פתח האהל
מאז ברא אלהים אדם על הארץ והערה עליו רוח ממרום, הוצק חן חכמה בקרבו והתבונה בנפשו נטעה, למען ילטוש עיניו לו להביט באור המושכלות, ללכת לנוגה החכמות, לבלי יכשל באבן האולת. ולבלתי יתן לכל דבר ישר כתף סוררת.
ולהורות לפניו דרך נתיבה ואורח צדקה, נגלה בכבודו על הר סיני והשמיע את הוד קולו להנאמנים בבריתו. והציב להם ציונים בדרך תורתו, כי באורה יראו אור ונוגה להם מסביב.
והתבונן נפלאות צורנו, אשר שגיא כח לא מצאנוהו. כי עמד וימודד תכונת כל איש, כח השגתו ורוח מבינתו. והעריך כמדו התגלות יקר התורה. כי אצילי בני ישראל אשר מעלתם נכבדת, המה חזו נפלאות והבינו מהנסתרות. ואל שארית העם, העריך כמו כן התגלות כבודו וכבוד תורתו לפי ערך כח השגתם. אשר על הכוונה הזאת יורה מאמר חכז"ל: מלמד שנגלה לכל אחד ואחד לפי כחו (שמות רבה ח').
ועל דרך זה עצמו תשוב תראה, כי בהקים יתברך רועים על ישראל. וימן להם נביאים וחוזים. בחר כמו כן באנשי הרוח, אשר להם לב חכם לבחון תכונת כל איש וערכו. לנהל אותו על פי דרכו. אשר על זה קרא יתברך, למשה אדון הנביאים ע"ה מן ההר לאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות י"ט ג'). וכבאורם ז"ל, כי אל "בית יעקב" קטני הדעת אליהם תאמר רכות. ותגיד קשות ל"בני ישראל" היינו שלמי הדעת. וכן שאל ע"ה טרם אסיפתו: יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כ"ז ט"ז). וביארו ז"ל: מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד לפי דעתו. ועל היותר היה מוכרח ענין זה, בנביא הדור והמוכיח בשער. כי הוא בא בדבר ה' אל העם כלו, להישירם ולהטותם הדרך, אמנם מדרגות האנשים שונות זה מזה. והיה ההכרח אליו להיות לו לשון חכמים, למען יכלכל דבריו במשפט. באופן שיבין בהם כל אחד כפי הנאות לו. אשר ע"ז התפאר הנביא ע"ה: ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבוקר בבקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים (ישעיה נ', ד'). ר"ל: כי בכחו לפלס מעגל דבריו, באופן אשר גם העייפים, היינו פחותי ההרגשה ידעו כמו כן מדברי תוכחתו. וזהו: בבקר בבקר יעיר וגו' לשמוע כלמודים. היינו ממש, ע"ד למודי התורה, אשר יתחלקו מובניה כפי ערכי שומעיה ולומדיה.
ואחרי כי פסו הנביאים ונסתם החזון, עוד היו בישראל חכמים גדולים עד ימי רבינא ורב אשי אשר אספו דבריהם וכתבו אותם על ספר, הוא תלמוד בבלי שבידינו. ובספר התלמוד הזה ובמדרשיהם, ערכו שלחנם אף מסכו יינם, גם בדינין, גם במדות ודעות, בתוכחות ומוסרים, אשר רוב האגדות נוסדו על זה.
אמנם הם ז"ל נהגו בדבריהם כמנהג החכמים הקודמים, ומחשבותיהם הרחבות לאין חקר, העמידו במלות קצרות וסתומות. מבלי תצאינה פרצים מגדרי התורה. וממגורם מסביב, פן יתעללו במו ערלי לב, אשר חכמת מה להם ויראת שדי לא בחרו. ועתה פן ישלחו ידם לאכול מפרי עץ הדעת והיה לזרא באפם. וימסכו רעל בכוסם הרויה. ויאמרו: שלחן ה' מגואל. (עיין "מורה נבוכים" ע"א מראשון). התחכמו המה להלביש אגדותיהם מחלצות ומעטפות. ולתת על פניהם מסוה. למען לא יהרסו לראות בהודם. ולא יעפילו להביט בקרן אורם, הנבלים ההמה. ולא כתבו דבריהם רק לחכמי לב הנאמנים. והשרידים בעם. אשר כח להם לראות כוונתם גם מבעד לצמתם. והחכמים המבינים בם היו מרחיבים בחן שפתותיהם כל ענין וענין ולמדום לכל העם מדור דור.
