(441) פירוש - במסורה נכתב תי"ו של "ותכתוב" באות גדולה יותר משאר האותיות.
(442) "אסתר ברוח הקודש נאמרה" [מגילה ז.]. וכן הגר"א כאן כתב: "ותכתוב אסתר - פירוש כתבו את כל המגילה ברוח הקודש, ושלחו באגרת. וזהו שכתוב 'לקיים את איגרת הפורים הזאת', פירוש שיקראו ויקיימו מה שבתוכה".
(443) נראה לבאר זאת על פי ג' היסודות הבאים; (א) המשפיע הוא גדול, והמקבל הוא קטן. (ב) העולמות העליונים משפיעים, והעולם התחתון הוא מקבל. (ג) נבואה שבאה מהעליונים לתחתונים היא השפעה מהעליונים לתחתונים. ואודות שהמשפיע הוא גדול והמקבל הוא קטן, כן כתב בנצח ישראל פנ"ז [תתפד.], וז"ל: "כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה... ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי הדבר הגדול, משום גדולתו אינו בעל קבלה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תסא.] כתב: "הקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו... והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור... והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא [סוכה ה:], שהוא פני גדול ופני קטון" [ראה למעלה פ"ב הערה 113, ופ"ג הערה 287]. ובח"א לסוטה ה. [הוצאת כשר, ח"א עמוד כז] כתב: "ראוי העפר לקבל הויה יותר מכל היסודות, ודבר זה כי הקטון והשפל מוכן לקבלה יותר מכל. כמו שהגדול מוכן להשפיע, כך הקטון מוכן לקבל". ובנצח ישראל פי"ז הערה 93 נתבאר שהמקבל נקרא "קטן". ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "לעולם הוי קבל וקיים", ופירש רש"י שם "הוי קבל - הוי עניו ותחיה. 'קבל' לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל". הרי שהיות אדם אפל ושפל נקרא "קבל". והם הם הדברים, שהקטן הוא המקבל [ראה למעלה פ"ב הערה 113, ופ"ג הערה 287]. ואודות שהעליונים משפיעים והתחתונים מקבלים, כן כתב למעלה פ"א [לאחר ציון 150], וז"ל: "העולם הזה התחתון מקבל מן האמצעי, ומן עולם העליון. כי הם שלשה, תחתון ואמצעי ועליון, והתחתון יש בו מכל השלשה". ובנתיב האמת פ"ג [א, רב.] כתב: "ידוע כי העליונים, דהיינו עולם העליון, משפיע לעולם הגלגלים, והגלגלים משפיעים אל התחתונים. ולפיכך יקרא השפע שבא מעולם העליון לעולם הגלגלים 'חסד'... כי החסד אף לעשירים [סוכה מט:], ואילו צדקה לענייים דוקא [שם]... ועולם הגלגלים אינם נקראים עניים, כי הם גם כן בעלי השפעה לתחתונים. ולפיכך יקרא מה שהעולם העליון משפיע 'חסד' ולא 'צדקה', שהחסד גם כן לעשירים. ויקרא מה שהעולם האמצעי משפיעים לתחתונים 'צדקה', כי התחתונים מקבלים ואינם משפיעים, כמו העני הזה שהוא מקבל ואינו יכול להשפיע" [הובא למעלה פ"א הערה 151]. ואודות שהנבואה היא השפעה מהעליונים, כן כתב בהקדמה לתפארת ישראל [יא.], וז"ל: "מדרגת הנבואה שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים" [הובא למעלה בהקמה הערה 415]. ועל כך אמרינן "שפע נבואתו". ולכך שפיר "התי"ו גדולה, כי היה הכתיבה הזאת מלמעלה". וראה להלן פ"י הערה 15.
(444) יש להבין, מדוע דוקא האות תי"ו הראשונה בתיבת "ותכתוב" היא האות הגדולה, והרי האות תי"ו הזו אינה מאותיות השורש [שהוא "כתב"], אלא היא מאותיות אית"ן. ואולי משום שהרוח הקודש ששרתה על אסתר הביאה אותה לכתיבת המגילה, א"כ הרוה"ק קדמה לעצם הכתיבה, בדיוק כפי שאות תי"ו מאותיות אית"ן קודמת לעצם המעשה.
