(56) לשון היוסף לקח כאן: "יש לדקדק, שהיה מספיק אומרו 'ותדבר אסתר לפני המלך', ומה הוצרך לומר 'ותוסף'".
(57) מלים אלו נאמרו להלן [פסוק ו] "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי", ואי אפשר שיאמר על כך "מה שאמרה בראשונה", שהרי עדיין לא אמרה מלים אלו עד כה. אלא כוונתו לדברי אסתר למעלה [ז, ג-ד] "ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך".
(58) לשון הר"מ חלאיו כאן: "שהוסיפה לדבר ולבקש על הדיבור ועל הבקשה שביקשה במשתה היין, כי במיתת המן לא בטלה הגזירה על היהודים שבכל מלכות אחשורוש, ועתה ביקשה להעביר את רעת המן". וכן הוא במנות הלוי להלן פסוק יד [קצ.], וביאור הגר"א כאן.
(59) ולא יספיק לכתוב עתה שלא להרוג את היהודים, אלא יש צורך לבטל את הספרים שכתב המן, וכמו שמבאר. וראה להלן פ"ט ציון 207 שגם שם כתב אנשים יאמרו "כי אגרות השניות נכתבו בתחבולות אסתר".
(60) לשון הראב"ע [נוסח ב] להלן פסוק ז: "יש לשאול, איך יוכל המלך להשיב את הספרים, ואין ככה דת מדי ופרס". וכן נאמר [דניאל ו, טז] "די דת למדי ופרס די כל אסר וקים די מלכא יהקים לא להשניה", וכתב המצודות דוד שם "דע אתה המלך אשר יש מנהג קבוע למדי ופרס אשר כל קשר ודבר קיום אשר יקיים המלך לרשום שמו עליו, שוב אין לשנותם".
(61) להעביר הכתבים הראשונים. וכן כתב רש"י להלן [פסוק ח]: "אין להשיב - אין נאה להשיבו ולעשות כתב המלך בזיוף". והמנות הלוי להלן פסוק יד [קצ.] כתב: "כי דבר ברור הוא כי טעם דתם ומנהגם מפני שחוששין לזלזול בית דין הראשון. כי ידוע לכל כי הדת היוצא בראשונה הוא בתכלית העיון, עד שאי אפשר להרהר אחר אשר כבר עשוהו". ולהלן [לאחר ציון 122] כתב: "כי אין ראוי כל כך להשיב הספרים אשר נכתבו בשם המלך".
(62) מבאר "להעביר את רעת המן" שהוא להעבירו מן העולם, שלא יהיה נמצא בעולם. וכן אמרו במשנה [פסחים מב.] "ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי וכו'", ופירש הריב"א שם [תוספות פסחים מב.] "דמשמע עוברין מן העולם". ובתוספתא נזיר פ"ד מ"ו אמרו "ופחז יצרי עלי ובקש להעבירני מן העולם". אמנם רש"י כאן פירש "להעביר את רעת המן - שלא תתקיים עצתו הרעה". והמהדיר ברש"י כתב "'להעביר' במובן לבטל".
(63) כן העיר היוסף לקח כאן, וז"ל: "יש לדקדק, שבהיותה עדיין בתוקף הצרה ולא היתה יודעת מה בלב המלך, ולא ראתה עדיין רמז או סימן התחלת תשועה, והמן היה גדול עודנו באבו בתקפו משנה למלך, ועם כל זה לא בכתה ולא נפלה על רגליו, ולא הרבתה כל כך בקשות ותחנונים כמו שבקשה עתה, ובכתה ונפלה על רגליה, אחר שתלו את המן, וביתו ניתן לה, ומרדכי נעשה משנה המלך".
(64) לבטל גזירה ולא להשיב הספרים. ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 261] כתב: "כי ענין המן היה הפורעניות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל, כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כלם. וזה מפני כי המן אדם ולא מלך, כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם, ולא לכלותם לגמרי... מלך שהוא עומד על ישראל אינו מבקש לעקור את הכל". לכך ברי הוא שלבטל גזירה זו אינה "נגד כבוד המלך", כי הגזירה מעיקרה לא היתה כבוד המלך, כי כבוד המלך מחייב עם, ו"ברוב עם הדרת מלך" [משלי יד, כח].
