(142) לשון היוסף לקח כאן: "מה ענין אומרו 'אחד מן הסריסים', ומה לנו לענין הספור אם הוא אחד מן העבדים או מן הסריסים או מן השרים והפרתמים".
(143) הנה כמה פעמים כתב למעלה שאין זה מן הראוי שהגאולה תבוא על ידי מי שאינו יהודי [ראה להלן הערה 164]. וכן בסמוך [לאחר ציון 162] כתב: "איך דבר זה, שהוא עיקר הגאולה, דהיינו תליית המן, בא על ידי אחד מן האומות". אך כאן מדגיש נקודה חדשה, והיא שהגאולה צריכה להעשות על ידי אסתר, ואין זה ראוי שיהיה דבר השייך לגאולה שלא יעשה על ידי אסתר. ובסמוך כתב "אין ראוי שתבא הגאולה כי אם על ידי אסתר ומרדכי". ואולי יש לבאר כי הואיל ותליית המן היא "עיקר הגאולה", ואינה רק שלב משלבי הגאולה, לכך מן הנמנע שעיקר הגאולה יעשה על ידי מישהו מלבד אסתר ומרדכי. כי רק לאסתר ומרדכי יש את ההכנה המתאימה להיות גואלים, וכפי שביאר למעלה כמה פעמים [ראה פ"ב הערות 102, 128, 145, 180, 257, 617]. וכמו שאי אפשר שגאולת מצרים תיעשה שלא על ידי משה ואהרן, כך אי אפשר שגאולת פורים תיעשה שלא על ידי אסתר ומרדכי.
(144) "שלא היה הדבר שסיפר חרבונה רק ספור דברים בלבד, ולא היה זה העצה" [לשונו בסמוך]. ומה שכתב "כמו שדרך הסריסים לספר הדבר אשר היה", כוונתו היא שהואיל וסריס המלך אינו יועץ למלך, לכך כל דבריו הם בגדר "ספור דברים בלבד", ולא עצה. וכן נאמר למעלה [ד, ד] "תבואנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד וגו'".
(145) והפני משה שם כתב: "צריך לומר... לאחר שקראו המגילה". וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תרצ סט"ז, וז"ל: "צריך שיאמר 'ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר'... וצריך שיאמר 'וגם חרבונה זכור לטוב'".
(146) כי גם על שמו של אליהו מוסיפים את התיבות "זכור לטוב", וכמו [ברכות ג.] "בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח". וראה להלן ציון 160.
(147) שאליהו נשלח מהקב"ה לומר דברים אלו. וכן מפורש במדרש [אסת"ר י, ט], שאמרו שם "'ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית' [פסוק ח], ושמע המן הדבר הזה ונפלו פניו. מה עשה אליהו זכור לטוב, נדמה לחרבונה, ואמר לו אדוני המלך 'גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי וגו", דאמר רבי פנחס, צריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'". וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר פ"נ. והראב"ע כאן [נוסח א] כתב "חרבונה - יש אומרים כי אליהו ז"ל נדמה למלך כדמות הסריס".
(148) אלא חרבונה עצמו היה המדבר, ולא שאליהו נדמה כדמות חרבונה. וכן ביאר הראב"ע כאן בנוסח ב. וראה בהגהות מיימוניות בהלכות מגילה פ"א אות ז, ובביאור הרד"ל לפרקי דר"א פ"נ [אות קלא]. ובספר חסידים סימן תשמו מביא מכאן ראיה שגם גוי שעשה הנאה לישראל יש לזוכרו לטובה.
(149) פירוש - אליהו הגיד דברים אלו לחרבונה, וחרבונה אמר דברים אלו, ולא ידע שאליהו הניח דברים אלו בפיו. וכן כתב בנצח ישראל פכ"ח [תקסח.], וז"ל: "כי פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים. וכן מוכח קצת במסכת ערובין [מג.] גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם". ובח"א לב"מ קיד. [ג, נד.] כתב: "יש שלא היה [אליהו] נגלה עליו, רק כאשר נעשה עניין מה שהוא חדוש, אמרו כי זה היה על ידי אליהו, אע"ג שלא ראו ולא שמעו דבר, יחסו הפעל ההוא לאליהו ז"ל... בוודאי אליהו היה עמהם, ועל ידו נאמרו, כי שָׂם אותם בין החכמים ולמדם, כך יראה לפרש. וכן בכמה מקומות היה כך, שהיה אליהו אצלם ואמר להם דבר, או עשה עמהם מה שעשה, ולא ראו ולא שמעו, רק ידעו שאליהו ז"ל היה עמהם". וכן הוא בח"א לב"מ פה: [ג, מא:]. ובח"א לשבת לג: [א, כח.] רמז שוב ליסוד זה, שכתב: "ודבר זה הגיד לו אליהו, ונתן לו ידיעה זאת".