(445) פירוש - שלכך כתב מרדכי את האגרת הזאת פעם שניה.
(446) פירוש - שיהיה להם שלש פעמים פורים, וכמו שמבאר. וחזקה היא בשלש פעמים [יבמות סד:]. ובגו"א בראשית פמ"ג אות כז כתב: "כי שלשה הוא חזקה".
(447) אמנם רש"י כאן מבאר שאיגרות ראשונות מרדכי שלחן מיד לאחר נס הניצחון, ואיגרות שניות שלחן בשנה שניה לזרזן שוב בשעת מעשה [כן פירש הר"מ חלאיו כאן את דברי רש"י]. וראה למעלה הערות 378, 379, ולהלן הערות 460, 462.
(448) לשון הגמרא שם: "רבי אלעזר אמר... מהכא דכתיב 'לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית'", ופירש רש"י שם "השנית- בחודש השני".
(449) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 233]: "וקשיא, ואיך יאמר... דלא נזכר זה בכתוב, והרי יש לפרש הכתוב כפשוטו". ואמרו חכמים "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" [שבת סג.]. ובבאר הגולה באר השלישי [שב.] כתב: "והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק, והם דברים נגלים שהעמיקו מאוד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא 'מדרש חכמים', הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד. שכן אמרו בפרק ב' דיבמות [כד.] 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה; לאילן אשר שרשו עומד בארץ, מוציא ענפים, ומוציא עוד פירות ועלין, והכל יוצא משורש אחד. וכן הפשט הוא שורש הכתוב, ומתפשט אחר כך לכמה דברים, שמסתעפים ומשתרגים ממנו כמה ענפים לכל צד". ובגו"א בראשית פ"ד אות כד כתב: "אין צריך לצאת חוץ מן הפירוש. וכן אמרו חכמים ז"ל בכל התורה 'אין המקרא יוצא מידי פשוטו', והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר" [ראה למעלה פ"א הערה 234, פ"ב הערה 258, ופ"ג הערה 465].
(450) משנה מגילה [ו:] "קראו את המגילה באדר הראשון, ונתעברה השנה, קורין אותה באדר שני".
(451) מקורו בירושלמי מגילה פ"א ה"ה "רבי סימון בן ריב"ל, כתיב 'לקיים את אגרת הפרים הזאת', מה תלמוד לומר 'השנית', אלא מיכן שאם קראו אותה באדר הראשון ונתעברה השנה, קורין אותה באדר השני".
(452) לפנינו בגמרא איתא "אמר רב שמואל בר יהודה", אך בעין יעקב איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 40].
(453) "וזהו השנית" [רש"י שם].
(454) ואין שני ימים בשושן. וכן הקשו הפני יהושע והרש"ש שם.
(455) פירוש - אין כוונת הגמרא ["מתחלה קבועה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו"] ש"לבסוף בכל העולם כולו" נקבע לאחר שאסתר ומרדכי כתבו "את אגרת הפורים הזאת השנית", כי על כך הקשה שקביעות זו כבר נעשתה למעלה [פסוק כז]. אלא כוונת הגמרא שלאחר שקבעוה בכל העולם, אז אסתר ומרדכי כתבו "אגרת הפורים הזאת השנית" על כך. נמצא שכתיבת "אגרת הפורים הזאת השנית" אינה הסבה לקביעות פורים בכל העולם, אלא היא מסובבת מקביעות פורים בכל העולם, וכמו שמבאר.
(456) פירוש - בשנה הראשונה פורים היה רק בשושן, ובשנה השניה פורים היה בכל העולם, ולאחר השנה השניה אסתר ומרדכי כתבו אגרת לישראל שיתמידו לעשות פורים בכל העולם כפי שעשו בשנה השניה, וזה נקרא "וקיימו אותו בכל העולם". וקיום של דבר הוא בפעם השניה, וכמבואר למעלה הערה 379.
(457) פירוש - אסתר ומרדכי שלחו איגרות "לקיים את ימי הפורים השנית", כלומר לקיים את הפורים של השנה השניה, שהוקבע בכל העולם.
(458) בכל העולם בשנה השנית, ועל כך נאמר בפסוק כז "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל כל זרעם וגו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה".