(65) להלן בפסוק זה [לאחר ציון 88], וז"ל: "כי דבר זה כאילו טעה המלך בכתב הראשון, ונכתב שלא כדין. ואם כן אף כתבים אחרים יהיו לכלום נחשבים, שיאמרו כשם שטעה בכתב הראשון, שהרי החזירו, כך הוא טועה בכתבים אחרים".
(66) ומצינו שרמז לדבר אינו נחשב כ"כ גנאי כמו אמירת הדבר בפירוש, וכמו שכתב רש"י תחילת ספר דברים [א, א] "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". ומה שנאמר להלן [פסוק ה] שאסתר אמרה במפורשות "להשיב את הספרים", יתבאר בסמוך.
(67) מקשה, מדוע אסתר מתמקדת על העברת הספרים מן העולם, ולא על מניעת הריגת היהודים, שהיה לה לומר למלך שימנע את הריגת היהודים באיזה דרך שיחפוץ.
(68) כמו שנאמר להלן פסוק ז "ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". ויש להעיר, כי למעלה פ"ז [לאחר ציון 35, ולאחר ציון 57] ביאר שהמן נתלה משום שחמת המלך היתה כלפיו משום שהמן רצה בפרט להרוג את אסתר [ולא מחמת שביקש להרוג את כל היהודים], וכמו שכתב למעלה "כאשר חשב עליו שעשה הכל בשביל אסתר" [לשונו שם לאחר ציון 60], ומדוע כאן הכל מבינים שהמן נתלה מחמת "שהיה מבקש לעשות רעה ליהודים". ואולי יש לומר, שבעיני הבריות תליית המן היתה מחמת שביקש להרוג את כל היהודים, ולא מחמת שרצה בפרט להרוג את אסתר המלכה. כי הבריות לא ידעו על המשא ומתן שהתרחש בין אסתר לאחשורוש במשתה השני, ולכך בעיניהם תלייתו נזקפת "על אשר שלח ידו ביהודים".
(69) שהסכנה על היהודים עדיין קיימת כל עוד שהספרים לא הושבו, וכפי שביאר למעלה [לאחר ציון 58].
(70) כפי שאסתר חששה, וכמבואר למעלה [לאחר ציון 60]. וראה להלן ציון 134 שחזר שם על דבריו כאן.
(71) בא לבאר את המשך דברי אחשורוש [פסוק ח] "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך". כי לאחר שאחשורוש כבר אמר [פסוק ז] "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים", ובזה השקיט את החשש שאחד יאמר שהוא סומך על הכתב הראשון של המלך, מהו החשש הנוסף שעדיין קיים, שכדי להשקיטו הוצרך המלך להוסיף "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך".
(72) מה שכתב "כי שונאי ישראל שהם אוהבי המן", נראה שכתב כן שאם הם היו רק שונאי ישראל [ולא אוהבי המן], אזי הם לא יסרבו לקבל שהמן נתלה מחמת ששלח ידו ביהודים [למרות שנאתם ליהודים]. כי הואיל ואין להם אהבה מיוחדת להמן, לכך יוכלו לקבל את מפלת המן באופן זה. אך אם הם גם אוהבי המן, הם ימאנו לקבל שהמן אהובם נתלה מחמת ישראל שנואי נפשם, כי מפלה כזו היא נצחונם של ישראל על המן, וזה דבר שימאנו לקבל. לכך ידחקו לומר שהמן נתלה מחמת סבות צדדיות.
(73) ומה שבכל זאת המן נתלה, הם יאמרו שזה נעשה משום סבות צדדיות, אך לא משום ששלח ידו ביהודים.
(74) פירוש - מעתה אין לומר שיהיה אדם שיתן שום חשיבות לספרים הראשונים.
(75) כן נראה לגרוס, כי מקודם כתב שהמן "נהרג בשביל שכתב הספרים ההם", ואיך יכתוב בתוך כדי דיבור שהמן רק "גרם שנכתבו הכתבין הראשונים". אלא שאיירי כאן בכתבים השניים, שהמן הוא זה שגרם לכתיבתם [לאחר תלייתו], וכמו שיבאר.