אולם ברבות הימים. חדלו אנשי הרוח בישראל חדלו, ספו מביני מדע, אין עוד דורשי תושיה, עד אשר כמעט סך בדלתים ים החכמה, התלכדו פני תהום התבונה. וארחות האגדות נשכחו מני רגל, ומסלותיהם נשמו מבלי עובר. וברב חסדו יתברך, דבר שלח ביעקב להתר חרצובות האגדות, ולנתק מוסרותיהם, פעם במשל, פעם במליצה, ופעם במחקר עיוני ופעם החזיק יד אגדה אחת באגדה זולתה. כענין שזכרו ז"ל: דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (ירושלמי ר"ה פ"ב). ואשר חסר בלמוד זה מלא אותו בלמוד אחר. כי כן ימלאו תמרוקי החכמה. וכן תרוממנה קרנות התבונה.*ומה יקרו לי בזה דבריהם ז"ל: לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה ותרוממך (משלי ד', ח') יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה להדין גברא דהוה קמסלסל בשעריה, אמרה ליה: עד כמה אתה מסלסל בשערך (ראש השנה כ"ו ב'). אשר הדברים מפליאים מה בצע אלינו בספור זה, או מה מנו יהלוך אם נחשוב שהרבנן היו יודעים מאי סלסלה, עד שהוכרחו ז"ל להעיר אותנו ולומר לא הוו ידעי רבנן וכו'. ומה גם כי ראוי להתבונן במהות הלמוד שלמדו על ידי מאמר ההוא.
אבל הדברים יתבארו על נכון בהצעת חקירה אחת. דע כי גדר כל עצם להיות נקוב בשמו מצד תכלית אשר לו, כי כן גדר השם להיות מצד התכלית, כמו המנורה אשר גדר שם מנורה, מצד התכלית אשר בעצם שהוא מוכשר לקבל הנר או השמן והפתילה. אולם בעוד לא נשלם העצם בגמר מלאכתו לכל מעשהו ואין עוד בו תכליתו, לא יהיה מתואר בשם מנורה, רק גולמי כלי עץ או גולמי כלי מתכת, עוד זאת ידענו אשר גדר העצם השלם הוא ראוי להיות שלמותו מעצמותו ולא שיצטרך לבקש שלמותו מזולתו השלם, כי בהיותו בלתי שלם בעצמו רק בהצטרפות זולתו אם כן עוד לא השיג תכליתו.
ומעתה נחקורה בגדר שם הספר הנכבד אשר בידינו מפי ה' ביד משה המגודר בשם "תורה", אשר בהכרח התנאים האלה הנה הנם בגדר השם, כי גדר העצם בשמו מצד התכלית הטוב אשר בו, להורות לאדם דרכו וללמדו מישרים. וכן העצם הוא שלם מעצמותו, היינו כי התורה היא שלמה מעצמותה, בתכלית כל השלמות ואין צורך אליה לבקש השלמתה מדברים זולתים. כמאמר חז"ל: הפוך בה והפוך בה דכולא בה (אבות ה' כ"ב), ר"ל גם הדבר הנראה בעיניך כי הוא מכוסה מלמעלה הפכהו מעבר אל עבר, ויבוא ענין זה וילמד על זה, וזהו: דכולא בה. היינו שאין לה צורך לבקש השלמתה מדברים זולתים ומחכמות אחרות. כי לולי כן יהיה שלמות העצם אך על ידי הזולת ואנחנו קבלנו: תורת ה' תמימה (תהלים י"ט, ח') ר"ל שלמה בעצמותה.
