליאל (רבן גמליאל מחמיר כבית שמאי, וסובר שלא הותרה ברירה ביום טוב כדרכה. והוא מוסיף על בית שמאי ואומר שאף מדיח ושולה (על פי "שיירי קורבן"). - יש שאין גורסים בדברי רבן גמליאל את המילה "אף" (ר"מ המאירי). - בירושלמי כאן נשתבש ונוסף ״אף״ ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1012). - מהירושלמי משמע שרבן גמליאל מחמיר כדעת בית שמאי. המילה "אף" אינה מעיקר הנוסח במשנה. המעתיקים שינו את הגרסה מתוך שהתקשו לקבל שרבן גמליאל מחמיר כבית שמאי. רבן גמליאל הוא ממשיך של בית הלל, אך בכמה נושאים רבן גמליאל פוסק כבית שמאי ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 66)).
ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תני: – והרי [התנא] שונה: של בית רבן גמליאל היו שוחקין פילפלין – ביום טוב, בריחים שלהן – המיוחדות לשחיקת פלפלים! ויש לתמוה: ומותר לטחון ואסור לבור?! (בתמיהה) – איך ייתכן שלפי רבן גמליאל ביום טוב מותר לטחון כדרכו (שכן בביתו היו שוחקים פלפלים) ואסור לברור כדרכו, והרי שתי המלאכות האלה שוות בדינן לעניין יום טוב?
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא הותרה טחינה כדרכה – רבן גמליאל לא התיר ביום טוב טחינה כדרכה אלא בשינוי, ושחיקת הפלפלים בריחיים המיוחדות לשחיקת פלפלים אינה נחשבת טחינה כדרכה. אבל הטוחן ביום טוב כדרכו בלא שינוי סופג את הארבעים, וכן הבורר כדרכו.
תוספתא ביצה ב,טז: של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפלפלים בריחיים שלהם.
ושואלים: מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין – ביום טוב? – מה המקור להלכה זו?
ומשיבים בהצעת מקור: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות יב,טז) – ביום הראשון וביום השביעי של חג המצות, שהם ימים של קדושה, אסור לעשות כל מלאכה, עד "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז) – יש לדרוש מסמיכות האיסור של עשיית מלאכה למצווה של שמירת המצות, שהמלאכות להכנת הלחם האסורות ביום טוב הן המלאכות שעד שמירת המצות, דהיינו המלאכות הבאות לפני הלישה, ומכאן שברירה וטחינה והרקדה אסור לעשותן ביום טוב (חז"ל סמכו לכתוב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" את ההלכה להיזהר במצות ולשמור אותן שלא יחמיצו. הצורך לשמור על המצות מפני חימוץ מתחיל משעת הלישה, כי בשעה זו הן באות במגע עם מים ועלולות להחמיץ).
ומציעים קושיה: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): כלום למדו לתבשיל אלא מיכן (מכאן)?! (בתמיהה) – הרי הכתוב הסמוך לפני "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז) אינו "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (חלקו האמצעי של שמות יב,טז), אלא "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (חלקו האחרון של שמות יב,טז), שנדרש להיתר מלאכת בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואיך אתה דורש את "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" לאיסור מלאכות ברירה וטחינה והרקדה?
ומציעים מקור שונה לאותה הלכה: רבי יוסה לא אמר כן – לא אומר כך (כמו שדורש רבי אחא לעיל), אלא רבי יוסי אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל מותר לעשותה ביום טוב, מן (כך גם בקטע גניזה, וכך צריך לומר. במסירה שלפנינו מחק מגיה מילה זו וכתב 'עד' כמו במקבילה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז) – יש לדרוש מסמיכות ההיתר של עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש למצווה של שמירת המצות, שהמלאכות להכנת הלחם המותרות ביום טוב לצורך אוכל נפש הן המלאכות שמן שמירת המצות ואילך, דהיינו הלישה והמלאכות הבאות אחריה. וממילא אנו יודעים שהמלאכות הבאות לפני הלישה אסורות, מפני שאין לנו כתוב להיתרן (רבי אחא ורבי יוסי נחלקו בדרשה שאמר רבי שמעון בן לקיש).