(76) פירוש - שונאי ישראל נהרגו כי רק על ידי הריגתם אפשר להראות שהספרים הראשונים היו שקר גמור. כי כל עוד ששונאי ישראל לא נהרגו, ורק המן הוא זה שנתלה, עדיין אפשר לומר שהמלך לא חזר בו מהספרים הראשונים, ואיבתו כלפי היהודים עומדת בעינה ובתוקפה, ורק המן נתלה מחמת סבות צדדיות. אך כאשר המלך נתן ליהודים רשות לאבד את שונאיהם, אז מוכח בעליל שאין למלך איבה כלפי היהודים, והספרים הראשונים היו שקר, ושקר זה הוא שהביא לתליית המן.
(77) כן הקשה הראב"ע [נוסח ב] להלן פסוק ח, וז"ל: "והנה די למרדכי ולישראל שיינצלו, ולמה יהרגו עוד שונאיהם". וראה במנות הלוי [קפו:] שהאריך בזה. ולהלן [לאחר ציון 204] חזר על שאלה זו וכתב "ויש שהאריכו בקושיא זאת מאוד".
(78) יפרש שכאשר נאמר [פסוק ג] "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים", אין כוונתה לרמוז שיש להעביר הספרים הראשונים מן העולם [כפי שביאר עד כה], אלא כוונתה לבטל את יחס המן ליהודים, וכמו שמבאר. ורק בהמשך [פסוק ה] אסתר תבקש גם להעביר את הספרים, אך לא ביקשה כן בפסוק ג.
(79) עומד על הכפל "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו", כי מהי "רעת המן" ומהי "מחשבתו". וכן המנות הלוי [קפב:] כתב: "והנה אומרו 'להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו' יראה כפל ללא צורך". וכן הראב"ע [נוסח ב] עמד על כפילות זו.
(80) וזה יעשה על ידי שינתן ליהודים רשות להרוג בשונאיהם, וכמו שמבאר.
(81) "כל זה" - שני החששות הנ"ל; "רעת המן האגגי" [שלא יהרגו אותם], "ואת מחשבתו" [שלא יהיו כהפקר]. החשש הראשון הוא במעשה, והחשש השני הוא מחשבה. וראה להלן הערה 111 שגם שם נתבאר ש"רעת המן" מתייחסת למעשה, ו"מחשבת המן" מתייחסת למחשבה.
(82) כי לפי פירושו השני אסתר בשלב זה לא ביקשה להשיב את הספרים הראשונים, אלא ביקשה שינתן ליהודים להרוג בשונאיהם, ומדוע היא צריכה כל כך להתחנן על כך. אך למעלה לפי פירושו הראשון [שאסתר ביקשה כבר עתה ברמז להשיב את הספרים], היה מובן היטב מדוע אסתר היתה צריכה כל כך להתחנן, וכלשונו למעלה [לאחר ציון 62]: "מפני שהיה נראה שהוא שאלה שלא כהוגן, לכך כתיב 'ותפול לפניו וגו", ומה שלא עשתה קודם שנתבטלה הגזירה שנגזר להרוג ולאבד את כל היהודים. כי דבר זה אין צריך כל כך בקשה לבטל הגזירה, שאין זה נגד כבוד המלך. אבל דבר זה קשה מאד להשיב את הספרים, כי הוא נגד כבוד המלך, כמו שיתבאר. וסבורה היתה כאשר תתחנן בבקשה יתירה, יעשה המלך דבר זה".
(83) כן ביאר למעלה פ"ז [לאחר ציון 34, ולאחר ציון 54], ויובא בהערה 85.
(84) כי לאחר תליית המן אסתר עצמה אינה יותר בסכנה, ועתה אחשורוש מתבקש לפעול למען היהודים, בעוד שאסתר עצמה אינה זקוקה לזה.
(85) פ"ז [לאחר ציון 34], וז"ל שם: "כי בשביל שאמרה אסתר [למעלה ז, ד] 'כי נמכרנו אני ועמי', כלומר כי היה כונת המן עלי, לכך אמרה אסתר 'אני ועמי'. ואם לא כן, שהיה שונא את יהודים בלבד, היה לו למכור אותם לעבדים, ודבר זה היה טובה למלך. רק כי כוונתו להרוג אותי כמו שעשה לושתי, ודבר זה לא היה יכול אם מכרם לעבדים... וכאשר אמרה אסתר [שם פסוק ו] 'איש צר ואויב המן הרע הזה', הבין וידע כי מפני כך אמרה אסתר 'כי נמכרנו אני ועמי' כמו שאמרנו למעלה, כי מאחר שלא מכר אותם לעבדים ולשפחות, בודאי היה כוונתו על אסתר". וכן חזר וכתב שם לאחר ציון 54, וכלשונו: "יש להוכיח כי המן מחשבתו היה על אסתר האחת, כאשר גם כן עשה לושתי, כמו שהתבאר... כי כונתו היה על אסתר להרוג אותה... ולכך אמרה אסתר 'אני ועמי', הקדימה לומר 'אני' קודם 'עמי', שהוא רוצה להרוג אותי, רק שבקש על כלל האומה, ואני בכלל. רק כי לא יוכל לומר על המלכה שום דבר רע, לכך הוא עומד על כל עמה לאבד אותם, ובכלל הזה הוא אסתר. וזה היה חמת המלך כאשר חשב עליו שעשה הכל בשביל אסתר, כמו שאמרנו".