(150) אודות שאליהו הוא שליח ה', כן נאמר להדיא בקרא [מלאכי ג, כג] "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח:] כתב: "ראוי שיהיה אליהו, שהוא שליח לעולם". ואודות יחוד אליהו כשליח ה' בעולם הזה, כן כתב בח"א לב"מ קיד. [ג, נד.], וז"ל: "דע, כי כמו שנגלה המלאך בדמות אדם לנבראים, כך אליהו ז"ל נגלה בדמות אדם לחסידים. כי אליהו ז"ל שנסתלק מן העולם הזה בלא מיתה [מו"ק כו.], לכך נגלה גם כן בעולם הזה. ולא כך המתים אשר נסתלקו, אין חוזרין אל העולם הזה".
(151) חרבונה.
(152) ואליהו שליח ה'. ואודות שעדיף שהנס יעשה על ידי שליח ה' מאשר גוי, כן מבואר במעילה יז:, שנעשה נס על ידי שד ששמו בן תמליון, ועל כך "בכה רבי שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום", וכתבו תוספות שם "'בכה רבי שמעון ואמר, שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים', על הגר אמר כן, כדכתיב [בראשית טז, ט-יא] שם 'מלאך' שלש פעמים, מלמד שראתה שלשה מלאכים. 'אני לא פעם אחת', כלומר ואני איני ראוי שיזדמן לי פעם אחת. 'יבא הנס מכל מקום', כלומר יבא הנס מכל מקום על ידי הדיוט זה".
(153) "וישלך עליו - הקב"ה משליך פורענות על הרשע בלי חמלה. מידו ברוח יברח - בני סייעתו וחבריו בורחים מידו" [רש"י מגילה טז.].
(154) "יעקרו עץ מביתו, וממנו יעשה עץ לתלותו" [מלבי"ם עזרא שם]. ומדובר שם שכורש ציוה שכל שישנה מדבריו בבנית בית המקדש, וכל שכן אם יחבול ויזיק במלאכת המקדש, יתלוהו על העץ שיעקרו מביתו. וראה למעלה פ"ה הערה 572.
(155) "וביתו יושם למקום נוול ואשפה [על כך]" [מצודות דוד שם].
(156) הוא פתגם, ובמדרש [איכ"ר א, לו] אמרו "נפל תורא סגין טבחוהי". ובגמרא [שבת לב.] אמרו "נפל תורא חדד לסכינא", ובסמוך יביא מאמר זה. וכן כאן, הואיל וחרבונה ראה את מפלת המן, לכך הוא הצטרף למתנגדי המן.
(157) אם כן אין לומר שהגאולה נעשתה על ידי חרבונה, כי חרבונה פעל בהכרח מחמת אימת אסתר, ולכך כל מה שעשה מיוחס לאסתר, ולא לעצמו. ואודות שפעולה שאדם עושה בהכרח אינה מיוחסת אליו, אלא לאחרים, כן נאמר [ויקרא כה, לט] "כי ימוך אחיך ונמכר לך" [בלשון נפעל], ומ"מ איירי במוכר עצמו [קידושין יד:], אע"פ שנאמר לשון נפעל, וביאר זאת בגו"א דברים פט"ו אות ז כי "הפועל והגורם המכירה הוא העניות, ושייך לשון 'נמכר' אע"ג דהוא מכר עצמו, כיון דאינו עושה מדעתו, רק שהעניות הביאו לזה, שייך שפיר 'ימכר' לשון נפעל, כאילו על ידי אחרים נמכר". וראה שם הערה 18, שהוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 61 שהובאו שם דברי הגר"י ענגיל בבית האוצר [מערכת א-ו] שלמד מדברי הגו"א הללו "דמעשה אשר אדם עושה מפאת אונס אין המעשה מתייחס לו כלל, וחשוב כאילו נעשה מאליו, ולא הוא העושה את המעשה". וכן הוא בקובץ שעורים ח"א תחילת מסכת כתובות בשם חמדת שלמה [הובא למעלה פ"ג הערה 587, ולהלן פ"ח הערה 179].
