(54) אחרי ציון 34.
(55) פירוש - על אסתר לבדה.
(56) לכך "איש צר ואויב" מכוון רק להמן ולא לאחשורוש, כי אחשורוש לא חשב כלל להרוג את אסתר.
(57) הולך לבאר שאסתר הוכיחה לאחשורוש שהמן רצה להורגה לא מחמת שנאת היהודים, אלא מחמת שנאה אליה, וכפי שהמן הביא להריגת ושתי, כך הוא רוצה להביא להריגת אסתר.
(58) לשונו למעלה [לפני ציון 35]: "ואם... שהיה שונא את יהודים בלבד, היה לו למכור אותם לעבדים, ודבר זה היה טובה למלך. רק כי כוונתו להרוג אותי כמו שעשה לושתי, ודבר זה לא היה יכול אם מכרם לעבדים".
(59) כן כתב כאן היוסף לקח, וז"ל: "'כי נמכרנו אני ועמי' הקדימה עצמה, כלומר כל כוונתו היתה עלי". וראה להלן פ"ח הערה 85.
(60) פירוש - כוונת אסתר להוכיח לאחשורוש שהמן ידע שהיא יהודית, ורצה להרוג את כל היהודים רק כדי להגיע אליה. נמצא שלא רצה להרוג את אסתר מחמת שהיא יהודיה, אלא להיפך, הוא רצה להרוג את היהודים מחמת שאסתר נמנית עמהם. וראה להלן פ"ח הערה 68, שביאר שם שהמן נתלה מחמת מה שביקש לעשות ליהודים.
(61) מבלי לומר "הזה".
(62) כי גם "המן" וגם "הזה" הם אמצעי זיהוי להורות על מי מדובר, ותרתי למה לי. ובכל המקרא כאשר נאמר "האיש הזה" [בראשית כד, נח, שופטים יט, כג, ש"א יז, כה, מ"א כ, לט, ירמיה כב, ל, יונה א, יד, ועוד] לא הוזכר שמו של האיש, ואילו כאן נאמר "הזה" וגם השם "המן".
(63) פירוש - אחשורוש היה מתמיה שמתחילה אסתר הזמינה את המן לסעודה לכבודו של המן [או לכבודו של המלך], ועתה היא אומרת את גנותו של המן.
(64) פירוש - תיבת "הזה" לא באה לזהות את האיש שעליו דיברה [כי בלא"ה כבר אמרה "המן"], אלא תיבת "הזה" בא לבאר מדוע אסתר רצתה שהמן יהיה נוכח לפניה בסעודה, ועל כך אמרה אסתר ש"רציתי שיהיה לפני וישיב על דברי" [לשונו כאן], וכמו שביאר.
(65) פירוש - למעלה פ"ה [לאחר ציון 154] הביא את דברי הגמרא [מגילה טו:] שדנה בשאלה "מה ראתה אסתר שזימנה את המן". ובגמרא אמרו שם שנים עשר טעמים. והטעם הששי הוא "כדי שיהא מצוי לה בכל עת". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 200] כתב: "ומי שאמר שיהא מצוי לה בכל עת. פירוש... שיהיה המן אצל אחשורוש כאשר אסתר תהיה מבקשת מן המלך על המן להרוג את המן, יהיה זה נעשה מיד כאשר היה שם המן. אבל אם לא יהיה שם, באולי יהיה נודע להמן וישתדל בתחבולה להציל עצמו זמן מה, ובתוך זמן הזה יציל עצמו לגמרי".
(67) מעין דבריו בדר"ח פ"ו מ"ז [רמו.], שכתב בזה"ל: "כי כאשר אדם מרגיל עצמו בשקר... כל מעשיו נמשכים אחר השקר... ואיך יוליד השקר דבר אמת". והגאולה היא אמת, וכמו שכתב בגבורות ה' ר"פ סב, וז"ל: "מצד שהוא עושה עמהם נסים והושיעם מצרה לרוחה, שדבר זה מצד אמתת שמו, כי כל גאולה מצרה לרוחה הוא מצד שמו של השם יתברך בלבד". ושם הויה היא מדת האמיתות של הקב"ה [רש"י שמות ו, ג]. ולכך מן הנמנע שהגאולה תבוא על ידי שקר. וראה להלן הערה 75.
(68) משמע מלשונו כי "צר" מתאים לאחשורוש [המוכר] ו"אויב" מתאים להמן. ואולי פירושו כי "צר" הוא מי שעושה מעשה שמיצר לשני, ומעשה המכירה הביא צרה לישראל. אך "אויב" מתפרש על מי שהאיבה יוקדת בלבו, וזהו המן, שהוא מזרע עמלק, "ואויב שמו מחית" [מפזמון "מעוז צור"]. וכן אומרים [בברכת "אשר הניא"] "המן הודיע איבת אבותיו... צדיק נחלץ מיד רשע, אויב ניתן תחת נפשו".
(69) משמע שמדבר בחרש ששומע ואינו יכול לדבר. ואמרו חכמים [חגיגה ב:] "חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר". הרי ש"חרש" הוא גם מי ששומע ואינו מדבר. וראה בשנות אליהו תרומות פ"א מ"ב.