(86) כן כתב למעלה פ"ה [לפני ציון 584], וז"ל: "כי לכך נתלה, שיהיו רואין אותו הבריות". וכן כתב למעלה פ"ו [לאחר ציון 394], וז"ל: "ולא היה דומה זה לשאר הנתלין, כי שאר נתלין אף שהוא נתלה, אין נראה בזיונו כל כך כמו שנתלה על עץ חמישים, שיהיה בזיונו נראה לכל". וכן ביאר הראב"ע [למעלה ה, יד, נוסח ב] "גבוה חמשים אמה שיהיה נראה לחוץ מחצר המן". וכן הר"מ חלאיו [שם] כתב "יעשו עץ גבוה חמשים אמה - למען ייראה לחוץ לעיני הכל". וראה למעלה פ"ה הערות 584, 592, 593, פ"ו הערה 396, פ"ז הערות 186, 187, ופ"ט הערה 181.
(87) נמצא שבפסוק ג אסתר לא ביקשה עדיין להשיב את הספרים, אלא ביקשה שתי בקשות אחרות; (א) להעביר את רעת המן ששונאי ישראל לא יהרגו את היהודים. (ב) להעביר את מחשבת המן שמעמד היהודים לא יהיה הפקר בעיני שונאי ישראל. ושתי בקשות אלו יתמלאו באם תנתן רשות ליהודים להרוג בשונאיהם. ועל כך השיב אחשורוש שאין צורך לתת רשות זו, כי תליית המן מועילה לשתי הבקשות הללו, כי הואיל והתליה נעשתה בפרהסיא לעיני הכל, ממילא הכל ידעו לא להרוג ביהודים, וכן לא להתייחס אליהם כאל הפקר. ואם אסתר לא היתה מבקשת עוד, אזי לא היה צורך לתת רשות ליהודים להרוג בשונאיהם. אך בפסוק ה אסתר הוסיפה בקשה שלישית; להשיב את הספרים של המן. ועל בקשה שלישית זו יענה המלך "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", וכמו שמבאר.
(88) בא ליישב שאלה חדשה שלא דן בה עד כה; אם אין להשיב את הספרים, מה מועיל "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך", הרי סוף סוף בזה יתבטלו הספרים הראשונים, ומה הועילה תקנה זו. וכן כתב המלבי"ם כאן [פסוק ח], וז"ל: "בעצה הזאת נבוכו כל המפרשים ולא מצאו אנשי חיל ידיהם, אחר שכתב 'אשר נכתב בשם המלך אין להשיב', איך אמר 'כתבו כטוב בעיניכם', איך ישיבו הספרים הראשונים, הלא אין להשיב".
(89) ואז הספרים הראשונים לא נכתבו בטעות, אלא שנתחדש דבר מה אחר כתיבתם, אך לא שהמלך טעה בכתיבת הספרים הראשונים. וכן הזכיר סברא זו להלן [ציון 149].
(90) פירוש - אין בכך כל בזיון למלך.
(91) בא לבאר הסבר שלישי לשאלות אלו. ולמעלה ביאר שני הסברים; (א) הואיל ואסתר מבקשת ברמז להשיב את הספרים, וזהו נגד כבוד המלך, ולכך הוצרכה ליפול לפניו ולהוסיף בבקשה. (ב) הואיל ואסתר מבקשת בעד עמה להעביר את רעת המן ומחשבתו, ולא בעד עצמה, בודאי שדבר זה צריך בקשה יתירה. אך עתה יבאר הסבר שלישי, כי הואיל וכבר המלך עשתה את בקשה הראשונה [סילוקו של המן], אין זה כבוד לחזור ולבקש שוב.