(158) "נפל תורא - לארץ, שהוא עומד לשחיטה, הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום, ויהא טורח להשליכו. כך הואיל ואיתרע מזלה, מזומנת פורענותה לבא" [רש"י שם].
(159) כי חרבונה היה נפעל ולא פועל, ולכך אין כאן מעשה מצד חרבונה, כי "כל דבר שאינו נעשה ברצון שייך לשון נפעל" [לשונו בגו"א שמות פכ"א אות יג], וראה למעלה פ"ג הערה 587, ולהלן פ"ח הערה 179.
(160) שאף אליהו נקרא "זכור לטוב", וכמבואר למעלה הערה 146.
(161) הבטוי "מעשה עץ שימש" הוא בגמרא [חולין קכט.] "כששימש מעשה עץ שימש", ושם איירי ביחס להלכות טומאה, וכמו שפירשו תוספות שם "כששימש מעשה עץ שימש - פירוש מאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה, דהיינו משום אבר מן החי, עתה אין אבר מן החי, שאין בו אלא בשר, ואין קרוי אבר... והכי פירושו 'כששימש מעשה עץ שימש', לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה, אלא מתורת עץ בעלמא". ופירושו שהדבר הוא משמש לזולתו כעץ דעלמא [שנושאים עליו דברים], ואינו עומד לעצמו. וכך חרבונה לא פעל כאן מצד עצמו, אלא נשא על גביו את דברי אליהו [כמו שמבאר והולך], ומבחינה זו אינו ראוי להיות זכור לטוב.
(162) כפי שמצינו שיש חיוב הכרת הטוב אף לדומם, וכגון משה רבינו לא הכה את היאור במכת דם, "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו [שמות ב, ג], לפיכך לא לקה על ידו בדם... ולקה על ידי אהרן" [רש"י שמות ז, יט]. והרי אין לך "כששימש מעשה עץ שימש" גדול מזה, ועם כל זה יש כלפי היאור הכרת טובה. ואמרו חכמים [ב"ר פד, יג] "'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן' [בראשית לז, יד]. 'את שלום אחיך' ניחא, אלא מאי 'ואת שלום הצאן'. הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו".
(163) כפי שביאר למעלה בהקדמה [לאחר ציון 607], וז"ל: "אף כאשר השם יתברך היה מסלק הצר הצורר, הוא המן, עדיין אין אל ישראל הגאולה, שהרי יש כאן חשיכת הגלות. ולכך אף כאשר עשה השם יתברך להם נס, לא היה כאן נס נגלה, כאשר יושבין ישראל בחשך הגלות". הרי ישראל לא נגאלו לגמרי בפורים [כי עדיין נשארו בגלותם], אלא גאולת פורים היא סילוק "הצר הצורר הוא המן", וזה נעשה בתלייתו של המן. וכן להלן פ"ט [לאחר ציון 68] כתב: "אבל כאן לא היה השירה על הרווחת ישראל, רק שהפיל אויביהם עד שהגיע להם כליון ואבוד גמור, ועל זה באה השירה הזאת של עשרת בני המן, ולא בא העיקר על ההרווחה של ישראל. כי אף שיצאו מהמן, לא היו נגאלים לגמרי".
(164) כפי שהעיר למעלה כמה פעמים. וכגון, למעלה פ"א [לאחר ציון 1156] כתב: "מפני כי הוקשה להם איך באה הצלה לישראל על ידי אנשים אלו. כי בודאי חכמי האומות הם מתנגדים לישראל, ואיך בא הצלה על ידם לישראל". ושם בהמשך הפרק [לאחר ציון 1185] כתב: "כי הגאולה הזאת, הוא הריגת ושתי, ראוי שתהיה על ידי ישראל. כי כל גואל היה מישראל, ולא גאולה על ידי האומות, אשר הם מתנגדים על ישראל, ואיך תבא גאולה על ידיהם". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 57] כתב: "אין ראוי שיהיה התחלת הגאולה מן הרשע אחשורוש, רק מן השם יתברך". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 190] כתב: "הוקשה להם, כי אין הסברא נותן שיהיו אלו הרשעים שאמרו 'לא נעשה עמו דבר' [למעלה ו, ג], שיהיו כל כך טובים שעל ידם תבא הגאולה לישראל. והרי אף אותם שגזרו להמית את ושתי [למעלה א, טז], אף על גב שלא היה זה גאולה כלל, אמרו כי ממוכן לא אמר דבר זה רק בשביל אחד מן הטעמים שאמרו. 'וגם חרבונה זכור לטוב' שצריך לומר, היינו משום הטעם אשר יתבאר", וראה שם הערות 195, 196. וכן מצינו שאמרו במדרש [שיהש"ר ה, ג] "כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם כל ניסים שעשית לי על ידי כורש, לא היה מוטב לעשותן על ידי דניאל ועל ידי אדם צדיק".
