(84) ולא "ממשתה היין". והיוסף לקח כתב כאן: "לא היה צריך לומר שקם ממשתה היין, שכיון שנאמר שקם, כבר ידענו שקם ממשתה היין, והיה מספיק אומרו 'והמלך קם מחמתו אל גינת הביתן', שכבר נאמר שהמעשה היה במשתה היין".
(85) כמבואר למעלה ציון 11.
(86) פירוש - אם המלך היה נשאר במשתה היין, היה מתפייס בתוך זמן מועט, ומבטל את כעסו. אמנם רבינו יונה [משלי כג, כט] כתב: "גם יוליד היין כעס ומריבה". והעין אליהו [שבת קמ.] כתב: "הנה בטבע של יין להבעיר הכעס". ובספר צוף דבש על המגילה כתב כאן: "כי בעבור היותו במשתה היין חרה אפו יותר, כי ידוע איך היין יחזק הכעס". אמנם המהר"ל לא כתב כאן שהיין יבטל הכעס, אלא שהשמחה ואהבה וריעות יבטלו את הכעס. ובגו"א במדבר פ"כ ביאר שהשמחה היא הפך הכעס.
(87) להלן [לפני ציון 101] כתב להיפך, וכלשונו: "בודאי מה שהיה קם ממשתה היין אל גינת הביתן היה לשכך חמתו שהיה לו". וראה להלן הערה 102.
(88) שהרי כשקם ויצא היה זה "ממשתה היין" [פסוק ז], אך כאשר חזר היה זה "אל בית משתה היין", נמצא שיצא דבר אחד, וחזר לדבר אחר.
(89) כמו שמצינו בהלכה "בעומד בסעודת פירות או משקין, דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו" [לשון המשנה ברורה סימן קעח ס"ק כו]. ואע"פ שאם הניח שם מקצת חברים לא נחשב היסח הדעת [שם], מ"מ כאן שהמלך יצא משום שכעס על החבר, מסתבר שלא מהני מה שהחבר נשאר במקומו, דאדרבה, הרי יצא ממקומו מחמת שכעס על חבירו, וכיצד חבירו יועיל לו שלא יחשב היסח הדעת.
(90) כמו שנאמר [ירמיה טז, ח] "ובית משתה לא תבוא לשבת אותם לאכל ולשתות".
(91) תיבת "בית" לכאורה צריכה להנתן בסוגריים, כי בפסוקנו אכן נאמר "והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין", וכיצד יאמר "ולא נקרא על שם היין לומר 'בית משתה היין'". אלא כוונתו שנקרא "בית משתה היין", ולא רק "משתה היין". וכן מוכח מהמשך דבריו.
(92) יש להעיר מדברי רש"י [שיה"ש א, ב], שכתב: "לשון עברי הוא להיות כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין, כענין שנאמר [אסתר ז, ח] 'אל בית משתה היין', [ישעיה כד, ט] 'בשיר לא ישתו יין', [ישעיה ה, יב] 'והיה כנור ונבל וחליל ותוף ויין משתיהם זה'" [הובא למעלה פ"א הערה 753]. הרי רש"י מביא את פסוקנו כראיה שהסעודה נקראת על שם היין, והשוה זאת לפסוקים אחרים שלא נזכר בהם כלל תיבת "בית". ויל"ע בזה.
(93) מבלי לומר שבא "מגינת הביתן", כי ברור שבא משם, כי הרי לשם יצא. וראה להלן ציון 104.
(94) כי לכך נאמר "בית משתה היין".
(95) כל זה היה ניתן לומר, והמלים "שב מגינת הביתן" באות לאפוקי מכך, וכמו שמבאר.
(96) כי עדיין עומד בכעסו. הרי שהמלך חזר לבית המשתה לא מחמת אהבת בית משתה, אלא מחמת שנאת הגינה.
(97) מביא כגירסת העין יעקב, וכדרכו [ראה למעלה הערה 42].
(98) תרגום: שהלך ומצא מלאכי השרת שנדמו לו כאנשים שעמדו ועקרו אילנות הגינה, וזרקו אותם.
(99) תרגום: אמר להם [אחשורוש] מה מעשיכם. אמרו לו, שהמן פקד אותנו [לעשות כן].
(100) "נופל - לשון עושה והולך, נופל ורוצה לזקוף, והמלאך מפילו" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 128.