(92) הראשונה, והיא לסלק את המן הרשע [למעלה ז, י].
(93) להעביר רעת המן האגגי ומחשבתו.
(94) מעין דבריו למעלה תחילת פ"ז, שכתב שם: "נראה כי לכך כתיב כאן [למעלה ז, א] 'לשתות עם אסתר', ולא כתיב 'אל המשתה אשר עשתה אסתר' כמו שכתוב למעלה [ה, ה], כי למעלה רצה לומר אל המשתה אשר הזמינה אסתר שלא מדעת המלך, לכך אמרה [שם] 'יבא המלך והמן אל המשתה', שכבר הזמינה בלא דעת אחשורוש. ובפעם שניה לא עשתה המשתה, רק שהזמינה אסתר אותם קודם אל המשתה, ובקשה מן המלך שיבא אל המשתה. ודבר זה מפני שכבר עשה המלך רצונה פעם אחת, ובא אל המשתה. לכך אמרה באולי יהיה זה דבר רע בעיני אחשורוש, שאיך סמכה דעתה שיבא עם המן למשתה פעם שנית, מאחר שעשה המלך רצונה פעם אחד, אבל שתי פעמים אין זה ראוי, ויאמר המלך שהיא סומכת על דבר זה כי המלך עושה רצונה בכל. ולכך לא עשתה הסעודה, שהוא המשתה, עד שאמר המלך שיבא אל המשתה". ועוד אודות שהסכמת אחשורוש לכל בקשותיה של אסתר מורה על מיעוט כבוד המלכות, כן כתב ר"א מגריימזא על הנאמר [פסוק ז] "ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה וגו"", וז"ל: "'אחשורש' חסר ו', כי ניהג עצמו כאין וענווה כנגד אסתר ומרדכי, ולא בכבוד מלכות ובגאות, כי אמר תעשו כל מה שתרצו".
(95) פירוש - כשם שמבאר את הצורך ב"ותוסף אסתר", כן מבאר את המשך הפסוק "ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו", שהכל נעשה מחמת שזו בקשה אחר בקשה.
(96) שאמרה [למעלה ז, ו] "ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה וגו'", ולא אמרה "המן האגגי".
(97) ש"א טו, לג "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" [ראה בסמוך הערה 106]. ויש להבין, מה בא לומר בזה שה' צוה לאבד את עמלק, ושמואל שהיה נביא ה' הרג את אגג לפני ה'. אמנם כוונתו מתבארת לפי דבריו למעלה פ"ד [לאחר ציון 183], שכתב: "כי מאחר שצוה השם יתברך למחות את זכר עמלק [דברים כה, יט], מזה תדע כאילו אין להם מציאות בעצם כלל, רק נחשבים דבר מקרה, ולא דבר שהוא בעצם. ומאחר שאינם נחשבים דבר שבעצם, רק דבר שהוא במקרה, אומה כמו זאת יותר מהם מתנגדים בפרט אל ישראל, שהם עצם ועיקר. כי שאר האומות אשר יש להם מציאות מה שהוא, אינם כל כך מתנגדים להם, כאשר משותפים ביחד, שנחשבים גם כן מן המציאות. רק עמלק וזרעו אשר הם אין נחשבים רק מקריים, באשר אינם מן המציאות שהרי השם יתברך גזר עליהם [דברים כה, יט] 'תמחה את זכר עמלק', ולכך הם יותר מתנגדים עמלק לישראל, שהם עצם המציאות". וכאן שבא לבאר את ה"שנאה ישנה" שיש לעמלק כלפי ישראל, הוצרך להורות על שרשה של שנאה זו, והיא מה שהקב"ה גזר עליהם כליון, וכן נביא ה' הורגו לפני ה'.