(165) כן העיר מנות הלוי [קפ.].
(166) פירוש - אות ה"א היא אחת מאותיות שם הויה [ראה למעלה פ"א הערה 66].
(167) הלשון קצת מגומגם, אך כוונתו היא שהאות ה"א שבשם "חרבונה" אינה מתחברת לתיבת "חרבונה", כי היא נתווספה בסוף התיבה, ולא בתוכה. לעומת מה הוספת אות ה"א לשם "יוסף", שאמרו חכמים [סוטה י:] "יוסף שקידש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב [תהלים פא, ו] 'עדות ביהוסף שמו'". הרי בשם "יהוסף" האות ה"א ננעצה בתוך התיבה, ולא בסופה. וכן רש"י נחמיה יא, יז כתב: "'יהודה' כמו 'יודה' והה"א נכנסת בתיבה... כמו 'יוסף' 'יהוסף'".
(168) פירוש - הואיל וחרבונה היה כאן ביד ה' כגרזן ביד החוצב [שה' שם בפיו הדברים שאמר], לכך האות ה"א נתווספה בסוף שמו, ולא בתוכו, כדי להורות שחרבונה עצמו אינו שייך לנעשה כאן, אלא כביכול הדבר נעשה מחוץ למהותו. לכך הנס יכול לעבור דרכו, כי אין זה נחשב שיד גוי באמצע.
(169) כן נתבאר כמה פעמים. וכגון, למעלה פ"ג [לאחר ציון 132] כתב: "כי בנימין הלא השכינה היתה בחלקו, וכדכתיב [דברים לג, יב] 'ובין כתפיו שכן'. ועוד, כי הוא נולד בארץ ישראל, שמזה תראה כי הוא שכן אל השם יתברך, וקשה להוציא אותו משם, באשר הוא עם השכינה". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 344] כתב: "מה שלא השתחוה מרדכי להמן, ואמר משום שעשה עצמו עבודה זרה [מגילה י:]. ומפני כי עדיין קשה שהיה למרדכי לסלק עצמו משער המלך. ועל זה אמר אם הייתי מתירא מן הרשע הזה, ומאחר שהשכינה לחלקו, כדכתיב [דברים לג, יב] 'ובין כתפיו שכן', אם כן היה זה חלול השם, שאינו בוטח בו יתברך, והוא ירא מן הרשע. ולכך מרדכי, שהוא מזרע של בנימין, אשר עליו נאמר 'ובין כתפיו שכן', היה מקדש את שמו יתברך, אשר הוא עובד לו, שהוא יהיה מציל אותו מן המן הרע זה... כי בנימין היה השכינה בחלקו, ומאחר שהשכינה בחלקו לכך הוא מיוחד לזה שיהיה מקדש השם במה שאפשר". ולמעלה פ"ו [לפני ציון 428] כתב: "אלו ג' שבטים, יהודה יוסף ובנימין, הם עיקר. וזה מפני כי באלו שבטים היה בחלקם השכינה; בחלק יהודה היה ירושלים [יומא יב.], בחלק יוסף משכן שילה [מגילה טז:], ובחלק בנימין היה מזבח". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 362] כתב: "כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין, ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט".
(170) שמעתי רמז לכך שגימטריה "בנין בית המקדש" היא 973, וזו גם הגימטריה של "שער החמשים". וראה בביאור הגר"א לתיקוני זוהר תיקון כא [דף נב טור ד] שביאר שחורבן בית המקדש מפני שער הנון שחסר. ובח"א לר"ה כא: [א, קכב.] ביאר כמה פעמים ששער החמשים מתייחס לקודש קדשים [ראה למעלה פ"ה הערה 531]. וראה להלן פ"ח הערות 21, 312.
