עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ
ביום ברא אלהים מעוני שמים. ברום עולם כל צבאות מחנים, מידו להם קרנים. גם הארץ האירה מכבודו בעדי עדיים. כל אשר באפיו נשמת חיים, ברבבות אלפים הנמצאים. וכל המוני נבראים, כבוד ה' יתנו קול מבין עפאים בין עצי רענן. ביערות הבשן שמה יחסו בצל דליותיהם. יחפרו אוכל מאשר תמצא ידיהם. ואלה מזה, אל שדה מישור אל כר נרחב או בין הרים יהלכון. צמחי דשא ופרחי נועם לאכלם ילקוטון.
והאלהים עשה את כל אלה לצורך האדם בחיר הנבראים תרומת הנמצאים. נתן עליו מהודו נשמת חיים מזיו כבודו, כי ישתרר גם ישתרר בכל המעשה אשר עשה אלהים. והכל ברא כנדבת רוחו ורצונו. כי מדרך הטוב להטיב והחסיד להתחסד כמאמר: כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג'):
וכמו השחר עלה בתתי אל המציאות תהלה, כמו אשר בעת ה', ברצונו לחדש העולם, להראות את יפעת זהרו בעליל לארץ. את הכל עשה יפה, רק בנדבה וחסד, כן וכן חסד אל כל היום. ונר אלהים חופש כל חדרי הבריאה. משמים הביט ה' על גוי ואל אדם יחד, לא יגרע צדיק עינו ממעשי ידיו כלם גם רגע, מגבהי מרומים עד תהומות הארץ.*מה יקרו לי בזה דברי פי אחי הרב מהו"ר שמחה פלאהם נ"י בבאור מאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד', ל"ט) כי הנה אם ראובן אמר אני ראיתי את ר' שמואל ביום השבת בק"ק קראקא ושמעון אומר אני ראיתי את ר' שמואל ביום השבת בק"ק ווילנא עוד לא נוכל להחליט כי יש שקר בדבריהם, כי הלא יוכל להיות כי ראובן ראה את ר' שמואל לנדא בקראקא, ושמעון ראה בווילנא את ר' שמואל אשכנזי, ואין בדבריהם מאומה מן השקר, וגם אם יתקיף שמעון ויאמר כי אותו ר' שמואל אשר ראיתי אני, הוא הוא ר' שמואל לנדא עכ"ז עוד אין להחליט כי יש שקר בדבר כי הלא אפשר כי ראובן ראה אותו בשבת חזון ושמעון ראה אותו בשבת נחמו, אבל אם שמעון יאמר כי אני ראיתי את ר' שמואל לנדא באותו יום אשר אתה אומר שראית אותו בקראקא ראיתיו אני בווילנא זה ודאי שקר.
זה שביאר הכתוב ואמר, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, רק וידעת היום פי', גם היום הזה בעצמו, והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, היינו גם כי ראה בעיניו מעשה מדת הרחמים, וזה עינו רואות ענין מדת הדין, לא יעלה ולא יבוא במחשבתם כי התחלפות הפעולות נמשך מפועלים מתחלפים מדת כחו ומדתו של זה משונה מזה. לא כן הדברים, רק כי ה' מדת הרחמים אשר ראה זה במקום פלוני הוא האלהים אשר ראה זה במקום פלוני. וגם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, גם כי שני מקומות אלה רחוקים מאד זה מזה כגבוה שמים על הארץ, לא כאותו שהוא בעל גשם הנתפס במקום, אשר בעת היותו במקום זה אינו נמצא במקום אחר. אבל הקב"ה אינו נתפס במקום ח"ו, וא"כ גם היום הזה עצמו אשר אתה רואה בו רחמים בעצם היום הזה רואה בו אחר במקום פלוני אלמוני מדת הדין וגם במקומות רחוקות בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אחר, והבן.