(98) לשונו למעלה פ"ד [לאחר ציון 175]: "כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם, שזהו דבר שאינו מקרי, רק דבר שבעצם. רק כי הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם, כי דבר זה אינו נחשב מיצר. לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב [דברים כה, יז-יח] 'אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים'. כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם, אין זה נקרא 'קרהו'. אבל אלו בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם, ועם כל זה באו עליהם למלחמה [שמות יז, ח]. ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים. ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון [שמות יב, לו], ובשביל זה לא בא, כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה. רק להיות צורר לישראל". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 185] כתב: "וזה כי יש לישראל צוררים, הם האומות, כאשר ישראל נבדלים ומופרשים מן האומות, אשר הם יוצאים מן היושר, והם נוטים אל הקצה. ולכך יש אומה שנקראת על שם מים, כמו שהיה פרעה, ולכך היה מציר את ישראל במים. ויש אומה שנקראת על שם אש... הם מתנגדים לישראל, אשר בהם היושר והשווי... מכל מקום לא יאמר על זה שהם הפך להם לגמרי. ולכך המצרים היו רוצים לאבד אותם במים, כי מצרים כחם המים שהוא קצה אחד... אבל לא רצו לאבד את הכל, רק [שמות א, כב] 'כל הבן הילוד וגו". ונבוכדנצר באש, כי רצה לאבד את חנניה מישאל ועזריה באש [דניאל ג, כא], ולא היו מאבד את הכל. כי אין ההפך מתנגד לגמרי אל דבר שהוא ממוצע, אף על גב שהם נבדלים זה מזה, ומכל מקום אין זה הפך לזה לגמרי. ולפיכך לא היה ההתנגדות הזה מה שהיה מתנגד להם פרעה ונבוכדנצר לכלותם ולאבדם לגמרי. אבל המן נקרא 'צורר היהודים' [למעלה ג, י], ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה, שכל אחד דוחה את השני לגמרי, עד כי אי אפשר שיהיה להם מציאות יחד. ולכך נקרא המן 'צורר', כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד, שהוא צר לגמרי, וכל אשר יש לאחד הרווחה, דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר, שכל אשר נדחה האחד הוא הרווחה לשני... ולכך כח עמלק רוצה לדחות את ישראל, ולבטל אותם לגמרי. ועל ההפך הזה מורה שם 'עמלק', כי כבר אמרנו כי ישראל נקראו [דברים לג, ה] 'ישורון', ואילו עמלק הוא הפך זה, שהוא מעוקל, כי הוא 'נחש עקלתון', ולכך הוא הפך להם לגמרי", ושם הערה 217. וראה למעלה פ"ד הערה 187, ופ"ה הערות 288, 290.
(99) כי המן הוא מזרע עמלק, וכמו שאמרו במסכת סופרים פי"ג מ"ו "המן המדתא אגגי, בר ביזא, בר אפליטוס, בר דיוס, בר דיזוט, בר פרוס, בר נידן, בר בעלקן, בר אנטמירוס, בר הורם, בר הודורס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתיה דאליפז, בוכריה דעשו". וביונתן בן עוזיאל [אסתר ג, א] איתא "המן בר המדתא די מזרעית אגג בר עמלק רשיעא" [ראה למעלה בהקדמה הערה 97, ולהלן הערות 104, 279].
(100) אודות התנגדות עמלק וזרעו לישראל, כן כתב למעלה פ"ג [אחר ציון 551], וז"ל: "כי עמלק מתנגד לישראל לכלותם ולאבדם מן העולם הזה בגופם, כמו שכתבנו בפרשת בשלח. וכן זרעו, שהוא המן, היה רוצה לכלותם מצד גופן", וראה שם הערה 549, פ"ד הערות 9, 187, ולהלן הערות 104, 201.
(101) בבחינת "זכין לאדם שלא בפניו" [עירובין פא:], שכל דבר שזכות הוא לאדם, נעשה חברו שליח עבורו שלא מדעתו, שזכייה היא מטעם שליחות, שכיון שהדבר זכות הוא לו אנו עדים ("אנן סהדי") שנוח לו שיהיה חברו שלוחו, ונחשב כאילו עשהו שליח לזכות עבורו [רש"י גיטין ט: ד"ה יחזור, וב"מ יב. ד"ה גבי מתנה]. ואף שאין שליחות לגוי [ב"מ עב.], היינו שיהיה שליח לישראל, אך גוי לגוי יש אחרונים הסוברים שיש שליחות [שו"ת משאת בנימין סימן צו, ש"ך חו"מ סימן רמג ס"ק ה, ושו"ת חות יאיר סימן מט, ומחנה אפרים שלוחין סימן יד].