(171) כפי שביאר למעלה פ"ה [לאחר ציון 534], וז"ל: "ומפני כי היה רוצה לעלות עד המדריגה החמשים, מה שלא שייך לאדם, לכך דבר זה היה מיתתו, כי אין מגיע לשם האדם, ובשער הזה ההעדר אל האדם, כי אין לו מציאות שם בשער החמישים. ולכך כאשר המן היה מגביה עצמו ועשה עצמו אלקות לומר שהגיע לשם, דבר זה היה העדר שלו ומיתתו, ולפיכך נתלה על עץ גבוה חמשים", ובהמשך שם [לאחר ציון 574] כתב: "ויראה כי על זה רמז בשמו נו"ן בסופו של 'המן', שרצה להגיע עד שער החמשים, והוא אדם, שמספר 'אדם' מ"ה. ונקרא המן בפרט 'אדם', כמו שדרשו עליו [מגילה יא.] 'לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' [תהלים קכד, ב], ולא מלך, זה המן [רש"י מגילה שם]. וראוי שיקרא 'אדם' מפני שרצה לעשות עצמו אלוה, והוא אדם, [ו]היה רוצה להגיע עד שער החמשים, וזה הוא 'המן', ולכך הגיע לו המיתה לגמרי. ואפילו משה לא הגיע אל שער החמשים, שנאמר [תהלים ח, ו] 'ותחסרהו מעט מאלקים' [ר"ה כא:], ודי בזה". וראה שם הערות 535, 578, להלן הערה 182, ופ"ח הערה 22.
(172) כי בית המקדש הוא מקום עבודה, וכמו שמתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה". ואמרו חכמים [ילקו"ש דברים תתפו] "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו". ורש"י [דברים יג, ה] כתב: "ואותו תעבודו - במקדשו". והגו"א שם אות ה כתב: "איירי בעבודת בית המקדש, שהיא עבודה להקב"ה ביותר". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 361] כתב: "מרדכי ראוי שהיה הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה, כי מרדכי הוא משבט בנימין, שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך, ולא לעבודה זרה, כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין. ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט" [ראה למעלה פ"א הערה 817, פ"ג הערה 148, ופ"ה הערה 347]. וראה ציון 179.
(173) לשונו להלן פ"ח [לאחר ציון 361]: "מרדכי ראוי שהיה הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה, כי מרדכי הוא משבט בנימין, שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך, ולא לעבודה זרה, כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין. ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט". וראה בסמוך ציון 179.
(174) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 813]: "שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן, שזה צדיק גמור וזה רשע גמור, זה היה עושה עצמו עבודה זרה, וזה היה למקדש השם על עבודה זרה, והם הפכים גמורים".
(175) אודות שעבודת ה' היא הפך ע"ז, כן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [קפ.], וז"ל: "כי אין ספק כי עבודה זרה הפך העבודה שהיא אל השם יתברך", ושם הערה 407. ובכמה מקומות העמיד את יצחק אבינו כההפך לע"ז. וכגון, בדר"ח פ"ה מ"ט [רחצ.] כתב: "ואם חס ושלום הם עובדים עבודה זרה, אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק... שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים, וכל כך היה דבק בעבודת הקב"ה, וזה מקריב לאל אחר, ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק". ובנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא.] כתב: "יצחק היה בתכלית ההרחקה מעבודה זרה, כי עבודה זרה הוא שעובד לאלוה אחר, ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה, הפך בעל עבודה זרה שהוא מקריב לאלהים אחרים". ובנצח ישראל פ"ד [סט:] כתב: "יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך". ונאמר [בראשית כז, א] "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות וגו'", ופירש רש"י שם "ותכהינה - בעשנן של אלו [נשי עשו]". וביאר שם הגו"א אות א בזה"ל: "בעשנן של אלו. פירוש שהיו מקטירין לעבודה זרה, כי מפני שהיה ליצחק קדושה, לא קדושה כמו שאר קדושה, רק קדושה יתירה, שהיה קרבן קדוש לה' שנקרב על המזבח, ומפני גודל הקדושה שהוא קרבן לה', לכך כהו עיניו... לכך לא היה אפשר להתחבר ראות יצחק הקדוש עם טנופת עבודה זרה".
