(293) כן העירו רבים ממפרשי המגילה [ראב"ע נוסח א, ר"מ חלאיו, רלב"ג, מנות הלוי (רט.), יוסף לקח, הגר"א, ועוד].
(294) כן הוא במדרש לקח טוב כאן, ר"מ חלאיו, מנות הלוי [רט.], יוסף לקח, והגר"א. וכן תרגום יונתן כתב כאן "וקבילו עלויהון כולהון יהודאין כחדא". ולהלן [לאחר ציון 380] יזכיר את דבריו כאן, ויבאר שהקבלה היתה על פי בית דין. אמנם יש להעיר, כי באותו פסוק שנאמר בו "נעשה ונשמע", כתיב "ויקח ספר הברית וגו' ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", הרי נאמר "ויאמרו" ולא "ויאמר". וכן "נעשה ונשמע" עצמו הוא בלשון רבים, שלא אמרו "אעשה ואשמע". ומדוע כאן שזה כמו "נעשה ונשמע", נאמר "וקבל" לשון יחיד. ויל"ע בזה.
(295) וזה לשונו בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט:]: "ומה שתקנו בברכה זאת [בברכת הלבנה] 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם' [סנהדרין מב.]. ואלו בברכות יוצר אור תקנו 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם'... כי כאשר אמר 'ששים ושמחים' אמר אצל זה 'רצון קונם', וכאשר אמר 'עושים באימה וביראה' אמר אצל זה 'רצון קוניהם'. ודבר זה כי הששון והשמחה הוא מצד שהוא עובד השם יתברך באהבה, שהרי ששים ושמחים לעשות רצון קונם. והעובד מאהבה הוא דבק בו, שנאמר [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה'. והרי הוא יתברך אחד, ועל ידי זה העובדים אל השם יתברך, כמו המלאכים, גם כן מתאחדים ביחד מצד השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך בזה שייך לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'. אבל היראה שהוא ירא מן השם יתברך, בזה אין הדביקות בו יתברך, כי אדרבה, הירא מן אחד אינו מתחבר עמו. ולכך מצד היראה אינם דביקים בעלה שהיה מקשר ומאחד הכל, שהרי הוא ירא מן העלה, והוא בפני עצמו. ולכך אמר 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם'. ואין רצה לומר שיש כאן ח"ו רבים, רק שרצה לומר שכל אחד עושה רצון קונו בפני עצמו. כאילו אמר 'קונה של כל אחד ואחד', ולכך אמר רצון 'קוניהם' בלשון רבים, אף כי הוא יתברך אחד, מכל מקום מצד המקבלים אשר יש להם האימה היראה, ומצד האימה והיראה שיש לכל אחד ואחד בפני עצמו בזה שייך לומר 'קוניהם', שהוא קונה של כל אחד ואחד. מה שאין כן באהבה, שמצד אהבה פונה כל אחד אל עלתו שהוא אחד, ובזה שייך לומר 'ששים ושמחים לעשות רצון קונם'. והדברים ברורים מאוד כאשר תבין אותם". וזהו לשונו הזהב כאן שכתב "כי קבלו כלם בשמחה וברצון, ובקול אחד אמרו 'נעשה ונשמע', וזהו 'וקבל', ולא היו דעות מחולקות".
(296) לאחר ציון 289.
(297) פירוש - הואיל ומצות אלו באו לישראל מצד אחדותם, לכך קבלתם אצל ישראל הוא בלשון יחיד, כי המסובב נגדר על פי סבתו, והואיל והסבה היא "אחד", לכך המסובב מכך הוא גם כן "אחד". ואודות שהמסובב נגדר על פי סבתו, ראה בהקדמה לדר"ח הערה 23, שם פ"ב הערה 1069, ושם פ"ד הערה 1916. דוגמה לדבר; בגבורות ה' פ"ס [רסג:] הראה שכל ההלכות של קרבן פסח מורות על אחדות ["אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט) "בבית אחד יאכל וגו' ועצם לא תשברו בו" (שם פסוק מו), ועוד], וכתב שם בזה"ל: "כלל הדבר, כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד, מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד. כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד, ולכך בחר באומה יחידי גם כן, כיון שהוא יחיד... ולכך הקרבן הזה צריך שיהיה אחד".