(102) קצת תמוה, שאין עוד פסוק שאסתר זכרה את תיבת "האגגי" מלבד שני הפסוקים שנאמרו כאן [פסוקים ג, ה]. אמנם להלן [ט, כד] נאמר "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם", אך אין אלו דברי אסתר. ועל כל פנים מבואר שבקשת אסתר שיותן לישראל להרוג בשונאיהם היא כנגד זרע עמלק בפרט. וכן כשהרגו היהודים בשונאיהם מבואר בתרגום [להלן ט, טז] שהיו השונאים האלו מזרע עמלק, וז"ל: "ושאר יהודאין די בפלכי דמלכא אתכנשו וקימו ית נפשיהון ואשכחו ניחא מבעלי דבביהון וקטלו בסנאיהון שבעין וחמשא אלפין מדבית עמלק וכו'". וראה להלן הערות 153, 197, ופ"ט הערה 155.
(103) "ליחיד בלבד" - של יחיד בלבד.
(104) לשונו למעלה בתחילת פ"ד: "'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" [למעלה ד, א]. ויש לשאול, וכי מרדכי בלבד ידע, והרי כתיב [למעלה ג, טו] 'והעיר שושן נבוכה', אם כן הכל ידעו. ויראה לומר כי כך פירושו, כי הכתבים לא היו מפרשים בהם כי המן שאל דבר זה מן המלך, ואין שייך לכתוב זה בכתבים, רק כתבו שהדת נתנה להרוג אותם ולהשמיד אותם [למעלה ג, יג-טו]. 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה', ואיך הגיעו הדברים על ידי המן, ולכך 'ויזעק זעקה גדולה ומרה' כאשר ידע כי על ידי המן היה זה. כי פירשנו למעלה כי אילו היה הגזירה מן המלך אחשורוש, לא היה יראה כל כך, כי עיקר המלך להחיות את העם, ולא להמית אותם. אבל כאשר ידע כי המן הוא שעשה הכל, והוא אדם ולא מלך, ובשביל כך אדם הזה הוא מבקש לבלוע הכל. ומכל שכן שהוא 'המן בן המדתא האגגי צורר היהודים' [למעלה ג, י], אשר היה [מרדכי] מכיר במשפחתו ובאבותיו [של המן], שהם קוץ מכאיב וסילון ממאיר מעולם אל ישראל". והמלבי"ם [להלן ט, כד] כתב: "כי המן מצד שהוא אגגי מזרע עמלק נטר איבת אבותיו, ומצד זה היה צורר כל היהודים, ורצה להכריתם בכלל", וראה להלן הערה 201. אך יש להבין, מדוע אסתר תולה את שנאת המן במה שהוא "אגגי", ולא במה שהוא "עמלקי". הרי אגג גופא נהרג מחמת היותו עמלקי [כמבואר כאן לפני ציון 97]. ויל"ע בזה.
(105) הסבר שני מדוע נקרא כאן המן בשם "אגגי". ועד כה ביאר שאסתר מורה ששנאת המן לישראל אינה מחמת המן לבדו, אלא היא שנאה ישנה של עמלק, ולכך לא יספיק להעביר רק את המן. ואילו מעתה יבאר ש"אגגי" שהמן פעל כדי לנקום את הריגת אגג.