(176) "מרדכי מן התורה מנין, דכתיב [שמות ל, כג] 'מר דרור', ומתרגמינן מירא דכיא" [חולין קלט:]. וראה למעלה בהקדמה [לאחר ציון 249], ופתיחה [לאחר ציון 377]. ויש להעיר, כי הפסוק "מר דרור" המתורגם ל"מירא דכיא", לא נאמר על סממני הקטורת, אלא על סממני שמן המשחה, שנאמר [שמות ל, כג-כה] "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וקנמון בושם וגו' וקידה חמש מאות בשקל הקודש ושמן זית הין ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח שמן משחת קדש יהיה". ואילו סממני הקטורת נזכרו מאוחר יותר [שמות ל, לד-לו], שנאמר "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה, ועשית אתה קטורת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור קודש, ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדות באוהל מועד אשר אועד לך שמה קדש קדשים תהיה לכם". וכיצד המהר"ל מבאר ש"מר דרור" מוסב על קטורת. אך דבריו מתבארים על פי הרמב"ן [שמות ל, לד], שכתב: "כי הסמים הנזכרים למעלה בשמן, מר דרור וקנמון וקידה, נכנסין בקטורת". וכן כתב הרמב"ן קודם לכן [שמות כה, ו], והובא למעלה בהקדמה הערה 258. וראה הערה הבאה.
(177) פירוש - מרדכי מתייחס אל קדש הקדשים, שהוא שער החמישים, שהרי שמו מורה על הקטורת שהיו מכנסין לפני ולפנים. וזו הקטורת שביום הכפורים [יומא נב:], אך הקטורת שבכל יום ויום היא מעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד [רש"י שמות ל, לו]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תקכג:] כתב: "ולמדריגה הזאת הגיע כאשר נכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים. כי הקטורת לפני ולפנים לכהן גדול ביום הכפורים, הוא הכנה שיש לאדם על הדבוק היותר פנימי ועליון". ובדרוש לשבת תשובה [פא.] האריך בזה טובא. ויש להעיר, הרי הקטורת שהוזכרה בפרשת כי תשא [שמות ל, לד-לו (ראה הערה קודמת)] אינה עוסקת בקטורת יום הכפורים, אלא בקטורת שבכל יום ויום [רש"י שמות ל, לו], ומהיכי תיתי לומר ש"מירא דכיא" [שנזכר בפרשת כי תשא, ולא בפרשת אחרי מות] עוסק בהקטרת קטורת של יוה"כ "שהיו מכניסין לפני ולפנים אל בית קדשי הקדשים" [לשונו כאן]. אמנם על כך אפשר להשיב שהקטורת שהקריבו ביום הכפורים הוא מאותו מלאי של קטורת שהיה לכל השנה, שהרי הכינו שס"ח מנה, וכמו שאמרו חכמים [כריתות ו.] "תנו רבנן, קטורת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים". ולכך מה שמרדכי נרמז בפרשת כי תשא שייך גם ליום הכפורים, כי בפרשת כי תשא רק כתבו ממה מורכב הקטורת. אמנם עדיין יש להעיר, שהרי הקטורת מובאת בכל יום ויום מעל מזבח הפנימי שעומד בהיכל, ואחת בשנה [יוה"כ] הקטורת מובאת לפני ולפנים. ומה הסברא לומר שההקטרה של "אחת בשנה" תכריע את ההקטרה של כל יום, ונייחס את הקטורת [של מירא דכיא] לקודש הקדשים, ולא להיכל. ויל"ע בזה.
(178) הקטרת הקטורת בבית המקדש.
(179) כמבואר בהערות 172, 173.
(180) להלן פ"ח [לאחר ציון לאחר ציון 361] וז"ל: "היו נמכרים כל ישראל להמן, ואחיו של ישראל הוא מרדכי, וראוי שהיה הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה. כי מרדכי הוא משבט בנימין, שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך, ולא לעבודה זרה, כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין. ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט. וכל ישראל הם אחיו... מרדכי שהוא משבט בנימין, והוא ראוי אל השם יתברך, ולא יהיה נמכר, על ידו ראוי שתהיה הגאולה לישראל גם כן... ומסר נפשו על קדוש שמו המיוחד, שלא רצה להשתחות להמן".