והנה בזמננו אנו רואים כמה חכמים מלומדים, אשר בהגיעם אל מאמר בתורה הבלתי מובן, יבקרו אחר כללים מחכמות זולתיות להישיר בהם העקוב, ובאין ספק רבותינו בעלי התלמוד להיותם חכמים גדולים בכל שבע החכמות אם היו רוצים היו יכולים לכלול חלקי הלמודים ההם, בגדרה, להבין על ידיהם, מאמריה הקשים והסתומים. אכן הם ז"ל שמו לבם לחקור בכוונת מאמר שלמה המלך ע"ה: סלסלה ותרוממך כי אפשר לבארו בב' פנים, למשל אם יאמר לך אחד אני באתי מבית פלוני ושם הייתי מסלסל את השלחן, השומע לא יבין מה הוא אומר, היינו כי יש לחשוב בכוונת מאמרו ב' פנים, או שהשלחן עומד באמצע הבית והוא הלך ועשה הקפות סביב השלחן, כענין המסלסל דבר בדבר, היינו שהוא מקיף ומסבב העצם בדבר אחר, או שהיה מסלסל את העצם עצמו היינו כי עשה אותו נפתל ופתלתול עד כי הגיע קצה אחד אל קצהו הב', ואם כן היה לחז"ל הספק הזה, על מאמר סלסלה כו'. כי נסתפקו על מניח הלשון על מה יסד הוראתו בעצם וראשונה, אם שרצונו סלסול דבר בדבר, ואם כן לסלסל התורה יהיה הצורך להשית סביב לה למודים זולתים ולהקיפה בחכמות אחרות, להבין על ידיהם מאמריה הקשים, או שרצונו היה בעצם וראשונה במאמר סלסול, על סלסול העצם עצמו, ואם כן מה שהזהיר ואמר סלסלה וצוה לסלסל התורה, כוונתו לסלסל התורה עצמה ולהפוך בה עד כי יתערבו חלקי ענייניה ומה שחסר לו בזה יתגלה לו על ידי מקום אחר. וזה למדו מאמתא דבי רבי. כי השתמשה במאמר סלסול על המסלסל בשערו שהוא סלסול בעצם עצמו, ואם כן מה שאמר שלמה סלסלה כוונתו כמה שאמרנו שאין לנו לחפש ולבקר בלמודים אחרים, כי אין צורך אל התורה לבקש דבר מחכמה זולתה, והבן.
והן זאת היתה תפארת האדם הגדול המחבר ע"ה. והדר גאונו. כי עשה לו כנפים להגביה עוף על מרומי שדי הלמודים, ידלג על הרי המדרשים, יקפֹץ על גבעות האגדות, ירוץ עליהם כגבור ברצוא ושוב. וכל מאמר וכל אגדה אשר עוז פניה ישונה, לא נמצא טעמה בה, הנה ממרחק הביא לחמה ומריח מי פלגיו הפריחה, ופניה לא היו לה עוד.
ועל כל אלה מי כמוהו דורש חכם, ישכיל פיהו, לעומת השומעים כלם למחלקותיהם. אנשי לבב, הם שמו בכליהם מפרי עץ הדעת ושושני המושכלות, חדשים לבקרים. אביוני האדם ודלת העם, אליהם המתיק רגבי חכמתו ותוכחתו במשל ומליצה. כי יוצרו נתן לו לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ועל דרך שאמרנו.
וכענין מאמר דוד המלך ע"ה: שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון, פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות אטה למשל אזני וגו' (תהלים מ"ט, ב'-ה'). רצה בזה להשמיעם, אשר מה שידבר הוא נכון לכל אדם, כגדול כקטן להטות אוזן לשמוע אמריו. ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, ערער כערבה, ולא בינת אדם לי. ומה יסכון לי החכם בחכמתו, או מה יועילני ברוחב בינתו, בהיות כל דבריו דקים, שבעתים מזוקקים. ואני בהם כחרש לא אשמע, ידבר ולא אבין לו. אי על זאת קרא להם ואמר, אשר עם אישים כאלה, יתנהל לרגל המלאכה אשר לפניהם. היינו: לבאר להם תכלית כל דבר, על פי משל ודמיון מטיב העולם ועסקיו. ולצייר להם דקות ענייניו על נושא הגס, באופן שיבינו כלם. והוא מה שאמר: שמעו זאת כל העמים וגו'. גם בני אדם גם בני איש וגו'. היינו, מכל סוגי המדרגות. והציע לפניהם התכלית: פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות. לאמר: כי לא על דבר ריק יקראם. בלתי להשמיעם מושכלות יקרות. ולבל יזורו אחור ממנו אישי ההמון, קרא ואמר: אטה למשל אזני וגו' ותבינו גם אתם.