(101) שהמלך ראה מלאכים מקצצים אילנות.
(102) למעלה [לאחר ציון 84] ביאר להיפך, וז"ל: "הטעם למה קם, ואמר מפני שהיה יושב במשתה דרך שמחה ואהבה וריעות. ואף אם היה בכעס זמן מועט, אחר כך היה מתפייס כאשר היו יושבים במשתה היין. ולכך אמר שלא רצה להתפייס, וקם ממשתה היין". ואילו כאן מבאר להיפך, שקם ממשתה היין אל גינת הביתן לשכך חמתו, ועוד כותב שזהו "בודאי". וכן הר"מ חלאיו [פסוק ז] ביאר כדבריו כאן, וז"ל: "אל גינת ביתן - כדי שיעבור לו כעסו וירווח לו". ויל"ע בזה. ואולי למעלה ביאר לפי פשוטו, וכאן מבאר לפי דברי הגמרא.
(103) והואיל ומפלת המן כבר החלה, מדוע שיעשה כאן דבר שלכאורה נוגד לכך. ובמיוחד שבפסוק הקודם יש רמז לשם הויה ["כי כלתה אליו הרעה"], וכמבואר ביוסף לקח [למעלה ה, ה], וז"ל: "הנה רמזו שמו יתברך פעמיים; ראשונה, בהיות המן בתכלית גובה המצב ברוממות ומעלה, והוא בראות עצמו נקרא מאת המלכה עם המלך אל המשתה, כי אין גדולה ומעלה נוספת על זו, כאשר נראה שהוא בעצמו היה מתפלא על דבר זה עד שאמר לאוהביו ולאשתו [למעלה ה, יב] 'אף לא הביאה אסתר'... באופן שבאותו יום זכה למעלה שאין מעלה גדולה הימנה. ושם נרמז שמו יתברך בראשי תיבות [למעלה ה, ה] 'יבוא המלך והמן היום'... וכן בתכלית השפלתו ומפלתו, שהוא באומרו [פסוק ז] 'כי כלתה אליו הרעה' נרמז שמו יתברך ויתעלה. ולהיות הוא יתברך סבת תחלת גדולתו, נרמז בראשי התיבות ביום גדולתו. ולהיותו גם כן סיבה לסוף מפלתו, נרמז כן בסוף התיבות ביום רעתו" [הובא למעלה פ"ה הערה 236]. נמצא שאיירי כאן ב"סוף מפלתו", ומדוע שיהיה כאן דבר שאינו תואם למפלתו. וכן להלן [לאחר ציון 196] כתב: "מה שהוצרך לומר 'חמת המלך שככה' [להלן פסוק י], ומה בכך אם לא היה שככה, הרי החימה היה על המן בלבד, ויותר היה טוב שלא היה חמת המלך שככה על המן".
(104) לפני ציון 93.
(105) כמו שהקימה בחימה אף השיבה בחימה, ומהי החימה שיכולה להיות בגינת הביתן. ובעל כרחך שראה מלאכים מקצצים אילנות, וכמו שיבאר בהמשך.
(106) בא לבאר מהו הצורך לקציצת האילנות, ומה היה חסר בלי מאורע זה.
(107) ולא מחמת היותו אדם רע בעצם.
(108) כפי שכתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 154], וז"ל: "אסתר, שהיתה שונאה להמן, והיא רוצה לאבדו". וזהו כמשפט המתנגדים זה לזה, שאין מציאות לאחד אצל השני, וכמו שכתב בנתיב התורה פט"ו [תרב:], וז"ל: "כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים". ובדר"ח פ"ד מ"ט [קפו.] כתב: "אין דבר אחד הוא בטול לאחר רק אם הוא כנגדו והפך שלו". ושם פ"ה במי"ז [תיג:] כתב: "כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד, אשר מתנגד אל הדבר. וכאשר... אין כאן מתנגד כלל, הוא קיום הדבר" [הובא למעלה בהקדמה הערה 156, וראה להלן פ"ח הערה 23, ופ"ט הערה 147].
(109) כמו שאמרו חכמים [אסת"ר ז, כ] "'ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן' [למעלה ג, י], רבנן אמרין, אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע. מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון למוכר, ברם הכא המוכר נותן ערבון, הדה הוא דכתיב 'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן'" [ראה למעלה הערה 49].
