(353) לשונו למעלה [לאחר ציון 312]: "בזה יתורץ מה שאמר 'על כן קראו לימים האלה פורים' בלשון רבים, והלא אין כאן רק גורל אחד". וזו קושיא מיניה וביה מהפסוק עצמו, שנאמר בו [להלן פסוק כו] "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וגו'". והראב"ע כאן [נוסח ב] עמד על קושי זה, וכתב: "פורים - בעבור היותם שני ימים". וכן כתב כאן ר"מ חלאיו, וז"ל: "פורים - לשון רבים, בעבור היותם שניים" [הובא למעלה הערה 313].
(354) לאחר ציון 312.
(355) לשונו שם: "כי נקרא הגורל האחד 'פורים' בלשון רבים רק בשביל שהגורל הוא על איזה מן הימים, שנחלקו ימי השנה לימים הרבה, כמו הפרורים, והגורל על איזה יום, ולכך נקראים 'פורים'".
(356) פירוש - פסוקנו עוסק בימי י"ד וט"ו ["על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור", "הם י"ד וט"ו" (ר"מ חלאיו כאן)], ובשושן הבירה היו שני ימים אלו שונים זה מזה בתכלית, וכמו שמבאר.
(357) הראב"ע כאן [נוסח ב] כתב מעין כן, וז"ל: "פורים - בעבור היותם שני ימים". וכן כתב כאן ר"מ חלאיו, וז"ל: "פורים - לשון רבים, בעבור היותם שניים". ובפשטות כוונתם ליום י"ד בפרזים, ויום ט"ו במוקפין. אך המהר"ל לא ניחא בזה, שהואיל ואיירי בגורל אחד ובימים דומים [שני הימים הם ימי הנחה], מדוע שהפור יקרא בלשון רבים. לכן העמיד את הפסוק שמדובר רק על שושן, ובשושן שני ימים אלו שונים זה מזה בתכלית, ומחמת כן הפור יקרא בלשון רבים. דוגמה לדבר; אמרו בגמרא [שבת פח:] "תני דבי רבי ישמעאל, 'וכפטיש יפוצץ סלע' [ירמיה כג, כט], מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות". ובגו"א שמות פ"ו אות כו כתב: "מה הפטיש הזה וכו'. פירוש הפטיש כאשר יכה על הסלע, שהוא דבר קשה, כמה וכמה נצוצים של אש יוצאים מן הפטיש. וזהו לשון 'מתחלק', לפי שהפטיש מחמת שמכה על הסלע, מכח ההכאה ניצוצות יוצאים ממנו, וזהו חלוק שלו, כך נראה לי הפירוש... דהא מדמה דבר ה' ל'פטיש יפוצץ סלע', וכמו שהמקרא, שהוא דבר ה', אינו מתחלק בעצמו, רק הטעמים היוצאים ממנו, והכי נמי אין הפטיש בעצמו מתחלק, רק הניצוצות היוצאים ממנו". וכן כתב בח"א לקידושין ל: [ב, קלז.], והוסיף: "ואף על גב דהא דכתיב 'יפוצץ סלע' קאי על הסלע, מכל מקום מה שאמר הכתוב 'הלא כה דברי כאש כו' וכפטיש', רוצה לומר שהפטיש כאשר יפוצץ סלע, מתפוצץ אף הפטיש להיות בא ממנו כמה ניצוצים". הרי רבוי בתולדה נחשב רבוי באב, אע"פ שבפועל האב הוא אחד. וכך כאן; הפור היה אחד, אך יצאו ממנו רבוי ימים, לכך יש רבוי בפור גם כן, להחשיבו ל"פורים".
(358) בא לבאר מה סדר השתלשלות הדברים שבסופו של דבר יהיה "על כל דברי האגרת הזאת".
(359) הוא כמו משום כן, בגלל כן.
(360) נמצא שיש כאן חמשה שלבים זה אחר זה עד "על כל דברי האגרת הזאת"; (א) הימים האלו נקראים פורים, ע"ש הפור. (ב) לכך הימים האלו ניכרים וידועים משאר ימות השנה. (ג) בימים אלו יהיו מקיימים בהם מדי שנה בשנה את מצוות היום. (ד) בכך יהיו נזכרים בכל אשר נכתב באגרת הזאת. (ה) בכך ידעו את הנסים אשר ראו בעיניהם והגאולה שהגיעה אליהם.