(459) יש להעיר, כי כבר בפעם הראשונה שמרדכי כתב את הספרים נאמר בהם [למעלה פסוק כא] "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה". הרי נאמר בפסוק זה שפורים יקבע בכל העולם [כי א"א שיהיו שני ימים רק בשושן, וכמו שביאר], וכן שפורים ינהג "בכל שנה ושנה". וכיצד כתב שעם כל זה עדיין היה מקום שיאמרו "כי לא היה הקבלה לדורות רק שיעשו הפורים פעם אחד... אבל לעשות הפורים מידי שנה בשנה - לא". ויל"ע בזה.
(460) ולא כפירושו הראשון שאסתר שלחה את האגרות בשנה שלישית. וכן פירש רש"י [ראה למעלה הערה 447].
(461) רש"י שמות יט, כד "לך רד - והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה".
(462) כן ביאר כאן הר"מ חלאיו ברש"י, וז"ל: "רש"י ז"ל פירש מלת 'שנית' לשנה שנייה חזרו ושלחו ספרים. ואע"פ שזירזן כבר, חזר וזירזן בשעת מעשה". אמנם שם בהמשך הוא דוחה הסבר זה.
(463) על פי דבריו כאן ש"ותכתוב אסתר" הוא לחזק את הקבלה שנתקבלה בשנה השניה.
(464) הראב"ע [בנוסח א] עמד על כך, וכתב: "והנה זאת הפרשה הגידה ששמרו ישראל זאת המצוה, ואחר כך נטשוה, על כן הוצרך מרדכי שתכתוב אסתר בעבור היותה מלכה". ובנוסח ב כתב: "ותכתוב אסתר - הטעם ששמרו ישראל דת הפורים שנים ידועות, ואחר כך הניחוהו. על כן הוצרך מרדכי שיבקש מהמלכה, שיפחדו ממנה יותר, שתכתוב אל היהודים. כי בתחילה מרדכי לבדו כתב". ודברי הראב"ע הובאו במנות הלוי [ריט.].
(465) מסכת כלה סוף פרק שני "מרדכי שהוא מזקני סנהדרין". ואמרו בגמרא [מגילה יג:] "מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה". והרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה כתב "בית דינו של עזרא הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה', והם חגי זכריה מלאכי... ומרדכי בלשן". ובגמרא [מגילה טז:] אמרו "מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". ולהלן [פסוק לב (לפני ציון 593)] כתב: "מרדכי שהיה מע' סנהדרין". וכן הוא בתרגום יונתן למעלה ב, כא, שם ה, פסוקים ט, יג, שם ו, יב. וראה להלן הערה 586.
(466) רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"א "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר [דברים יז, יא] 'על פי התורה אשר יורוך', זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו, חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן". וראה להלן הערה 587.
(467) רש"י חולין קלט: "מר דרור - וקרי ליה [למרדכי] ראש לבשמים, לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה". וראה בכתב סופר [להלן י, ג] שתמה על רש"י מנין לו לומר כך. וראה להלן הערה 593.
(468) אשה פסולה לדון, שהרי היא פסולה להעיד [שבועות ל.], וכל הפסול להעיד פסול לדון [ירושלמי יומא פ"ו ה"א, שם סנהדרין פ"ג ה"ט, תוספות יבמות מה: (ד"ה מי), טוש"ע חו"מ סימן ז סעיף ד].
(469) תוספות ב"ק טו. [ד"ה אשר] כתבו "אשה פסולה לדון... ומדכתיב [שופטים ד, ד] 'היא שפטה את ישראל' בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון, דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". הרי שלדון לחוד, ושכינה לחוד.
(470) אודות הפחד מאסתר, ראה למעלה הערה 205, ולהלן הערה 585.
(471) כן כתב רבי אלעזר מגרמיזא בספרו שערי בינה, וז"ל: "וצוו לעשות הפורים, ואח"כ 'בזמניהם' [פסוק לא], זמנו של זה לא כזמנו של זה [מגילה ב:], עיירות בי"ד וכרכים בט"ו, וכל הלכותיה כאשר צוה מרדכי ראש לסנהדרין, ואחר כך אסתר בצוויה". וראה להלן הערה 588.