(110) לכך היה צורך שאחשורוש יראה במו עיניו כיצד המלאכים מקצצים אילנות בהוראת המן, ואז יווכח במו עיניו שהמן הוא אדם רע בעצם, ויצוה להורגו [מתבאר בהמשך דבריו].
(111) "בשביל זה" - בשביל שיהיה לאחשורוש סבה שירצה להרוג את המן.
(112) מקשה, הרי אסתר אמרה בפירוש שהמן הוא רע, וא"כ מהו הצורך שאחשורוש יראה במו עיניו את רשעת המן [שמקצצים אילנות בהוראתו], הרי אסתר בלא"ה כבר אמרה לו כן בפירוש [ויישב בסמוך שמ"מ אחשורוש לא היה מאמין לאסתר בפרט זה, ולכך היה צורך שאחשורוש יראה במו עיניו את רשעת המן]. ובטרם שיענה על שאלתו, יבאר תחילה את חלקי הפסוק שאמרה אסתר.
(113) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 206]: "אבל המן נקרא [למעלה ג, י] 'צורר היהודים', ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה, שכל אחד דוחה את השני לגמרי, עד כי אי אפשר שיהיה להם מציאות יחד. ולכך נקרא המן 'צורר', כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד, שהוא צר לגמרי, וכל אשר יש לאחד הרווחה, דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר, שכל אשר נדחה האחד הוא הרווחה לשני. ולכך אמר [תהלים סו, יב] 'ותוציאנו לרויה', כלומר שרוה נפשינו, ואין צר לנו".
(114) מסכת סופרים פי"ג מ"ו "המן המדתא אגגי, בר ביזא, בר אפליטוס, בר דיוס, בר דיזוט, בר פרוס, בר נידן, בר בעלקן, בר אנטמירוס, בר הורם, בר הודורס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתיה דאליפז, בוכריה דעשו" [ראה למעלה פ"ד הערה 330].
(115) לשונו למעלה פ"ד [לאחר ציון 326]: "ומה שאמר [למעלה ד, יד] 'רוח והצלה', והוי ליה לומר 'הצלה יעמוד לנו ממקום אחר', רק כי רצה לומר כי הצרה הזאת מן המן שהוא צורר ישראל, ולכך רוצה הוא לאבד אותנו. כי נקרא 'צורר היהודים', כי הם כמו שני דברים שהם עומדים ביחד במקום צר, ואין המקום הוא ריוח לשניהם, כך הם זרע עשיו. ולכך היו מתרוצצים יעקב ועשיו בבטן אחד, שלא היה המקום ראוי לשניהם. ובשביל כך המן שהוא מזרע עשו מציר אותם, וזה שקראו הכתוב 'צורר היהודים', מלשון צר, שאם יש ריוח לאחד, צר לשני, כמו שאמרו [מגילה ו.] שאם זה קם זה נופל, ועל זה אמר 'ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'". וראה למעלה בהקדמה הערה 137, פתיחה הערה 209, פ"ב הערה 199, פ"ג הערה 376, פ"ד הערות 331, 367, ופ"ה הערה 295.
(116) דברים אלו מבוארים היטב בבאר הגולה באר השביעי [תיג.], וז"ל: "קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר [בברכת שמו"ע] 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל... תקנו 'וכל אויבי עמך מהרה יכרתו', אותם שהם שונאים עם ישראל מצד הדת, ואם כן הוא שונא הדת... מי שהוא אויב אל האומה מצד שהוא שונא הדת, כי בדת הם עם ישראל, לא זולת זה, כי אם אין הדת שלהם, אינם ישראל. ואין חילוק בין אומה לאומה רק מצד הדת, וכאשר שונא הדת, אין ספק שכל מחשבתו לבטל הדת של ישראל... והוא שונא את ישראל מצד שיש להם דת".
(117) "המן הרע הזה", וראה למעלה ציון 83.
(118) כי ישנה זיקה בין העושה לבין מעשיו, וכמו שכתב למעלה פ"ו [לאחר ציון 60], וז"ל: "כי ישראל הם עצם המציאות, ולכך כל מעשיהם יש להם המציאות גם כן, ואינו נמחק ואינו בטל עוד. כי ישראל בעצמם הם נבדלים מן הגשמי, רק הם בלתי גשמיים, ולכך מעשיהם מסולקים מן החמרי הגשמי אשר יש לו ההפסד, ודבר זה מבואר", וראה שם הערה 62, שהובאו מקבילות ליסוד זה.
