(29) "שאין 'מכת חרב' משמע מיתה גמורה מיד, רק מכה בלבד" [לשונו בהמשך]. וכן רש"י [בראשית ד, כג] כתב "פצע - מכת חרב או חץ". וכן רש"י [ישעיה א, ו] כתב "פצע - מכת חרב". והמנות הלוי [רב:] כתב: "כי לא כל מכת חרב הורג".
(30) יש להבין, האם הכוונה שהיו שהוכו ב"מכת חרב", והיו אחרים שהוכו בהריגה ממש, ואיירי בשני גופים שונים, או שאיירי בגוף אחד שהוכה ונהרג. והגר"א כאן כתב שאיירי בגוף אחד, וכלשונו "פירוש שהכו אותם ב'חרב' בתחילה על מקום שלא ימות מזה להרבות ביסורים, ואחר כך 'הרגו'". ונראה שלכך גם כוונת המהר"ל כאן, וכן מתבאר מהמשך דבריו לגבי "אבדן".
(31) כן כתב הגר"א כאן, וז"ל: "ואחר כך 'אבדו' את הגופים, כדי שלא יראו הגוים ויזכרו תמיד". וכן להלן [לאחר ציון 302] כתב: "'לאבדם' [להלן פסוק כד], הוא בגופם". והמהדיר בגר"א שם [ציון 11] הביא בשם "טעמא דקרא" לגר"ח קניבסקי שליט"א [עמוד קנז] שכתב שלפי זה מדוייק לשון הפסוקים, דלהלן נאמר [פסוק ו] "הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש", שאותם הרגו ואיבדו את הגופים. אבל להלן [פסוק י] נאמר "עשרת בני המן וגו' הרגו" ולא כתוב שאיבדו אותם, כי הרי רצו לתלותם [להלן פסוק יד], ולא לכלות הגופים. וכן כתב היוסף לקח בפסוק ו, וז"ל: "כשאנשים נלחמים עם זולתם ומנצחים והורגים, מאבדים הגופות לנתחים עד שאינם ניכרים בשמותם. אבל בהיות בין ההרוגים מלכים או שרים, לחשיבותם אינם מאבדים אותם, כדי שכל רואיהם יכירום שלא ניצלו ושלא ברחו מידם, כי זה הוא כבוד הנצוח שנפל מלכם ושריהם בידם. ועל כן לא נאמר בעשרת בני המן 'ואבד'". ולהלן [לפני ציון 186] כתב: "כי לשון 'אבוד' משמע אבוד דהוא הפסד... והוא כליון בעולם".
(32) בא ליישב הערת המנות הלוי [רג.], וז"ל: "אמנם קשה לי, מה חסר במה שאמר 'מכת חרב והרג ואבדן', עד שאמר 'כרצונם'".
(33) כמו שמצינו אצל הריגת אגג, שנאמר [ש"א טו, לג] "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל", ואמרו חכמים [איכ"ר ג, כב] "התחיל מחתך בבשרו חתיכות חתיכות... 'וישסף' מלמד שחתכו ארבע חתיכות". וראה למעלה תרגום שני [ז, ט]. אך יש להעיר ממה שאמרו חכמים [מכילתא שמות יז, יג] "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב - לא נוולם, אלא דנם ברחמים". ומדוע כאן, שהנהרגים היו גם כן מבית עמלק [תרגום להלן פסוקים טו, טז], היהודים נהגו באופן אחר. וראה בספר טעמא דקרא [עמוד קנז] שעמד על כך.
(34) ונאמר [נחמיה ט, כד] "ויבואו הבנים ויירשו את הארץ ותכנע לפניהם את יושבי הארץ הכנענים ותתנם בידם ואת מלכיהם ואת עממי הארץ לעשות בהם כרצונם", ופירש המלבי"ם שם "ואת מלכיהם לעשות בהם כרצונם - להכריתם מעל פני האדמה". וכל זה נכלל ב"ותתנם בידם", המורה על שליטה גמורה. ולהלן [פסוק טז] כתב: "ויש לשאול, כיון שכתיב [להלן פסוק טז] המספר שהרגו בשאר כל המדינות, אם כן למה כתיב קרא דלעיל 'ויכו היהודים בכל אויביהם', ולמה צריך לכתוב. ויש לפרש, כי קרא דלעיל כתיב שלא תאמר כי לא היו יכולים להכות היהודים רק מספר הזה ולא יותר, כי המלך אין רוצה להחריב את ארצו. ולכך כתיב קרא דלעיל שהכו בהם כרצונם, אם כן לא היה מספר זה ולא יותר, רק שיהרגו בהם כרצונם". נמצא שמה שנאמר כאן "ויעשו בהם כרצונם" מורה שהיתה ליהודים שליטה מליאה ללא שום הגבלות. וכן בגבורות ה' פמ"ד [קע.] כתב: "אמר [דברים כו, יט] 'ולתתך עליון על כל גויי הארץ', כי במה שהם עליונים הם אדונים להנהיג כל האומות כרצונם, שהכל כפופים תחתיהם" [הובא למעלה בפתיחה הערה 257].
(35) יש בזה הטעמה מיוחדת; הנה בפסוק נאמר "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". פתח ב"אויבי היהודים" וסיים "ישלטו היהודים המה בשונאיהם", עבר מאויב לשונא. והגר"א שם ביאר: "'אויב' הוא הרוצה לעשות רעה בעצמו. 'שונא' הוא השמח ברעתו אבל הוא אינו עושה כלום. לכן כתיב אצל 'אויב' 'אשר שברו וגו' לשלוט'. 'ונהפוך' שיהיו היהודים שולטים אפילו 'בשונאיהם'". נמצא שכאשר רוצים להורות עד כמה היהודים שלטו במתנגדיהם, אז יאמר "שונא" ולא "אויב", להורות שהשליטה מגיעה עד השונאים. והנה גם בפסוקנו פתח ב"אויב" וסיים ב"שונא", שנאמר "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם". אך לפי דברי המהר"ל כאן הענין מחוור היטב, שהואיל ומטרת סיפא דקרא ["ויעשו בשונאיהם כרצונם"] היא להורות ש"היו היהודים שולטים לגמרי על שונאיהם" [לשונו כאן], ושליטה גמורה נראית אצל שונאים יותר מאשר אצל אויבים [כדאסבר לן הגר"א], לכך נקט בסיפא דקרא "בשונאיהם" ולא "באויביהם", כפי שבפסוק א נקט בסיפא דקרא "בשונאיהם" ולא "באויביהם".