תני חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) ופליג: – שונה חזקיה [ברייתא] ו[הוא] חולק (הברייתא ששונה חזקיה לומדת ממקור אחר שברירה וטחינה והרקדה אסור לעשותן ביום טוב): "אַךְ" "הוּא" "לְבַדּוֹ" (שמות יב,טז) – שנאמרו בכתוב המתיר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, - הרי אֵילּוּ מיעוטין, שלא יקצור (גרסה זו קשה, שכן אם טחינה והרקדה אסורות ביום טוב, בוודאי שקצירה שקודמת להן אסורה ואין צורך למעט אותה במיוחד; ועוד קשה, מה ראו להזכיר קצירה דווקא מכל המלאכות האסורות; ועוד קשה, שלפי גרסה זו משמע שברירה מותרת, כמו שאמרו ראשונים ומפרשי הירושלמי, והרי הסוגיה כאן עוסקת במציאת מקור לאיסור ברירה כמו לאיסור טחינה והרקדה. ונראה שצריך לומר: 'שלא יברור', כבדרשה דומה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי) ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב – שלושה המיעוטים האלה ממעטים שלוש מלאכות אלו הקודמות למלאכות העיקריות שהן לצורך אוכל נפש (דהיינו הלישה והמלאכות הבאות אחריה), ומכאן שברירה וטחינה והרקדה אסורות ביום טוב (אף הברייתא הזו מסכימה שהמלאכות הקודמות לשלוש מלאכות אלו אסורות ביום טוב). - הרי שברייתא זו למדה דבר זה מהמיעוטים שבכתוב זה, שלא כמו הדרשה לעיל שלמדה מסמיכות הכתובים.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,טז: ..."לבדו" - שאין בוררים ואין טוחנים ואין מרקידים.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שבת כ,א.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) (במקבילות: 'בשם שמואל'): המשמר (מסנן את השמרים מן היין) – בשבת בשוגג במסננת שמסננים בה שמרי יין, - חייב – קורבן חטאת, משום בורר – שהוא אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת.
ומציעים דעה חולקת: אמר רבי זעורה: לא מסתברא דילא – לא מסתבר אלא (שהמשמר חייב) משם מרקיד (מנפה) – שהוא אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת, ולא משום בורר (רבי זעורה חלק על המסורת שאמר בשם רב).
רבי יונה ורבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) תריהון אמרין – שניהם אומרים: בקדמייתא הוינן אמרין: – בראשונה היינו אומרים: יאות אמר – יפה (נכון) אומר רבי זעורה – שהמשמר חייב משום מרקד. מה המרקד - קמח מלמטן וסולת מלמעלן – נפה (כלי שבתחתיתו רשת, שתפקידה להפריד בין הקמח והסולת, הקמח הדק יוצא בעד החורים שברשת והסולת הגסה נשארת בנפה) מוציאה את הקמח למטה וקולטת את הסולת למעלה, אף המשמר - יין מלמטן ושמרים מלמעלן – מְשַׁמֶּרֶת (כלי שבו תלויה פיסת בד מתוחה, ששופכים לתוכה את היין כדי לסנן ממנו את השמרים, והשמרים הגושיים נשארים בה והיין נוזל דרכה) מוציאה את היין למטה וקולטת את השמרים למעלה (בעניין נפה ומשמרת ראה משנה אבות ה,טו). אבל הבורר בכברה, פעמים שהאוכל מלמטה והפסולת מלמעלה ופעמים להיפך. הרי שהמשמר דומה למרקד ולא לבורר, ולכן המשמר חייב משום מרקד, כדברי רבי זעורה. ולא הוינן אמרין כלום – ולא היינו אומרים כלום (אין אמירתנו שווה מאומה, מפני שאין המשמר חייב משום מרקד אלא משום בורר, כמבואר להלן). למה? – מדוע המשמר חייב משום בורר ולא משום מרקד? הותר מכלל ברירה – יום טוב הותר מכלל איסור ברירה, שהתירו ברירה כדרכה ביום טוב לצורך אוכל נפש, והותר מכלל שימור (סינון) – יום טוב הותר מכלל איסור שימור, שהתירו סינון במשמרת ביום טוב לצורך אוכל נפש, כמוכח