(361) "בגין כן קרו ליומיא האלין פוריא על שום פייסא, בגין כן נטרין ליה זמן שתא בשתא, בגין כן דיפרסמון יומי נסיא ופתגמי מגלתא הדא, לאשתמעא לכל עמא בית ישראל למהויהון ידעין מה חזו למקבע יומי פוריא האלין בגין כן דאתעביד בהון ניסא למרדכי ואסתר וידעון פורקנא דמטת להון". [תרגומו: על כן קראו לימים האלה פורים על שם הגורל, ועל כן שומרים את אותו זמן מדי שנה בשנה, כדי שיפרסמו ימי הנסים ודברי המגילה הזאת, להודיע לכל עם בית ישראל שיהיו יודעים מה ראו לקבוע ימי הפורים האלה, מפני שנעשה נס למרדכי ואסתר ויכירו הפדות שהגיעה אליהם].
(362) פירוש - רב הונא אומר שהפסוק הזה ["ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"] הוא המקור לארבע הדעות שהובאו עד כה [רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי שמעון], שנחלקו כיצד לבאר את שלשת חלקי הפסוק ["מה ראו", "על ככה", "ומה הגיע אליהם"], וכמו שמבאר והולך. ורש"י פירש שם "ומה ראו על ככה - המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו הזמן שעשו מה שעשו, ומפרש על ככה עשו, ולפרש מה הגיע על העושים" [רש"י שם].
(363) ולשון רבים שנקט הפסוק ["ומה ראו"] מתייחס לאחשורוש ויועציו [מהרש"א שם].
(364) פירוש - אחשורוש חישב שמלאו שבעים שנה לגלות ישראל, ועם כל זה לא נגאלו כפי שהבטיחם ה' על ידי ירמיה הנביא [ירמיה כט, י]. לפיכך סבר שלא יגאלו עוד, ושלא יאונה לו כל רע אם ישתמש בכלי בית המקדש במשתהו [אבל חישובו היה מוטעה, וכמבואר בגמרא מגילה יא:].
(365) בגמרא ובעין יעקב לא הוזכר השטן, אלא אמרו רק "דקטל ושתי". אך המהר"ל מצטט את לשון רש"י כאן, שכתב: "מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלי הקודש, ומה הגיע עליהם שבא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי". והוא מבוסס על מאמר חכמים [מגילה יא:] "כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי. אפיק מאני דבי מקדשא, ואשתמש בהו, בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי". וראה הערה 370.
(366) פירוש - מה ראה מרדכי שהתגרה בהמן ולא השתחוה לו. ו"מה ראו" בלשון רבים מתייחס למרדכי ושאר הצדיקים שבדור [מהרש"א שם].
(367) פירוש - כתוצאה מכך אירע נס ליהודים.
(368) לכלותם, ו"ראו" לשון רבים היינו המן ובניו [מהרש"א שם].
(369) ולשון רבים "מה ראו" מתייחס לאחשורוש ויועציו [מהרש"א שם].
(370) בגמרא ובעין יעקב איתא "דזמנתיה אסתר להמן בהדיה". אך שוב המהר"ל מחבר לכאן מאמר אחר [מגילה טו:], והוא "נפלה ליה מילתא בדעתיה, אמר מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן, דלמא עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה". ותרגומו: נפל דבר בדעתו ואמר, מה זה לפנינו שאסתר הזמינה להמן, שמא נטלו עצה על אותו האיש [עצמו] להורגו. וראה הערה 365.
(371) שפסוק זה מבאר את השתלשלות המאורעות כיצד ישראל יֵדעו על הנסים שהיו בימי הפורים.
(372) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 1193]: "גאולת ישראל תלוי במיתת ושתי מלכה, שתבא אסתר תחתיה". כמו שפירש רש"י [מגילה יב:]: "מלאכי השרת הזכירו לפני הקב"ה את הקרבנות שהקריבו ישראל לפניו, לעשות נקמה בושתי, ותבא אסתר ותמלוך תחתיה, והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי, שתבא אסתר במקומה". וראה למעלה פ"א הערות 949, 1157, 1194, 1299, 1314, 1390, 1408. ויש להעיר, שלמעלה פ"ו [לאחר ציון 192] כתב לא כן, וכלשונו: "אותם שגזרו להמית את ושתי, אף על גב שלא היה זה גאולה כלל". וראה שם הערה 193 בביאור הדבר.
