(124) אלא אחשורוש היה רואה שהמן כבר נפל על אסתר, ונמצא מעליה.
(125) מצדה של אסתר, שהמן בא עליה בעל כרחה.
(126) כמו שהמאנס משלם פגם [כתובות לט.], ואמרו בגמרא [כתובות מא.] "לא מבעיא 'אנסתי' דלא קא פגים לה", ופירש רש"י שם "דלא פגים לה - אין לעז של אנוסה גדול כלעז של מפותה", אך לעז מיהת איכא. ותוספות כתובות ט. סד"ה ואי כתב: "דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת, דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס". והמאירי [שם] כתב: "גנאי הוא לה להודות שזינתה, אף על ידי אונס". וצרף לכאן דבריו בגו"א במדבר פ"ט אות א, שהפטור מהמצוה מחמת אונס, עדיין גנאי הוא לו, דסוף סוף לא עשה המצוה. וראה הערה הבאה.
(127) לשון עקידת יצחק שער מו: "שאם שתתפתה ותתרצה הנערה בתחלה, לסוף תשיג נזק גדול וגנאי מפורסם יותר מהאנוסה, אם מפאת המפתה, ואם מפאת עצמה; אם מצדו, שהרי האונס לא אנס רק הגוף לבד, והמפתה גם הרצון והדעת. ולזה הוא נזק יותר גדול בעיני מנזק האונס, שפגם החלק היותר משובח שבה. ואם מצדה, שהיא קבלה בפתוי דופי עצום [יותר גדול] מהאונס". וראה הערה קודמת.
(128) כבר הביא דברי הגמרא האלו למעלה [לאחר ציון 99], ועתה חוזר ומביאם כדי לבארם. [וק"ק מדוע הביא דברי הגמרא למעלה, אם בלא"ה חוזר ומביאם ומבארם כאן].
(129) כי כבר השריש שדברים גדולים אינם במקרה [נצח ישראל פ"ה (צג.), שם פ"ו (קמט:)], וכאן שאיירי בנקודת הגאולה של ישראל, לא יתכן שהתרחשו אז דברים מקריים.
(130) פירוש - כאשר נאמר "נפל", אזי מעשה הנפילה כבר היה ונגמר, ואין לו חשיבות, כי לא האריכו בו בשעה שנעשה. אך כאשר נאמר "נופל", יש כאן התייחסות למעשה הנפילה בשעת המעשה, וזה נותן חשיבות למעשה. וראה הערה הבאה.
(131) דוגמה לדבר; כאשר נאמר "יושב" בלשון הוה, רש"י פירש שישיבה זו הינה בעלת חשיבות מיוחדת, וכגון [בראשית יט, א] "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום וגו'", ופירש רש"י שם "אותו היום מינוהו שופט עליהם". אך אם היה נאמר "ישב" בלשון עבר, לא היו דורשים כך. וכן הוא ברש"י בראשית יח, א, ושם כג, י.
(132) לשון היוסף לקח כאן: "ויש לדקדק באומרו 'הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו', שמה לנו אם חפו פניו אם לא חפו, אחרי שכבר נתלה".
(133) פירוש - הבזיון הגדול שהיה להמן בתלייתו, התחיל כבר מעתה בחפיית פניו. ואודות הבזיון שיש בתליה, כן כתב למעלה פ"ה [לאחר ציון 428], וז"ל: "כי עשרה מהם נתלו, ואין לך בזיון יותר מזה, [דברים כא, כג] 'כי קללת אלקים תלוי'". ושם [לאחר ציון 605] כתב: "לפיכך ראוי להמן התליה מששת ימי בראשית, שאין דבר שהוא בזיון ובטול לצלם אלקים כמו התליה. מפני כי שאר מיתה אין הצלם בגלוי ובבזוי, אבל זה נתלה, וצלם שלו הוא נתלה על העץ בגלוי. ולכך אמרה תורה [דברים כא, כג] 'לא תלין נבלתו על העץ', מפני שהוא קללת ובזיון אלקים, כמו שהתבאר. ולפיכך מששת ימי בראשית, שהיה מוכן לעשות עצמו עבודה זרה, ראוי לו התליה. וכן כל עובדי עבודה זרה הם בסקילה [סנהדרין נג.], וכל הנסקלין נתלין [סנהדרין מה:], וזה מפני שיש לבזות צלם אלקים כאשר עובד אלקות זר. רק כי להמן יותר מוכן התליה, מפני שעשה עצמו עבודה זרה". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 392] כתב: "כאשר נתלה על העץ חמישים, ובדבר זה היה בטול הצלם לגמרי, כמו שאמרנו שלכך אמרה תורה 'לא תלין נבלתו על העץ'... ולא היה דומה זה לשאר הנתלין, כי שאר נתלין אף שהוא נתלה, אין נראה בזיונו כל כך כמו שנתלה על עץ חמישים, שיהיה בזיונו נראה לכל, ודבר זה הוא תכלית הבזיון". וראה למעלה פ"ה הערה 429, ופ"ו הערות 385, 391, ובסמוך הערה 139.