(181) לשונו למעלה פ"ה [לפני ציון 528]: "כי שער חמישים לא נמסר לאדם. כי העולם הזה נברא בז' ימים, וכאשר אתה משלים שבעה, דהיינו לעשות מרובע אחד שהוא שבעה, הוא מ"ט. ושער הנו"ן עצמו לא שייך לעולם הזה". ובח"א לשבת כא: [א, ה.] כתב: "אלו ח' ימים שנעשה נס באור, היו באים מן קודש הקדשים, ששם לא שלטו היונים, והוא הצנע של כהן גדול. שהרי אין אדם בא שם רק כהן גדול בלבד. כי לא שלטו היונים רק בנגלה של היכל בלבד, אבל בנסתר של היכל, שהוא קודש קדשים, לא שלטו כלל היונים, שהיה מוצנע בחותם של כהן גדול, כמו שאמרנו ענין החותם הזה". ואודות שאומות העולם שולטות רק בנגלה ולא בנסתר, כן מבואר ברש"י [ויקרא כו, יז] בפירושו השני שם, וז"ל: "ורדו בכם שונאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי... אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם".
(182) כי מפלת המן היא משער החמשים, וכמבואר למעלה הערה 171.
(183) כן העירו רבי יהונתן אייבשיץ, המלבי"ם, ועוד.
(184) לשון היוסף לקח כאן: "ואמר 'גבוה חמשים אמה', כאן גילה הנס לענין עצת אשתו ויועציו בעשיית העץ גבוה חמשים אמה [למעלה ה, יד], כדי שיראה המן את מרדכי תלוי מבית המלך. והיא היתה הסבה שחרבונה הורה אותו באצבע מבית המלך עד שנתלה עליו". והגר"א [למעלה ה, יד] כתב: "לכך אמר שיתלו אותו על עץ גבוה, כי בשאר מיתות לא יראה אותו תמיד אחר כך. אבל אם יתלו אותו, יראה אותו תמיד. ואמרו שיעשו 'גבוה חמישים אמה', כי הראיה היא גדולה מן השמיעה... לכך המן כשיהיה בבית המלך, לא יראה כשיתלו את מרדכי. לכך עשה גבוה חמשים אמה כדי שיוכל לראות מרחוק מחצר המלך. והיתה זאת סיבה מאת הקב"ה כדי שיוכל אחשורוש לראות בעצמו... וכמו שנאמר 'גם הנה העץ וגו'". וכן הביא למעלה [פ"ה לאחר ציון 542] את הילקו"ש אסתר סימן תתרנו, שהעץ נעשה בגובה של חמשים אמה, שכך המן יוכל לראות מרחוק ש"שונאך צלוב כנגדך, ולבך שמח" [לשונו שם]. ובילקו"ש אסתר סימן תתרנט אמרו: "בחרו לי עץ גבוה חמשים אמה כדי שיראה בכל המדינה" [הובא למעלה הערה 141]. וכן נתבאר למעלה פ"ו הערה 395.
(185) כן כתב רבי אלישע גאליקו כאן, וז"ל: "אמר... לחייבו מיתה... שעשה עץ למרדכי מאליו בלי רשיון כלל. כי אף על פי שיטול רשות על התליה, לא היה ראוי לעשות העץ כלל קודם הרשיון. ומה גם בהיות לאחד מן השרים היושבים בשער המלך". וראה הערה הבאה.
(186) "הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם שמתנוול במקום שאינו ניכר" [רש"י במדבר ה, כז]. ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 394] כתב: "לא היה דומה זה לשאר הנתלין, כי שאר נתלין אף שהוא נתלה, אין נראה בזיונו כל כך כמו שנתלה על עץ חמישים, שיהיה בזיונו נראה לכל". וראה למעלה פ"ה הערה 592, פ"ו הערה 396, ולהלן פ"ח הערה 86.
(187) המשך לשון רבי אלישע גאליקו כאן: "בעשיית העץ, שעשאו גבוה נראית לעין כל בפרהסיא, ולא חשש לעשותו בצנעא".
(188) פירוש - מן הראוי שהמן לא ירצה כלל לתלות אוהבו של מלך [כמבואר ברש"י כאן]. ואם בכל זאת המן חפץ לתלות את מרדכי, לכל הפחות היה לו לבקש מתחילה רשות מהמלך, ורק אחר כך לעשות העץ.
(189) פירוש - מה שלא הקדים ליטול רשות מן המלך, הוא גנאי למלך. וצריך לומר שהכל ידעו שהמן עשה העץ ללא נטילת רשות, כי אל"כ, אף שהעץ גבוה חמשים אמה, עדיין היה אפשר לומר שהמן הקדים וביקש רשות מהמלך על כך. וראה להלן פ"ט הערה 181 שאסתר נזהרה מזה, וביקשה רשות מן המלך לתלות עשרת בני המן.