(119) לשונו למעלה פ"ד [לאחר ציון 175]: "כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם... רק כי הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם, כי דבר זה אינו נחשב מ[י]צר. לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב [דברים כה, יז-יח] 'אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים'. כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש את ארצם וליקח מידם ארצם... אבל אלו בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם, ועם כל זה באו עליהם למלחמה [שמות יז, ח]. ומה ממון יש להם למי שהיו עבדים עובדים לאחרים. ולא ידע עמלק כי השאילו מצרים ממון [שמות יב, לו], ובשביל זה לא בא, כי לא ידע עמלק כאשר בא מארצו מדבר זה, רק להיות צורר לישראל". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא:] כתב: "כי הדבר שהוא רע בעצמו אין לשאול עליו למה הוא עושה דבר רע, כי לכך הוא רע, ומפני שהוא רע הוא פועל רע אף שהוא לעצמו". ובהקדמה לדר"ח [לו.] כתב: "ואם אינו נזהר בנזיקין כלל, ועושה היזק בידים לחבירו, זהו נפש רע, כדכתיב [משלי כא, י] 'נפש רשע אוותה רע. ורוצה לומר, כי מי שהוא רע בעצמו, נפשו מתאווה לדבר שהוא רע בעצמו, אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע הוא נמשך אל הרע בטבע". ובנתיב הלשון ס"פ ג [ב, ע:] כתב: "הנחש נושך מבלי הנאה בעולם, ודבר זה נחשב יציאה מן הסדר... ובודאי דבר זה מפני שהדבר שהוא בעצם רע, כמו שנקרא 'לשון הרע', שהוא יפעול רע כפי מה שהוא בעצמו רע, כי 'נפש רשע אותה רע'. וכן הנחש הוא עצמו רע, ומפני שהנחש עצמו רע, יפעול את הרע, אף כי אין לו הנאה בזה. וכן בעל לשון, מפני כי הלשון הוא רע בעצמו, יפעול הרע, אף כי אין לו הנאה". ובנתיב התשובה פ"א [לאחר ציון 23] כתב: "'וכסלים ישנאו דעת' [משלי א, כב], וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים, לא מצד שהם מתאוים אל התאות, רק שהם רעים, ונפש רשע מתאוה לרע, מפני שהוא רע". וכן הוא בדרשת שבת הגדול [רא.], ונצח ישראל פכ"ה [תקל:], והובא למעלה בפתיחה הערה 236.
(120) מה שכתב "בני המן", כי כך מפורש בתרגום כאן, וז"ל: "ומלכא זקף ית עינוי וחזא והא עסרתי מלאכין דמין לעסרתי בנוי דהמן קטיעין אלניא די בגנתא גואה". וכן בפרקי דר"א פ"נ אמרו "מה עשה מיכאל, התחיל מקצץ את הנטיעות. ראה המלך, אמר לו, מה הוא זה. אמר לו, אני בן המן, שכך צונו אבא שאבוא".
(121) והכוונה שאין להשחית את העץ ללא צורך [רמב"ן וספורנו שם]. וכאן כוונתו להוכיח מהמקרא שמעשה השחתה מורה על רוע, כי הוא נעשה ללא תכלית. וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות כב, וז"ל: "כי דבר שהוא רע הוא נשחת, לכך נאמר [דברים ד, טז] 'פן תשחיתון' על עבודה זרה, ועל עריות [בראשית ו, יב] 'כי השחית כל בשר', ורוצה לומר שהלך אחר יצר הרע ונעשה רע, וזהו השחתה".
(122) ובודאי שאין להמן סבה לגרום נזק למי שהטיב עמו וגידלו מעל כל השרים.
(123) בזה מבאר מדוע המן חייב מיתה, כי הוא רע בעצם, והרע הוא חסר מציאות. ובנתיב התוכחה פ"א [ב, קצא:] כתב: "הדבר שהוא רע בעצמו אין לו המציאות כלל... כי לכך נאמר בכל הנמצאים 'וירא אותו כי טוב' [בראשית פרק א]... הנה כאשר הוא רע אין מציאות לאדם זה".