(113) בדפוסי אור חדש קטע זה מופיע לאחר הקטע של "כי איככה וגו'". אך הואיל וקטע זה מוסב על פסוק ה, ואילו "כי איככה וגו'" מוסב על פסוק, לכך הקדמנו קטע זה לכאן.
(114) בא לבאר את חלקי הפסוק; "אם על המלך טוב", "ואם מצאתי חן לפניו", "וכשר הדבר לפני המלך", "וטובה אני בעיניו".
(115) כפי ראות עיני הנותן, שהנותן מחשב בדעתו שדבר זה ראוי למקבל [כן מבואר בהמשך דבריו]. וראה בסמוך הערה 117.
(116) מעין חלוקה זו [של עושה, מקבל, ועצם הדבר] כתב בדר"ח פ"א מ"ב [קסט.], וז"ל: "מה שהאדם הוא טוב, עד שאומרים עליו כמה בריאה זו טובה, היינו כשהוא טוב בעצמו. ורוצה לומר, בצד בחינת עצמו יש בו הטוב, וזהו בחינה אחת, שאומרים עליו הבריאה הזאת יש לה מעלה, והיא טובה מצד עצמה. הבחינה השנית, שראוי שיהיה טוב לשמים, הוא השם יתברך, אשר ברא את האדם, ויהיה עובד אליו, עושה רצונו. הג', שראוי שיהיה טוב אל זולתו מבני אדם אשר הם נמצאים עמו, כי אין האדם נמצא בלבד, רק הוא נמצא עם בני אדם זולתו. וצריך שיהיה האדם טוב בכל מיני בחינות אשר יבחן האדם; אם בערך עצמו צריך שיהיה טוב... ואם בערך העלה שהוא נמצא ממנו, צריך שיהיה האדם טוב. ואם בערך זולתו מבני אדם. כלל הדבר, צריך שיהיה טוב כאשר יבחן בכל החלקים, כי אין זה כזה" [הובא למעלה פ"א הערה 1140]. וכן כתב שם פ"ב מ"י [תשלב:]. ובדרוש על התורה [כג.] כתב: "כאשר האדם הבא ללמוד תורה, צריך להיות מוכן בהכנה ג' בחינות. כי בהכרח יקבלנה מזולתו, מרבו, כאמרם ז"ל [אבות פ"ב מי"ב] 'אינה ירושה לך', וצריך שיהיה לו הכנה מצד בחינת רבו מיוחדת. ועוד בחינה מיוחדת מצד התורה עצמה שהוא מקבל. והכנה מיוחדת מצד בחינת עצמו, הוא המקבל. ובהמצאו בשלשה הכנות בחינות האלה, שהיא מצד המקבל, ומצד הנותן, ומצד הדבר שהוא מקבל, אזי היא... נמצאת לו באין ספק". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 71] כתב: "החבור הוא בג' פנים; האחד, שהיה מתחבר אסתר לאחשורוש. והשני, שמתחבר אחשורוש לאסתר, וזהו הפך הראשון. והשלישי, כאשר שניהם מתחברים זה לזה וזה לזה בחבור אחד. וכבר בארנו זה בכמה מקומות", וראה שם הערה 73, שהובאו מקבילות נוספות ליסוד זה.
(117) פירוש - כאשר הנותן הוא אדם, בודאי גם בחינת המקבל היא כפי הבנת הנותן במקבל, ולא כפי שהמקבל הוא מצד עצמו. כי אין בידי האדם העושה למדוד את הדברים אלא לפי ראות עיניו של עצמו. לכך גם בחינת המקבל נסקרת היא מצד מבטו של הנותן.
(118) מעין כן כתב הגר"א כאן, וז"ל: "כי בכל דבר צריך שלושה דברים; א, רצון המתבקש. ב, ושיהיה להמבקש חן בעיניו. ג, וגם הדבר צריך שיהיה ראוי לעשות. ולכן אמרה השלשה דברים". ומעין זה כתב המנות הלוי [קפג.].
(119) בא לבאר הצורך בדבר השלישי ["כשר בצד עצמו"], ומדוע לא סגי בשני הדברים הראשונים.
(120) חוזר בזה לצד המקבל. נמצא שפתח משפט זה מצד המקבל ["אף שמצא המקבל חן בעיניו"], והמשיך לצד הנותן ["וראוי לעשות מצד העושה"], וחזר שוב לצד המקבל ["וכן הוא ראוי לעשות מצד המקבל"].
(121) זהו חלק רביעי, שלא הזכיר בדבריו עד כה.
(122) שזו הנהגה לפנים משורת הדין, וכמו שמבאר והולך. והנה מפרשי המגילה [מנות הלוי, יוסף לקח, הגר"א, ומלבי"ם] נתקשו מה הוסיפה אסתר במה שאמרה "וטובה אני בעיניו" יתר על דבריה הקודמים "ואם מצאתי חן בעיניך". והמהר"ל מבאר שהכונה היא שראויה לנהוג עמה לפנים משורת הדין. ואודות שהנהגה לפנים משורת הדין נקראת "טוב", הנה נאמר [דברים ו, יח] "ועשית הישר והטוב בעיני ה' וגו'", ופירש רש"י שם "הישר והטוב - זו פשרה לפנים משורת הדין". ובדר"ח פ"ו מ"ב [מד.] כתב: "כי יש דבר שראוי לעשות מצד החסד ולפנים משורת הדין, מצד שראוי שיהיה האדם טוב וחסיד". וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [שלט:], וז"ל: "איך אפשר שנאמר שהוא יתברך יעשה דבר לפנים משורת הדין, כי הוא יתברך השלם בתכלית השלימות, ואיך יעשה דבר שאינו מצד המשפט... ולמה יחפוץ בדבר שאינו ראוי מצד המשפט. זה אין קשיא, כי הוא יתברך מבקש וחפץ שיפעל הטוב... כי אשר הוא הטוב בעצמו, מבקש לפעול הטוב. ומפני כך מבקש הוא יתברך שיפעול הטוב, ויכנוס לפנים משורת הדין, וזהו הטוב הגמור שאין בו דין. ומפני שהוא יתברך הטוב, נמצא ממנו הטוב, אף שאינו לפי הדין, וזהו מצד טובו".
(123) "לפי שאינו ראוי לפי הנימוס" [לשונו למעלה לפני ציון 61], וראה הערה 61.
(124) בבחינת [ר"ה יז.] "כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו", ופירש רש"י שם "המעביר על מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו... מעבירין לו על כל פשעיו - אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת". ובח"א לר"ה שם [א, קטו.] כתב שהוא משום "מדה כנגד מדה". ובדר"ח פ"ב מ"ז [תרכו:] כתב: "ואמר [שם] 'מרבה צדקה, מרבה שלום'... כי הצדקה אינו אלא השלום. כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין, בזה מתחדש מחלוקת. והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין, שהצדקה אינו דין כלל. ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום, וכמו שאמר הכתוב [ישעיה לב, יז] 'והיה מעשה הצדקה שלום'".