(298) בכל דפוסי האור חדש מופיע כאן הפסוק "וקבל היהודים וגו'", שהוא פסוק כג. אך בדיבור זה אינו מבאר כלל את פסוק כג, אלא את הפסוק הבא [פסוק כד] "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם".
(299) עומד על כך שנאמר כאן "צורר כל היהודים", לעומת מה שנאמר ג' פעמים במגילה עד כה "צורר היהודים" [למעלה ג, י, וכן למעלה ח, א, וכן פרק זה פסוק י]. וכן העיר המנות הלוי [רט:]. וכן הוא בחידושי הרמב"ן למגילה ב., וז"ל: "'כי המן בן המדתא צורר כל היהודים'... הוסיף בכאן מלת 'כל', שהיה הנס לכלם, אפילו למוקפים".
(300) כי זו שנאת עמלק מאז, וכמו שכתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 175], וז"ל: "כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם... רק כי הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם... לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב [דברים כה, יז-יח] 'אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים'. כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם... אבל אלו בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם, ועם כל זה באו עליהם למלחמה [שמות יז, ח]. ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים. ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון [שמות יב, לו], ובשביל זה לא בא, כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה. רק להיות צורר לישראל". ובגבורות ה' ס"פ מב כתב: "כי אחר שקרע להם הים וקנו ישראל עצם מעלתן הגדולה, אז בא האויב. כי זה האויב אינו מתנגד לישראל רק מצד קדושת ישראל במה שהם נבדלים מכל האומות, וזהו עצם מעלתם, ולפיכך עמלק היה רודף אחרי ישראל. והאומות אף כי הם מתנגדים ואויבים אל ישראל, יש חלוק, כי עמלק רודף ישראל, ולכך כתיב [שמות יז, ח] 'ויבא עמלק', שבא מהר שעיר ארבע מאות פרסה, כך אמרו במכילתא [שם]. והטעם הזה הוא נסתר מאוד, כי התנגדות עצמי יש לעמלק עם ישראל, ומאחר שהיה לו התנגדות עצמי שלא יהיה לישראל ח"ו מציאות, לכך רחוק וקרוב אצלו בשוה, והיה בא ארבע מאות פרסה להלחם בישראל. שהתנגדות שיש בין עמלק ובין ישראל מצד עצם שלהם, וכל דבר המתנגד בעצם, רחוק וקרוב שוה" [הובא למעלה בפתיחה הערה 356, ופ"ד הערה 183].
(301) פירוש - תיבת "צורר כל היהודים" מורה שאין שנאת המן נגד מה שישראל עושים או לא עושים, כי א"כ אי אפשר היה לומר שכל היהודים עושים כך או לא עושים כך, כי בחלק העשיה אין הכל שוים, כי בהכרח יש כאלו שעושים ויש כאלו שאינם עושים. אך כאשר השנאה היא בעצם נגד כל מי שבשם ישראל יכונה, אז אין הבדל בין יהודי ליהודי, אלא כלם נסקרים בשנאה אחת השוה לכלם. דוגמה לדבר; נאמר [ישעיה ס, כא] "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", ובהקדמה שניה לדר"ח [סא:] כתב: "פירוש הכתוב שרוצה לומר כי ישראל כולם צדיקים. ואין הפירוש שהם צדיקים על ידי מעשה, דהוי ליה לומר 'ועמך צדיקים ירשו ארץ', כי אי אפשר שיהיו כולם צדיקים. ומאחר שאמר 'ועמך כולם', רוצה לומר שהם צדיקים בעצמם, בלא צד מצות ומעשים טובים". וצריך ביאור, מדוע ניתן לומר ש"כל ישראל" הם "צדיקים בעצמם", אך לא ניתן לומר ש"כל ישראל" הם צדיקים מחמת מצות ומעשים טובים. אלא הם הם הדברים; כאשר מדובר בצדקות שהיא בעצם, בהכרח שהיא באה מצד שכך הקב"ה בראם ["שהשם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת" (לשונו בהמשך דר"ח שם)], אך כאשר מדובר בצדיקים מחמת מצות ומעש"ט, זהו מצד המקבלים. והואיל והיצה"ר עדיין מרקד בתוכנו, מן הנמנע שכולם יהיו צדיקים, וכמו שאמרו [סוכה מה:] "ראיתי בני עליה והם מועטין", ופירש רש"י שם "רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה... מועטים הם".