כי אם יצויר העדר השגחתו יתברך גם רגע אחת מן המציאות, הלא יגוע כל בשר יחד ושמים בעשן נמלחו. והארץ כבגד תבלה. וכמו שכתבו רבותינו ז"ל בספר הזוהר (בראשית כ"ה, ב'): עובדין דקוב"ה לאו כעובדין דבשר ודם, בשר ודם עביד עובדיה ואגמר ליה אבל קוב"ה עבד עובדין ולא אגמר להון. דכתיב: כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה (ישעיה מ"ב, ה'). לא אמר ברא שמים, רקע הארץ, נתן נשמה. אלא אמר בורא, רוקע, נותן נשמה. בכל שעתא ושעתא בכל יומא ויומא, וכלשון הזה מצאנו בגמרא מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א, א'). היינו שהוא מחיה חיים בהווה. רגע אחר רגע בכל נשימה ונשימה. ונאמר: הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין וכו' (תהלים צ"ד, ט') הזכיר ג"כ לשון בינוני. נוטע, יוצר. כי הוא יתברך נוטע אוזן ויוצר עין ומקיים באדם כח הראות וכח השמע וכל שאר הכחות בתמימות:
ועדות נאמנה כתב בעל "דרך אמונה" ז"ל (בשער הראשון) כי הדבר המחייב מעצמו דבר מה, ההכרח שיתיחס וידמה באיזה ערך אל הסבה אשר ממנה יחויב. במשל האור הנמשך מן השמש. ומבואר הוא שאין ערך ויחס לשום נמצא עם השם ב"ה א"כ אי אפשר שימשכו ממנו על צד החיוב. אמנם הכל ברצון, רוצה להטיב וחפץ חסד עכ"ל.
וגם כי הדברים ישרים למוצאי דעת. ואין ערך ויחס אל שום נמצא עם השם יתברך. עכ"ז לבעבור כי נפש האדם היא מחצב ספיר אבני נזר מתחת כסא כבודו יתברך, עליו יציץ נזרו, בהלו נרו עלי ראשו. וגם האדם על הארץ מתחת, זורח הוא שם. כי הופקד בידו נפש מרוח אפו יתברך ושורש פורה ראש כל בושם המדות. והוא נצר ממעשי האצילות הביא אלוק' בידו. הלא מסלות לו בלבבו מקדשי השם. הוטבע בנפשו כח המדות העליונות מיד המאציל יתברך נגזרו. בו הנפשות מרוח אפו נוצרו. הביטו אליו ונהרו. יש להם כח טבעי ככח הבן וכח האב.
ע"כ לא תנוח ולא תשקוט נפש האחת אשר נחלת שפרה עליה. ויבוא חבל לה בנעימים, בנועם זיו החכמה העליונה, בלתי אם תורת חסד על לשונה, להפיק תבונה מסגור הלב, לעשות חסד עם חבריה מקשיבים, להשמיע החדשות והנצורות אשר רחש לבם, מחדרי כליותו ומשכיתו יוציאום אלינו ונדעה אותו. כי גבר עלינו חסד אלהים מעולם, עד כי עצור במלין לא יוכל, החכם בחכמתו, גם גבור בגבורתו.
כמאמר אליהו בן ברכאל: אענה אף אני חלקי, אחוה דעי אף אני. כי מלתי מלים, הציקתני רוח בטני. הנה בטני כיין לא יפתח, כאובות חדשים יבקע. אדברה וירוח לי כו' (איוב ל"ב, י"ח-כ').
ובדברי הנביא ע"ה כתוב לאמר: פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל. הייתי לשחוק כל היום. כלו לועג לי כי מדי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא. כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי. ונלאתי כלכל ולא אוכל (ירמיה כ', ז'-י'). והנה, מאמר: כי מדי אדבר אזעק חמס וגו'. הוא כדברי הספר החתום. אבל הסכת ושמע. כי הנה כבר כתב רבינו יונה ז"ל (במסכת ברכות ריש פרק אין עומדין) וז"ל: כשהדברים טובים בעיני האדם יש לו חשק לאמרם, ומתוך שרואה אותם נאותים, אינו מבקש עת ראוי שיוציא מפיו דבר דבר בעתו, ויאמר אותם לפעמים בלא עתם ואין מעלתם נכרת כו' ע"ש. ומה גם הנביא, אשר עת בוא דברו יתברך אליו אז עצור במלין לא יוכל. והוא מוכרח לדבר ככל דברי המחזה. אכן הנביא הלא גם הוא, בן אדם הוא. ובאין ספק היה לו עסקים לדבר עם אנשים. כאיש יחד פני רעהו. ובתוך הדברים, הנה פתאום דבר ה' אליו. ויפתח את פיו כחרב חדה, ויתן בקולו קול עוז ויזעק חמס ושוד על המנאצים את ה' יתברך. עד כי לעיני העומדים שמה היה נראה כמשתגע ויהי כמשחק בעיניהם. וזה הדבר שאמר: פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל. הייתי לשחוק כל היום. כלו לועג לי. וביאר ואמר: כי מדי אדבר. ר"ל כאשר אדבר עם אנשים כחברי איש אל רעהו. הנה בפתע פתאום: אזעק, חמס ושוד אקרא. ועי"כ היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום. וסיפר ואומר: ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי. ונלאתי כלכל ולא אוכל. וכמאמר: ועצור במלין מי יוכל (איוב ד', ב') (עיין "עינות מים" ל"א, א' הרגיש קצת מזה):
וכבר הפליגו חכמי לב ואמרו אם היה בכח האדם לעשות לו כנפים ולעוף שמים למעוני שחקים. לעלות ולראות הנמצאים העליונים בנועם סדר צבאותיהם. ומשטרם ותנועותיהם. לא היה מתענג בהשגתו, ולא היה מסתפק בשמחתו, עד שובו הנה לספר לאוהביו את אשר ראו עיניו. עד יתן אומר, המבשרות צבא רב הנמצאים היקרים ההם, עם הפלאים הנוראים הנכבדים.