(134) לשונו למעלה פ"ו [לאחר ציון 381]: "ויש לך לדעת כי המכה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישיה דאבוה [מגילה טז.], לא היה המעשה דרך מקרה, רק שכך היה מחויב כסדר הראוי. וזה כי כך הדברים אשר היה נעשים להמן, היה התחלה של פורעניות שלו בדבר מה, והיה מוסיף והולך עד שהגיע אל תכלית הנפילה. וכך ראוי שיהיה, כי הדבר שהוא בתכלית הנפילה אי אפשר להגיע אליו בראשונה מיד, רק אם הוא מגיע בענין זה שהוא מוסיף והולך. והמן הגיע אל זה שהיה נתלה על עץ חמשים, שהוא הבזיון הגמור, כמו שהתבאר למעלה, ועוד יתבאר".
(135) "חפו - בושה וכלימה" [חכמי צרפת כאן]. וכן הרי"ד כאן פירש, וז"ל: "חפו - נתכסו מבושת, שנתבייש ממה שאמר לו המלך".
(136) אודות שהבושה מגיעה לצלם, כן כתב בנתיב הענוה פ"ג [ב, ט.], וז"ל: "כי חלק ראשון ועליון הוא צלמו, כי האדם נברא בצלם אלקים, וזהו מעלתו העליונה... כי מקבל הצלם בושה מפני פחיתתו, כי הבושה מכסה הפנים אשר בו הצלם... כי הבושה נאמר על ביטול הצלם, שהוא מקבל הבושה". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נה:] כתב: "ובפרק ה' דגיטין [נז:], תניא, אמר רבי אליעזר, בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו, ושרף את היכלו. פירוש, בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה. כי עם גודל מעלת בית המקדש, שהוא בית קדוש אלקי על הכל, גרמה חטא של הבושה, שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל בהמ"ק האלקי... ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל בהמ"ק, כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 389] כתב: "'וחפוי ראש' [למעלה ו, יב], דבר זה הוא בטול צלם פנים, והוא מעלת האדם". וראה למעלה פ"א הערה 1100, ופ"ו הערות 390, 612.
(137) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שלב.]: "כל דבר שיש לו צלם ודמות יש לו זיו, והוא עיקר הצלם והדמות, דהיינו האור והזיו של הצלם. וכמו שאמר הכתוב [דניאל ג, יט] 'וצלם אנפוהי אשתני', ואין ספק כי לא היה משתנה התמונה הגשמית. רק כי כאשר יקרה לאדם דבר מה, משתנה לו הזיו של הפנים והאור שלו. וזה פירוש הכתוב [בראשית א, כו] 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', כי דבק בפנים שלו זיו, וניצוץ עליון דבק בו, ודבר זה הוא צלם אלקים. ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים בזיו ואור הצלם. ואין האור הזה אור גשמי כלל, אבל הוא אור וזיו נבדל אלקי שדבק באדם, ועליו נאמר [בראשית ט, ו] 'כי בצלם אלקים עשה את האדם'. כי השם יתברך נקרא 'אור', כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי, שהרי האור אינו גשמי כלל... וזהו ענין הצלם, שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי, וזה זיו צלמו. וכמו שמקבל האדם הנשמה העליונה עם הגשם, כך מקבל האדם הגשמי הזיו והניצוץ העליון הזה. ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי, הוא צלם אלקים לגמרי", ושם מאריך בזה עוד. ואודות שאור הצלם בא מעולם העליון, הנה "עולם העליון הוא עולם הבא" [לשונו בדר"ח פ"ו מ"ט (שיב:), ושם הערה 1644], והצלם שייך לעולם הבא, וכמו שכתב למעלה פ"א [לאחר ציון 964], וז"ל: "הבזיון שהוא לצלם האדם... הוא בטול מן העולם הבא... כי הצלם האלקים הוא מוכן אל עולם הבא, ובארנו דבר זה אצל 'המלבין פני חבירו אין לו חלק עולם הבא' [ב"מ נט.], עיין בחבור דרך חיים [פ"ב מ"י], ושם הוא מבואר". ושם בדר"ח [תשפג.] כתב: "ויש לך כי מה שאמר רבי אליעזר [שם] 'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך' הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא. ובפרק תפלת השחר [ברכות כח:], כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו אצלו, אמרו לו, רבי, למדינו ארחות חיים ונזכה לעולם הבא. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם וכו'. הרי כי רבי אליעזר שאמר כאן 'יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך', רוצה לומר כי דבר זה מביא האדם לחיי עולם הבא. ואל יקשה לך כי למה דבר זה מביא לחיי עולם הבא, כי דבר זה יש להבין מדבר זה שאמרו חכמים [ב"מ נט.] כל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא, ומזה תבין כי ההפך הוא, הזהיר בכבוד חבירו, הוא הדרך לחיי עולם הבא... כי כאשר הוא נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים, כי האדם נברא בצלם אלקים, ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא, רק בשביל צלם אלקים אשר הוא לאדם מן העליונים, וכדכתיב בכתוב [בראשית א, כו] 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא. ולפיכך אמר כאשר תהיו נזהרים בכבוד חבריכם, וזה מצד שנברא בצלם אלקים, לכך יהיה לכם עולם הבא, ולא תהיו חס ושלום מבזים את הצלם, שבו תלוי עולם הבא". וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ד [שמח:], ח"א לכתובות סז: [א, קנד:], ח"א לסוטה י: [ב, מג.], וח"א לגיטין נז. [ב, קיא:], והובא למעלה פ"א הערה 966. ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נג.] כתב: "מה שאמר 'הזהרו בכבוד חבריכם' [ברכות כח:]... כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא השם יתברך את האדם בצלם אלקים, כי מעלה זאת מגיע עד עולם הבא, כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלקים... כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים, ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים, אם כן מדריגה זאת מגיע עד עולם הבא. וכאשר מכבד את צלם אלקים הזה, דבק בעולם הבא, כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלקים" [הובא למעלה פ"א הערה 965].
(138) לשונו בח"א לב"מ נח: [ג, כג:]: "המלבין את פני חבירו ברבים, ידוע כי הצלם אלקים שנברא בו האדם הוא מן מדריגת עולם הבא, ולפיכך המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא כלל... כי המלבין פניו אינו כמו שאר דבר שעושה לחבירו, שזה מבזה צלם אלקים בעצמו, שאינו דבר גופני כמו שאר עניני האדם... ומפני שהבזיון הוא דבק בדבר שהוא אלקי, ראוי לקבל עונשו במקום שאין הגוף שולט כלל" [הובא למעלה פ"א הערה 966]. ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נג.] כתב: "כבר בארנו אצל [אבות פ"ג מי"ד] 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם, וכמו שהתבאר שם. ואור זה הוא אור עולם הבא, כאשר תבין בחכמה. ולכך אמרו [ב"מ נט.] 'המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא', כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עולם הבא, ולכך אין לו חלק לעולם הבא גם כן" [הובא למעלה פ"א הערה 965].
(139) להלן ח, א. וראה למעלה הערה 133, שיסוד זה הוזכר עד כה כמה פעמים בספר זה. והנה מבאר כאן שזיו קלסתר הפנים מגיע לאדם מעולם העליון, והוא מעלת צלם אלקים. ועל פי זה יתבארו דברי רש"י [בראשית מא, ב], שנאמר שם "והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו", ופירש רש"י שם "יפות מראה - סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה". ותמהו הרא"ם והגו"א שם [אות ג] מדוע רש"י בא לפתור את החלום, הרי יוסף יעשה כן בהמשך הפרשה. אך נראה לישב, שקודם לכן נאמר [בראשית כט, יז] "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", ופירש רש"י שם "תואר - הוא צורת הפרצוף... מראה - הוא זיו קלסתר". ומעתה מובן היטב שרש"י לא בא לפתור את החלום אלא לישב קושי מתבקש; כיצד ניתן לומר על פרות "יפות מראה", שזהו "זיו קלסתר", והרי לא שייך שיהיה לבהמות זיו קלסתר, כי הוא אור המגיע מעולם העליון רק לבני אדם המחוננים בצלם אלקים, ולא לפרות. ועל כך תירץ רש"י שפרות אלו מורות על בני אדם, ושפיר ניתן לומר עליהם "יפות מראה", שהוא "זיו קלסתר" שיש לבני אדם. ודייק לה, שכאשר פרעה חזר על חלומו באזני יוסף, הוא שינה פרט זה, שנאמר [בראשית מא, יח] "והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר ויפות תואר ותרעינה באחו", הרי בשעת החלום נאמר "יפות מראה", אך בשעת הסיפור נאמר "יפות תואר", והלא דבר הוא. אלא הם הם הדברים; אי אפשר שיהיה לפרות זיו קלסתר, ואף פרעה יודע זאת. אך פרעה לא ידע את פתרון החלום [שהפרות מורות על בני אדם], לכך הוכרח לומר שהפרות היו יפות תואר, ולא יפות מראה. אך לקושטא דמילתא הפרות האלו היו מורות על בני אדם, ושפיר ניתן לומר עליהם "יפות מראה", וכפי שפתר יוסף.