להלן. הותר מכלל ברירה - בורר כדרכו – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, בחיקו ובתמחוי (דברי בית הלל במשנה ביצה א,ח), והותר מכלל שימור - אבל נותנין לתלויה ביום טוב (דברי הכול במשנה שבת כ,א) – נותנים ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כדי לסננו מן השמרים, משום שמותר להכין אוכל נפש ביום טוב. ולא הותר מכלל הרקדה – יום טוב לא הותר מכלל איסור הרקדה, שלא הותרה הרקדה בנפה ביום טוב לצורך אוכל נפש, דאמר רבי חנינה בר יקה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): אין שונין את הקמח – לא חוזרים ומרקדים ביום טוב בנפה קמח שכבר נופה מערב יום טוב, אבל מרקידין לאחורי הנפה – מותר לרקד ביום טוב קמח בנפה הפוכה (להשתמש בה כשהצד הקמור של הרשת כלפי מעלה, במקום להשתמש בה כשהצד הקעור כלפי מטה), שהוא דרך שינוי. אין תאמר: – אם תאמר: משם מרקיד הוא – המשמר בשבת חייב משום מרקד, כדברי רבי זעורה, - יהא אסור – לתת ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כשם שאסור לרקד ביום טוב קמח בנפה! – אלא מכאן שהמשמר בשבת חייב משום בורר, ולכן מותר לתת ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כשם שמותר לברור ביום טוב כדרכו.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): די לא (כאן המילה נכתבה בכתיב מלא, ונחלקה לשתיים. וצריך לומר: 'דילא') כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – שלא כרבי יהודה (השאלה האם מותר לרקד ביום טוב על ידי שינוי היא שלא כרבי יהודה, מפני שלפי דבריו הותרה גם הרקדה), דתני – ששונה [התנא] משם רבי יודה: אף מכשירי אוכל נפש התירו – רבי יהודה מתיר גם להתקין מכשירי אוכל ביום טוב. בעייא הדא מילתא: – מסופק הדבר הזה (נשאל ולא נפשט): מהו לשנות (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'לרקד') את הקמח לאחורי הנפה כרבנין – כחכמים (החלוקים על רבי יהודה ומתירים ביום טוב רק לעשות מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש)? – השאלה היתה האם מותר לרקד ביום טוב על ידי שינוי לפי שיטת החכמים. ועל שאלה זו היו מוסבים דברי רבי חנינה בר יקה שאמר שמותר להרקיד לאחורי הנפה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 144).
עד כאן המקבילות בירושלמי שבת.
עיקרה של הסוגיה במסכת ביצה על המשנה כאן, והועתקה לשבת ז,ב על הפסקה "והבורר" מכיוון שהיא דנה גם בהלכות ברירה בשבת. הקטע האחרון 'רבי זעורה, רב חייה בר אשי בשם רב: המשמר...' עד סוף הסוגיה הועתק גם בשבת כ,א, מכיוון שמצוטטת בו המשנה שם ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 58).
אבל אין זה מן הנמנע שהקטע הדן בשימור מקורו בשבת כ,א, והסיבה שהועבר לביצה היא, שבביצה עוסקים בבורר ביום טוב והאמוראים בקטע הזה חולקים האם משמר חייב משום בורר ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 34, הערה 83).
תוספתא מגילה א,ז: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר: אף מכשירי אוכל נפש.
בבלי שבת קלח,א: איבעיא להו: שימר מאי? - אמר רב כהנא: שימר - חייב חטאת.
ומשום מאי מתרינן ביה? - רבה אמר: משום בורר. ורבי זירא אמר: משום מרקד.
אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח פסולת, אף הכא נמי - נוטל אוכל ומניח פסולת.
אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה.
בבלי ביצה כט,ב: תנו רבנן: אין שונים קמח ביום טוב.
• • •