כי רוח היא באנוש, לא תעצור כח לסגור לקראת המיתה ותשוקתה. להדוך חידושים תחתיו, לבלי יראו החוצה. רק להודיע לבני אדם זולתו אשר הבשילו אשכלות תבונתו: והרב מוסקאטו ז"ל ביאר בזה מאמר החכם ע"ה דברי אגור בן יקה המשא (משלי ל', א'). ר"ל: אלו הם דברי מי שאגר ואסף דברי חכמה בלבו והקיא אותם מלבו והודיעם אל אחרים, למען הקל מעליו המשא. כי כמשא כבד כבדו ממנו ולא יכול להתאפק מהודיעם אל הזולת.
והנה כבר הבאתי דברי הפילוסופים (בס' ויקרא ה', ב'), כי מן הפעולות הנגלות תודענה הכחות הפנימיות והצורות הנעלמות. (עיין ק"י באור הכוזרי בל"א מראשון) כי אנחנו בני אדם קצרי יד. מה כחנו ומה השגתנו להשיג השגה באלהות. אם לא ע"י מה אשר נבחון תחילה הכחות אשר בנפשותינו כמאמר: ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט, כ"ו). ואחר אשר נחפש בכל בתי הנפש בכל חדרי משכיתה. לדעת מה שאלתה ובקשתה. מה חפצה בטעמה, כל ימי היותה פה עמנו בארצות החיים, יבוקש הדבר וימצא.
כמאמר החכם בספר המדות (בשביעי מעשירי) וז"ל: הנה יראה כי התענוגים מתחלפים במין כו'. היינו כי המינים מצד התחלפותם והשתנותם זה מזה, יהיה השלמתם כמו כן ממינים שונים ישלימו אותם. כי שלמות הבע"ח הוא שונה משלמות הצמחים. ומשלימיהם ג"כ שונים. הצומח ישלם בטעם וריח ומראה. ומשלימו, טוב הארץ מנוגה ממטר. והבע"ח, השלמתו מזון הצמחים. והמדבר, ישלם מבעה"ח. וכן תענוגי החושים שונים זה מזה. חוש הראות לא יתענג בעונג השמע. וכן להיפך. וכן יובדלו התענוגים החמריים מתענוגי השכל. כי בתענוגי השכל אין בה לא אכילה ולא שתיה. כענין שזכרו ז"ל בתענוגי עוה"ב (ברכות י"ז, א'). אבל מאהבת החכמה יתיחדו בשקידת המדעים והעיונים. ונבדל באשרו זה מכל הנמצאים. כי הבעלי חיים לא ישתתפו בהשכלה. אבל יש בו חיים ועונג אלהי המשותף לשכליים הנבדלים:
וכבר כתב הרב מהר"י אלבו ז"ל (בשני מהשלישי): השמחה בכל דבר תהיה בהתכלית. ואנחנו נמצא השמחה והערבות, במעט המושג מן הדברים העיונים, יותר גדולה ואין שיעור מכל שמחה. וזו ראיה שעיקר תכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי כו'. שכל נמצא יכסוף יותר להמשך אל דבר המתיחס אל צורתו המינית, ואל תכליתו המיוחד לו. ולזאת האדם נכסף יותר, להמשך אל המוחשים הנכבדים החקים העיונים והנפשיים, יען המה מתיחסים אל צורתו. לא כן שאר המוחשים, הם מתיחסים יותר אל המורגשים החמריים הגסים, שאינם בלתי להעמיד הגוף בהווייתו הזמנית עכ"ד:
ועתה הגד אם ידעת בינה מאין היה אל האדם כח התשוקה הזאת? ומי הרהיב עוז בנפשו לרדוף ולבקש המטעמים האלה הנכבדים? עד כי ירעב ויכסוף לשאול אותם כל הימים לא ייעף ולא יגע! בע"כ תאמר, כי כחות האדם נאצלו מהמאציל ב"ה בעל הכחות כלם. כי כל מה שנמצא אתנו, מהכחות והמדות לא היה מציאותם אפשר, אם לא היו נמצאים כלם יחד אצל הבורא יתברך בתכלית השלמות, כי אין על דבר מצוייר רק מה שהוא חקוק על המצייר.*מדי דברי בענין נכבד זה זכור אזכיר מה ששמעתי מפי הגאון ר' אליעזר חרל"פ נ"ע על מאמר התימני: האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד', י"ז). כי הנה כבר ספרו ז"ל (ויקרא רבה י"ג) באלכסנדר מוקדון כד הוה חמי ליה לשמעון הצדיק אמר ברוך אלהי שמעון הצדיק. כי ע"י התבוננותו בצדקתו וקדושתו שאיננו רק נצוץ קטן משביבי אשי יתברך, תוכיח ואמר: על אחת כמה וכמה יגדל כח זה בבעל הכחות המאציל העליון יתברך בהמקור עצמו, לכן יפה אמר: ברוך אלהי שמעון הצדיק, והנה איוב כל תלונתו היה כי בעיני עצמו היה צדיק תמים ולכן פער פיו ואמר: אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חנם (איוב ט', י"ז) עד שהוכיח אותו אליהוא ואמר לו: הזאת חשבת למשפט אמרת צדקי מאל (שם ל"ה, ב'). על זאת שאל אותו התימני, הגד נא אם אפשר זאת שיהיה האדם יותר צדיק מצדיקו של עולם? הלא כל הטוב וכל כח המדות המשובחות אשר באדם המצוירות בלבו ונפשו אינם בלתי מה שנאצל לו מאת המצייר העליון ב"ה, וא"כ אם אתה יש בידך יותר מאשר יש למעלה, מאין לידך נגזרו איפה לקטת היום חמודות כאלה, וזהו שהתפלא ואמר: האנוש מאלוה יצדק וכי אפשר שיהיה במציאות כן, שיהיה האדם יותר צדיק מאלהים יתברך, אם המוחלט אצלנו כי רק, מעושהו יטהר גבר, כל הטוהר וכל היקר אשר בהאדם הוא רק מה שנאצל עליו מלמעלה מאת הבורא יתברך, ואין על המצויר רק מה שהוא על המצייר ואיך יהיה על המצוייר דברים אשר על המצייר לא נמצאו? (ועי' לזה מה שכתבנו בספר "אהל יעקב" ויקרא ה', ב' ותמצא שם דברים ערבים מנופת צוף וכל טעם:) וכמאמר: הנוטע אוזן הלא ישמע כו' וכבר כתב מו"ר זצ"ל דברים יקרים בענין זה בספר המדות (בששי משער הדעת).
ולכן כל אשר יכסוף לו האדם בהכספה טבעיית, חפץ גם בו הבורא יתברך בעצמו. אבל ביותר שלמות ובתכלית האחרון. היינו בצורות הדברים הנכספים לא בחמריהם. כמו שביאר הרב הרמ"ג ז"ל בספר יסוד התורה (בחמישי ממנו). ובזה יתיישר אמונת אומן: "שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראה ראשית", ו"בשביל ישראל כו'", ו"אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".