(373) כמו שאמרו [מגילה יג.] "אמאי קרי ליה 'יהודי', על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא 'יהודי'". ולמעלה פ"ח [לאחר ציון 361] כתב: "מרדכי ראוי שיהיה הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה. כי מרדכי הוא משבט בנימין [למעלה ב, ה], שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך ולא לעבודה זרה... ולכך היה גואל את אחיו, ומסר נפשו על קדוש שמו המיוחד, שלא רצה להשתחות להמן". ולהלן פ"י [לאחר ציון 51] כתב: "ועל זה אמר [להלן י, ג] 'כי מרדכי היהודי', שנקרא 'יהודי' בשביל שמסר נפשו על קדוש שמו המיוחד". ואודות ששם "יהודי" מורה על מסירות נפש על ע"ז, כן כתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 193], וז"ל: "כתב כאן 'ביהודיים' [למעלה ד, ז] בשני יודי"ן, לפי שרמז כאן שעשה המן זה מפני שיהודים אינם רוצים לעבוד עבודה זרה. יו"ד הראשונה שבו היא יו"ד היחוס, שהם נקראים 'יהודי' על שם שאינם מודים בעבודה זרה, כדלעיל [ב, ה], שכל מי שאינו מודה בעבודה זרה נקרא 'יהודי'. ויו"ד השניה לומר כי השנאה הזאת שיש על המן, עד שהוא רוצה לאבד את ישראל, בשביל שאינם רוצים להשתחוות לעבודה זרה. כי המן הרשע עשה עצמו עבודה זרה, 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה' [למעלה ג, ב]. הנה היו"ד השנייה היא יו"ד היחוס, כי הם יהודים ואינם רוצים לעבוד עבודה זרה, אף כי המן רוצה בכחו שיעברו על זה, מוסרים נפשם על קדוש השם. וזהו יהודי תוך יהודי. לכן הם שני יודי"ן, שהם יו"ד היחוס; האחת, שהם אינם מודים בעבודה זרה. והיו"ד השניה, אף אם רוצים להרוג שיעבדו עבודה זרה, מוסרים נפשם על זה, ונותנים עצמם למיתה על קדוש שמו". וראה להלן פ"י הערה 14.
(374) במתק לשונו מיישב שאלה מתבקשת; רבי יהודה אמר שיש לקרוא את המגילה מהפסוק [למעלה ב, ה] "איש יהודי", וזהו [מגילה יט.] "'מה ראה' מרדכי דאיקני בהמן, 'על ככה' דשוי נפשיה עבודה זרה, 'ומה הגיע אליהם' דאתרחיש ניסא". הרי שמתחילים מהתנגדותו של מרדכי לע"ז. אך הרי סירובו של מרדכי להשתחוות לע"ז הוא מאוחר יותר [ג, ב], ומדוע מתחילים לקרוא מ"איש יהודי", שזה קודם לכך. ובכדי ליישב זאת כתב כאן שהשם "יהודי" מורה על סלידתו של מרדכי מע"ז, ולכך התנגדותו של מרדכי לע"ז מתחילה כבר בפסוק "איש יהודי", ומכך בא סירובו להשתחוות להמן. וכן כתב המהרש"א במגילה שם, וז"ל: "ומאן דאמר מ'איש יהודי' מה ראה מרדכי דאקני כו'. קצת קשה, כיון דקנאה של מרדכי ודשוי נפשיה ע"ז לא הוזכר אלא לבתר 'אחר הדברים האלה גדל' [למעלה ג, א], לא היה לנו להתחיל אלא משם, ומה טעם הוא להתחיל מ'איש יהודי וגו". ויש ליישב, ד'איש יהודי' מורה על כך דמשום הכי לא השתחוה, כדאמרינן בפרקין לעיל [מגילה יג.] ואמאי קרי ליה 'איש יהודי' שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא 'יהודי'". וזהו שכתב כאן "מפני שכאן מזכיר את מרדכי שהוא 'איש יהודי', על שם שמסר נפשו על עבודה זרה, כמו שעשה להמן, ולפיכך 'ולא ישתחוה'".
(375) פירוש - התחלת הגאולה היא כשהיתה התחלת הצרה, כי הגאולה נועדה לגאול את ישראל מן הצרה, ולא מעבר לכך. וכן ביאר למעלה [לאחר ציון 83], וז"ל: "כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם. וזהו החילוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרוחה להם. כי כאשר יצאו ממצרים, שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין, והיו מרויחים בגאולה. אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב, ולא להרויח יותר ממה שהיה להם קודם. כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש, ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה... ואם היו לוקחים את ממונם, כאילו היה הנס להרויח להם בגאולה זאת, ובודאי אין כאן הרוחה כאשר עדיין היו בגלות".
(376) ראה למעלה פ"ו הערה 257 שיש כמה מיני "התחלת הגאולה".