(140) פירוש - וגם המן הומת [וזה היה קורה בכל מיתה, ולאו דוקא בתליה], ובזה יש נטילת נשמה. ואודות שיש בהריגת המן ביטול הצלם וביטול הנפש, כן כתב למעלה פ"ו [לאחר ציון 387]: "לכך היה לו המעשה הזה, דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישא דהמן [ובתו מתה, וכמבואר במגילה טז.], ובזה הגיע לו ה'אבל וחפוי ראש' [למעלה ו, יב]; 'האבל' כאילו נטל נפשו, כי ברתיה הוא כרעא דנפשיה, וכאשר מתה בתו שהיה כרעא דאבוה, דבר זה נחשב בטול נפשו בדבר מה. ו'חפוי ראש', דבר זה הוא בטול צלם פנים, והוא מעלת האדם... ולכך היה דבר זה דשקלה עציצא ושדיה ארישיה התחלה, ואחר כך הגיע עד התכלית, כאשר נתלה על העץ חמישים, ובדבר זה היה בטול הצלם לגמרי... ונטילת הנפש גם כן התחיל כאשר מתה בתו, ובסוף היה בטול גמור אל אלו שנים, דהיינו נטילת נפשו, ובטול צלמו לגמרי".
(141) לא מצאתי שכך אמרו על המן הרשע, אך מצינו שכך נאמר על מי שנתלה, וכמו שיוסף אמר לשר האופים [בראשית מ, יט] "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ ואכל העוף את בשרך מעליך", והרד"ק שם כתב "לפיכך אמר לו 'ישא פרעה' כלומר יסיר ראשך בסייף, ואחר כן יתלה אותו. ובתליה הבין ממה שאמר [שם פסוק יז] 'והעוף אוכל אותם מן הסל', והעוף יאכל בשר הנתלה, שאינו נקבר". ומבאר בזה ששלשת חלקי המן [גוף, נפש, וצלם] נתבטלו בתלייתו. ואודות שאלו הם שלשת חלקי האדם, כן כתב בנר מצוה [קלג:], וז"ל: "ואלו שלשה דברים, שהם הגוף, והנפש, וצלם האדם, הם שלשה חלקים שהם באדם". אמנם בילקו"ש ח"ב סימן תתרנט אמרו להדיא שעוף השמים לא אכל בשר המן, וז"ל: "בחרו לי עץ גבוה חמשים אמה כדי שיראה בכל המדינה [ראה להלן הערה 184]... ומפני מה חמשים אמה, כדי שיתלה הוא ועשרה בניו עליו. בוא וראה היכן היו צלובים בו, תן לכל אחד ואחד שלשה אמות וזרח, הרי לי' בניו ל"ה אמות, ושלשה אמות וזרת להמן עצמו... ושתי אמות וזרת שהניחו מן הארץ בעד הנבלה שלא יבא הכלב או חיה ויאכל מהם, הרי מ"ט אמות. ואמה אחת הניחו על ראשו של המן הרשע, שלא יבא העוף ויאכל ממנו, הרי חמשים אמה". ודע, שבדפוס ראשון הקטע הבא הוא תחילת פרק ח [ד"ה "ביום ההוא וגו'" (להלן ח, א)], ולאחר מכן המשך פרק ז ["ויאמר חרבונה" (פסוק ט)]. לכך בדפוס זה הקטע הבא הועבר לתחילת פרק ח.