(106) לכאורה צריך לומר "מה שעשה שמואל לאגג", כי שמואל הרג את אגג, שנאמר [ש"א טו, לג] "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" [ראה למעלה הערה 97]. ואדרבה, שאול חמל על אגג, כמו שנאמר [ש"א טו, ט] "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן וגו' ולא אבו החרימם וגו'". ואמרו חכמים [מגילה יב:] "ראו מה עשה לי יהודי, ומה שילם לי ימיני ["איש יהודי ואיש ימיני גרמו לי הצער הזה" (רש"י שם)]. מה עשה לי יהודי, דלא קטליה דוד לשמעי ["שהיה חייב מיתה" (רש"י שם)], דאתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני, דלא קטליה שאול לאגג, דאתיליד מיניה המן, דמצער לישראל". ובברכת "אשר הניא" אומרים "המן הודיע איבת אבותיו ועורר שנאת אחים לבנים ולא זכר רחמי שאול כי בחמלתו על אגג נולד אויב". וכן למעלה בפתיחה [לאחר ציון 405] כתב: "מפני כי שאול בעצמו חמל על אגג ונתן קיום לאגג, בזה נתן לו הכח יותר מכל האומות, שלא היה הכח לאחד כמו שהיה להמן, שהוא מזרע אגג" [ראה למעלה בפתיחה הערה 406, פ"ב ציונים 82, 115, 118, ופ"ד הערה 357]. אך יש לקיים את הגירסא שלפנינו, שנאמר [במדבר כד, ז] "וירום מאגג מלכו", ופירש רש"י שם "וירם מאגג מלכו - מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק", וכוונתו היא לשאול, וכמו שביאר שם הראב"ע, וז"ל: "וירום מאגג מלכו - נבואה על שאול, שהוא המלך הראשון, כי קודם שאול היו שופטים, ולא מלכים". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיב:] כתב: "'וירום מאגג מלכו', ודבר זה נאמר על שאול המלך". והר"מ חלאיו [למעלה ג, ט] כתב: "ויש לשאול, מה ראה המן לבקש מן אחשורוש לאבד את כל היהודים, כי חמתו ואפו לא היה רק על מרדכי לבדו בעבור שלא רצה להשתחוות לו [למעלה ג, ה], היה לו לבקש להינקם ממנו, ודי לו. התשובה, כי הגידו לו את עם מרדכי [שם פסוק ו], שהיה מזרע שאול, ורצה לבקש דם אגג אבי אביו. ואם תאמר, לא היה לו להינקם רק ממשפחת שאול, שתפס את אגג מלך עמלק חי... התשובה, הנה כתוב בתורה [דברים כה, יט] 'תמחה את זכר עמלק', וכל ישראל נצטוו על זה. על כן ביקש לאבד את כל היהודים".
(107) פירוש - אין שנאת המן לישראל בנויה על עובדות אמת, אלא זו שנאת חנם. ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [רח.] כתב: "ודע כי לפעמים אדם שונא את אחר מפני שאין דעתו נוחה הימנו, ואין נקרא שונא הבריות". וראה הערה הבאה.
(108) נראה ביאורו, שאמרו חכמים [אבות פ"ה מט"ז] "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם". ואם כך היא ההנהגה באהבה, קל וחומר לשנאה, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ג [עו:], וז"ל: "יותר ניכר הרושם של שנאה מה שהוא שונא של האחד, ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו. כי השנאה עושה היכר ורושם, ולא כן האהבה, שלא נמצא מזה רושם". ותוספות יבמות צד. [ד"ה כי] כתבו: "גדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות". לכך שנאה שהיא בעצם אינה בת ביטול, אלא רק תתבטל בסילוקו של השונא מן העולם. ולמעלה פ"ז [לאחר ציון 78] כתב: "'המן הרע הזה' [למעלה ז, ו]. סמך אל 'המן' 'הרע', ולא אמרה 'המן הצר והאויב והרע הזה', מפני כי שם רע כאשר הוא אדם רע בעצמו, ולא שהוא רק בשביל שנאה או בשביל שום דבר. לכך 'הרע' סמך אצל שמו, כי השם מורה על עצמו של אדם, ודבר זה יתבאר בסמוך". ושם בסמוך [לאחר ציון 116] כתב: "ויותר מזה אמר שהוא אדם רע בעצמו, ומאחר שהוא רע עושה רעה לאחרים מחמת רעתו. ועל אדם רע אין שאלה למה עשה זה, כי האדם הרע עושה רע אף בלא טעם כלל". ומה שכתב למעלה שהמן אינו פועל "בשביל שנאה או בשביל שום דבר", ואילו כאן כתב שהמן פעל בשביל שנאה, בעל כרחך שכוונתו למעלה היא שהמן לא פעל מחמת שנאה שיש לה טעם וסבה, אלא מצד שנאה נטולת סבה.
(109) פירוש - למעלה בפסוק ג נאמר "ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו וגו'", הרי שהזכירה שני דברים; (א) "רעת המן האגגי" (ב) "ואת מחשבתו". ואילו כאן בפסוק ה נאמר "יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי". הרי שנזכרה רק "מחשבת המן", ללא "רעת המן".
(110) והם סופרי המלך [למעלה ג, יב].
(111) אך ניתן לקרוא לכתב המלך "מחשבת המן", כי בספרים אלו נכתבה מחשבת המן. אך "רעת המן" מתייחסת למעשה, וכפי שכתב למעלה [הערה 81].
(112) ולא התייחסה ישירות להשבת הספרים, אע"פ שלפי הסברו הראשון היא רמזה לכך [ראה למעלה הערות 66, 78].