ככה גם קול המחברת. תשמיע דבריה ואומרת: שמעו אבירי עם, האזינו שוקדים בתבונה, אלה מזה ואלה מזה גשו הנה! אביאכם באהלי יעקב. שמה תשבעו לחם החכמה, שמה תשתו לרויה מימי הלמודים, תתענגו מפרי האגדות, דודאי המדרשים. הכל נתון מאתי עלי יריעות אהלי. חתום באוצרתי - גם דלי ההשגה אביוני הבינה. גושו חושו נא. אל תפחדו ואל תרהו לאמר, מה לנו כי נעמול נפשנו? הלא אנחנו כאלמים, הוזים שוכבים לא ידעו דבר. כי חתום הוא אל אישים כגילנו. לא כן הגברים! דעו נא וראו מי ילד לכם את אלה, הלא תשפטו כי גם לכם נתן האהל הזה למורשה, כי יטה במשל ודמיון ומליצה, עד כי יפתח שעריו לכל באי חדריו.
ונפשי דלפה מתוגה מדי העלותי נועם זכרו ברעיוני. וכי אפקוד גבר חכם בעוז כמוהו. הה, הוא אשר האיר לארץ כלה באור חכמתו. ובנוגה תבונתו, גם בלבבות מאפליות יופע נהרה. אם להוכח מילים יחשוב, רוכסי אנשים ישים למישור. כי מעולם חצי תוכחותיו לא שבו ריקם, עברו משכיות לב, לא החטיאו המטרה. ואם לעת ספוד יאבה לעורר לויה, הלא כאפיק נחלים וכשטף נוזלים, היו המים המוגרים מעפעפי השומעים. ואם עגומים לנחם, יין שמחות ושמן ששון ימסוך להשקות מרי נפש, עד כי שכחו רישם ומצאו נחומים, כי יש לדל תקוה. אם מועף מאשר מוצק לו, שמש צדקה הופיע הרחיב לו. וגם כל הנשוך מפגעי הזמן, וראה אותו וחי.
אולם מה אוסיף דבר אוסיף מלל. אם רבות שבחיו, כח מעשיו ופועל ידיו, גם באיים רחוקים נודעו. ומי לנו גדול מרבינו הגאון החסיד רבן של כל בני הגולה רבינו אליהו מווילנא זצוק"ל. אשך הפליג בשבחיו עד להפליא, באגרותיו אשר שלח אליו לק"ק דובנא (נדפסו בבאורו להגדה ש"פ) לבקש אותו לבוא אליו, להשתעשע אתו ולשוש באהבתו. הה. הן אך זאת מותר החכם מאישים זולתו.*ומה נעמה בזה מליצת החכם ע"ה: כי מה יותר לחכם מן הכסיל מה לעני יודע להלוך נגד החיים (קהלת ו' ח'). אשר בהשקפה הראשונה הוא כדברים שאין להם שחר. ויתכן כי מאמר זה נמשך למה שאמר תחלה פעמים רבות בדרך כלל כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה כו' והכל הבל, ואין יתרון לחכם על הכסיל (וכוונתו בזה רק על ענייני עולם הזה כמו שאמר כמות זה כן מות זה, אבל על ענייני הנפש הלא בפה מלא אמר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה כו') והנה הוא עצמו ע"ה ביאר לנו במקום אחר אשר גם בענייני הגוף יהיה יתרון אל החכם על הכסיל, והוא: לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי י"ח ט"ו), ר"ל כי החכם ידיו רב לו לעמוד בפני גדולים ולהתיצב לפני חכמים ולהתוועד באסיפתם, לא כן הכסיל שאמר עליו: ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו (שם כ"ד, ז').
והנה בקהלת במאמר הנכחי היתה כוונתו כמו כן לבאר היתרון הזה. אך הוסיף עליו משל נמרץ כדרכו בכל ספריו הטהורים. והוא, כי הנה כבר מוחלט אצלנו עני חשוב כמת (נדרים ס"ד). והוא שוה אליו ממש, ועם כל זאת יש אל העני יתרון על המת שהוא יכול ללכת בין החיים והמת שוכב בין המתים, כן ממש גם כי החכם והכסיל שוים המה במקרי העולם, עם כל זאת רב ההבדל ביניהם, והוא שאמר: כי מה יותר לחכם מן הכסיל. ממש אותו היתרון מה לעני על הדומה לו שהוא יודע להלוך נגד החיים כי החכם זה יתרונו שהוא יכול לעמוד באסיפת חכמים והבן. ואם להלל יקר הספר, הלא כל חכמי לב יראו עין בעין, סגולתו ותפארתו. ואהיה כמהלל השמש בצהרים. אשר תראה בהדרה לכל אשר לו עינים.