ויפה אמר החסיד ע"ה: לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהלים קי"ט, צ"ב) ר"ל, כי בראותו את עצמו כי הוא נקי מנכסיו, לא יטעום טעם מכל העוה"ז וחמודותיו, א"כ מה תכלית אל מציאותו והווייתו, אם אין לו בהם הנאה של כלום. ערום יצא האדם מבטן אמו וערום ישוב שמה. אף הוא השיב אמרים לעצמו. הלא עיני רואות, כי כל ישעי וכל חפצי רק לטעום מטעם המלך יתברך. ממטעמי המושכלות האלהיות אשר בהתורה הטהורה. בע"כ כי זה הוא תכליתו אשר כיון בו יוצרו להטיב עמו במציאותו! ולתכלית נכבד זה, שלחו אלהים הנה אל השארתו והצלחתו. הוא מה שאמר: לולי תורתך שעשועי. ר"ל אלולי זאת, מה אשר אני רואה את עצמי קשור בעבותות אהבה, בשרשרות גבלות שעשועי התורה והמצוה אז אבדתי בעניי! כי מה האדם ומה הודו. ולכן: לעולם לא אשכח פקודיך כו'. ואמר: לי קוו רשעים לאבדני, המה חושבים לאבדני ולכלותני. אבל אני, עדותיך אתבונן בהתבונני בהתורה, אני רואה היפך דבריהם, ולשוא שמרו תקותיהם אשר קוו לאבדני, כי הלא לכל תכלה ראיתי קץ, הכל עומד לכליון והפסד, לא כן התורה, רחבה מצותך מאד. בלתי בעלת תכלית. וא"כ אחר היותי קשור בדבר הבלתי בעל תכלית, לא אהיה נאבד ח"ו, אבל חיי עולם היא לנו. תקיימנו ותחיינו וסוכת שלמה תפרוש עלינו:
ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, אמרתי לנפשי. הנראה זאה נחמתי בעניי, כי אמרתי חייתני. לולי תורתך שעשועי כו'. כי מיום נפקחו עיני לדעת ולראות העמל אשר תחת השמש, פגעי הזמן כתרוני, רדפוני, מצאוני השיגוני, המה מרו ועצבו את רוחי לא נחתי ולא שלותי. וכל המקרים הרעים הרבים לא יכלו לי, לכבות אש האהבה ולהפר הברית אשר כרתי עם החכמה החמודה. ובכל כחי על משמרתי אעמודה, לתורה ולתעודה. בצלה אחמוד לשבת, ופריה מתוק לחכי. עד כי גם אחרי היותי בסבך המוקשים, תחת שואה ומקרים קשים, ככתוב בהקדמה אשר לספר דברים. כי הזמן הבוגד השביעני מרורים. והמלאכה עלי גדולה מה שאני צריך לבצע את מעשי, לגמור ולהשלים כמה דברים יקרים, אשר טפחתי ורביתי בימי הנעורים, בעזרת בורא רוח ויוצר הרים. אשר הגדתי ואשר השמעתי בתוך קהל ועדה בשבתות ובמועדים, כלם מלאים חכמה ודעת נעימים לאוזן שומעת, ועוד אינם ערוכים בסדר נכון כמשפט ספר אשר יקריב המקריב על מכבש הדפוס, אתה ה' היה עוזר לי וחדש נא כנשר נעורי למען אוכל להשלימם ולהוציאם לאורה.
אמנם להשלים חבורי הצדיק נ"ע ראיתי ראשית לו. כי הוא ז"ל לא כתב חידושיו כ"א למזכרת עצמו, כל זר יבוא יקרא בהם כקורא בספר החתום, כי אינם רק רשימות ולקוטים כפי שנתחדשו לו עד כי הרואה עתה ספר ערוך ומסודר ורואה את הרשימות מהלקוטים אשר רשם הוא ז"ל, לא יאמין בשום אופן אשר מיריעות מכתביו עשיתי את האהל הנכבד הזה, כלול בהדרת קודש, אשר רק זכותו היה עמדי למלא את ידי לפרוש את האהל הנכבד הזה על כל חמשה חומשי תורה, אשר כבר כמו נואש הייתי בעצמי אחר המקרה הרעה אשר קרני בדרך, שנת המעשר, הלא היא כתובה בהקדמה אשר לסדר "דברים", אשר יצא לאור זה ג' שנים.
וגדולים מעל שמים, חסדי אבינו שבשמים להשאירני בחיים, בזכות אבותי הקדושים ובזכות מו"ר הצדיק נ"ע למען עלהו לא יבול, והיה פריו פרי קודש הלולים, יזהירו כזוהר הרקיע למשכילים ולמצדיקי הרבים ככוכבים, בתתי לפניהם חידושים נעימים כדבש למתוק, על כל פרשיות התורה יגידו ישמיעו מפי מחברת ערוכה ושמורה, ספר נחמד ונעים, כלו ממתקים וכלו מחמדים ועל פתחיו כל מגדים:
ואתה גואלי חי רוחך טובה, שלח ישע לעבדך, תקיימני ותחייני ליראה את שמך, לשבוע נעימות מתורתך, חדש נא כנשר נעורי, ימי מגורי, ואהיה בריא אולם לתורתך ועבודתך כל הימים, עד עינינו תחזינה ארמון על משפטו בנוי כמו רמים.
דברי אלה יום ה' ל"ג לעומר:
שנת נחלתו לא יעזוב (תר"כ) פ"ק מעזריטש
הק' אברהם דוב בער פלאהם מ"מ פ"ק הנ"ל.