(302) כי "להומם" הוא שורש המם [רד"ק ספר השרשים, שורש המם], וכן [שמות יד, כד] "ויהם את מחנה מצרים" משתייך לשורש זה [רד"ק שם], ושם פירש רש"י "ויהם - לשון מהומה... כל מקום שנאמר בו מהומה, הרעשת קול הוא, וזה אב לכולן [ש"א ז, י] 'וירעם ה' בקול גדול וגו' על פלשתים ויהומם'". והמלבי"ם [ש"א ה, ט] כתב: "מהומה גדולה מאד, שהיא הפחד והאימה שנפלה עליהם". ובגבורות ה' ר"פ מ כתב: "כח הנפשי המקבל היראה והפחד". ובח"א לגיטין ע. [ב, קכט:] כתב: "הפחד... מחליש כח הנפש, כי הנפש כוחו כאשר הנפש הוא בשמחה, ודבר זה ידוע כי השמחה היא כח הנפש... והפחד מחליש הנפש" [הובא למעלה בהקדמה הערה 176, פ"ד הערה 85, ופ"ח הערה 266].
(303) לשונו למעלה [לאחר ציון 30] "'ואבדן' [למעלה פסוק ה] פירוש עד שיהיה נאבד לגמרי, ולא בא אל הקבר, כי לא נשאר דבר מן הגוף", וראה למעלה הערה 31. ויש להעיר, כי כמה פעמים ביאר שהמן עומד כנגד הגוף, ולא כנגד הנפש. וכגון, למעלה בהקדמה [לאחר ציון 174] כתב: "כי אלו שני ימים, דהיינו ימי הפורים ויום הכפורים, דומים בענין זה; כי ימי הפורים, מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול גופם. ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה [להלן ט, כב], וזהו הנאות הגוף... וזהו הפך יום הכפורים... וכמו שבאו ימי הפורים על שהיה המן מבקש לכלותם, והציל השם יתברך אותם ממנו. כך סמאל הרשע המקטרג, והוא צר ואויב לאדם, מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה, והשם יתברך מציל אותנו ממנו... שני הימים האלו, אשר הם באים על שהשם יתברך מציל אותנו מן הכליון לגמרי, הן מצד הגוף הן מצד הנשמה". ולמעלה פ"ג [לאחר ציון 550] כתב: "כי ב' מצות; האחד היא 'תמחה זכר עמלק' [דברים כה, יט], ופרשת פרה [במדבר יט, א-כב], להסיר שני המתנגדים לישראל; האחד מצד הגוף, הב' המתנגד מצד הנפש. כי עמלק מתנגד לישראל לכלותם ולאבדם מן העולם הזה בגופם... וכן זרעו, שהוא המן, היה רוצה לכלותם מצד גופן... מתנגד להם מצד הגוף, למחות שמו ולבער אותם מן העולם. ופרשת פרה הוא טהרת הנפש". וכן להלן [פסוק לב (לאחר ציון 615)] כתב: "המן היה רוצה לכלות את ישראל ולאבד את גופם". ואילו כאן מבאר ש"להומם" הוא שייך לנפש. אך זה לא קשה, כי מטרתו הסופית של המן היתה לכלות את ישראל ולאבד גופם, וזו אינה צריכה לפנים. ורק האמצעי להגיע לזה היה על ידי להטיל על ישראל חרדה המחלישה את הנפש, וממילא יהיה נקל יותר לכלותם.