אמנם מי יתן תבוא שאלתי ותהי זאת נחמתי מיגוני ואנחתי, כי יהיה אלהים עמדי למלא את ידי, ולאמץ את זרועי, להשלים המלאכה אשר החלותי, ולפרוש האהל הזה על כל התורה, כי כוונתי רצויה להפיץ מעינות חכמתו חוצה, להגדיל כבוד התורה, ולמען ספות הרוה לנפש צמאה לדברי אמת ליעקב, כי עילה זאת היתה בעוררי נפשי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, עם היות המלאכה גדולה וכבדה. כי מכתבי הרב זללה"ה אין להם סדרים לא על פי סדר המקראות, ולא על פי סדר מאמרי רז"ל. כי הוא ז"ל לא התוה אותם בלתי ע"ד הכותב ליקוטים מאגדות מפוזרות ומכתובים נפרדים לא קרב זה אל זה.
גם החדושים בעצמם המה כדברים מיוחדים, ואין להם דודים. להיות עמהם אגודים. בלתי במקומות מועטות כתב חדושיו ע"ד המשך מעט. אמנם את הכל כתב בתכלית הקיצור. ככותב לזכרון דברים למזכרת עצמו. ועל כל אלה כל כתבי חדושיו נעדרים ציוני מראה מקומות. לא למקרא ולא לגמרא ולמדרש,
וברב חסדו יתברך שמו עזרני ללקט מהחדושים ההם. ולאסוף אותם כעמיר גורנה, לסמוך מאמר אל מאמר, לענוד ענין אל ענין, אחר החקירה בהם, עד שיהיו העניינים מתאימים איש אל רעהו. ותושע לי זרועי לחבר מהם האהל הזה. ולקרוע לו חלוניו. המה ההערות הרבות אשר עשיתים זר סביב האהל. וגם כי רובם הוספתי מחידושי. עם כל זאת לא אביתי להזכיר שמי עליהם. כי רק על שדה חקירתו צמחו. ועשיתי הכל בסדר נכון ובלשון רחב וצח.
גם הצבתי ציוני המאמרים המובאים בבאוריו, ממאמרי הנביאים. ואם ממאמרי חכמינו ז"ל בש"ס ומדרשים. איש איש על דגלו באותות למקומותם במושבותם, כאשר עיני הקורא יראו יביטו במחברת הזאת, גם במחברת הראשונה על ספר בראשית. רבת עמלה לה נפשי עד כי גלותי את אבן הקיצור מעל פי באורו. והחלק הא' כבר יצא לאור בדפוס על ידי הרב המגיד המפואר גבר חכם בעוז מהור"ר יצחק זלה"ה בן הרב הצדיק יעקב איש תם. הה. אמרנו זה ינחמנו מעצבוננו. זה יחבוש פצעי לבבנו. והשמש אשר באה תזרח עוד הפעם. הן בהיותו חי עמנו, עומד מול הארון, מבשר צדק בקהלנו, אמרנו לא מת יעקב. חי חי הנהו, יצחק ידבר וקול יעקב קולהו, כי האלהים חנן אותו לשון למודים. וישם את פיו כחרב חדה. ומה אומר אני, כי כמשוטט על הרי בשמים הייתי. ולמתהלך בעדן גן אלהים דמיתי. כל הימים אשר את קולו שמעתי. הה, נפש עדינה, נעמת לי מאד, אך עתה לבי כחלילים יהמה על הפרח הנחמד הזה, כי נקטף בלא עת. ומת מיתת שמואל הרמתי בגוע אחינו לפני ה' (שנת ה' תקצ"א). ואתה אלהים ראה עניי ועמלי. מעמל נפשי אראה אשבע נעימות מתורתך. והדריכני בנתיב מצותיך. והושיעני למען שמך. וזכות הרב הצדיק המחבר זלה"ה יעמוד לי ולזרעי, ואהיה בריא אולם לתורתו ועבודתו יתברך שמו כל הימים.
דברי הצעיר עבד עבדי ה'
אברהם בערוש בן לאאמ"מ מוהר"ר דוד פלאהם יצ"ו
מילידי ק"ק מעזריטש