(70) "מרמז" - מורה באצבע, כמו [ישעיה נח, ט] "וישלח אצבע", ותרגם אונקלוס שם "מרמז באצבע". ובגו"א שמות פי"ב אות א כתב: "מילת 'זה' מוכח על דבר הרמוז". ובגו"א במדבר פ"ל אות ו כתב: "כי 'זה הדבר' משמע על דבר הרמוז לגמרי" [הובא למעלה פ"ד הערה 156].
(71) גיטין עא. "מדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה הרי הם כפיקחין לכל דבריהם". והרמב"ם בהלכות אישות פ"ב הכ"ו כתב: "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם". ובעדות אשה [להעיד שמת בעלה], אף האלם כשר [גיטין עא.], בין כשכתב בכתב ידו את העדות, ובין כשהרכין בראשו [ב"ש סימן יז ס"ק לב]. אמנם מה שכתב "דבר זה נחשב דבור לכל דבר" צריך ביאור, שבהרבה דברים אלם נפסל משום שאינו יכול לדבר. וכגון, אלם ואלמת שחלצו חליצתם פסולה, שהיבם צריך לקרות "לא חפצתי לקחתה" [דברים כה, ח], והיבמה "מאן יבמי" [שם פסוק ז], ואינם יכולים לעשות כן [יבמות קד:]. וכן האלם פטור ממצות הקהל, לפי שנאמר שם [דברים לא, יב] "ולמען ילמדו", ודרשו פרט לשומע ואינו מדבר [חגיגה ג.]. ואף ממצות ראיה הוא פטור, שלמדו בגזרה שוה ראיה מהקהל [חגיגה שם]. וכן אם אביו או אמו של בן סורר ומורה היו אלמים, אין הבן נעשה על ידם סורר ומורה, שנאמר [דברים כא, כ] "ואמרו אל זקני עירו", ולא אלמים [סנהדרין עא.]. ולא מצאנו במקומות האלו שאם האלם ירמוז זה יועיל כדיבור. ויל"ע בזה.
(72) פירוש - לפי דברי הגמרא יתיישב מה שהקשה למעלה אודות הכפילות של "המן" "הזה", כי מעתה מתבאר שאסתר מעולם לא אמרה תיבת "הזה", אלא מה שהצביעה על המן הוא כמו שאמרה "הזה", אך בפועל תיבת "הזה" מעולם לא יצאה מפיה.
(73) יחזור בעיקר על דבריו עד כה, אך בעוד שלפירושו הראשון ביאר שתיבת "הזה" לא נאמרה על ידי אסתר בפיה, אלא היא רק הצביעה כלפי המן, הרי לפירושו השני יבאר שאסתר אכן אמרה תיבת "הזה" בפיה, ובאה בזה למעט את אחשורוש, כי לאחר שנוכחה שהמלאך סטר את ידה לכיון המן, קיבלה בדעתה שעליה להתמקד רק בהמן.
(74) דוגמה לדבר; בבאר הגולה באר הששי [שי.] הביא שהגמרא [גיטין נז:] ביארה שאנדרינוס החריב את אלכסנדריא, ואילו בירושלמי סוכה פ"ה ה"א אמרו שטרכינוס החריב את אותה. ובביאור שיטת הבבלי כתב [שיא.] בזה"ל: "יש לומר כי אנדרינוס הוא המלך ששלח עליהם את טרכינוס למלחמה, ואליו נחשב הכל". הרי שהבבלי סובר שיש לתלות את הדבר במלך, ולא בשליחיו.
(75) פירוש - אם השקר אינו מחזיק את עצמו ["שיקרא לא קאי" (שבת קד.)], כל שכן שלא יוכל להביא את הגאולה. וראה למעלה הערה 67.
(76) כי תיבת "הזה" היא למעוטי, שרק הוא ולא אחר [כמבואר למעלה הערה 66].
(77) על אחשורוש.
(78) שלפי הפירוש הראשון אסתר מעולם לא אמרה תיבת "הזה", וכן מעולם לא הסירה את הטענה מאחשורוש גם כן, אלא דבריה היו מכוונים עד הסוף לאחשורוש ולהמן. והנה חזר וכתב כאן שאי אפשר שהגאולה תבוא על ידי שקר. וכן למעלה פ"ב [לפני ציון 413] כתב: "כי היה תמיה שתבוא הגאולה על ידי דבר שהוא זנות, שהוא מגונה והוא חרפה". ויש להבין, שידועים דברי הרמב"ם בהלכות מלכים סוף פי"א [שנשמטו מחמת הצנזורה], וז"ל: "אף ישוע הנוצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר [דניאל יא, יד] 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. וכי יש מכשול גדול מזה, שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתן ולהשפילן, ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו, ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו שלישוע הנוצרי ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו, אינם אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר [צפניה ג, ט] 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד'. כיצד, כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרין, מצוות אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרין, דברים נסתרות יש בהן, ואינן כפשוטן. וכבר בא משיח וגלה נסתריהן. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרין ויודעין ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום". הרי כתב שהנוצרי והישמעאלי באים "לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו וכו'" אע"פ שמה שהנחילו לעולם הוא שקר וטעות [וכן הוא בכוזרי ד, כג]. הרי שהגאולה יכולה לבוא על ידי אמצעים של שקר וטעות, ואילו כאן המהר"ל שלל זאת בתוקף, כי "מדברי שקר לא תבא הגאולה... איך אפשר שתבוא גאולה על ידי שקר". ואולי יש לחלק, כי הרמב"ם לא ביאר שהנוצרי והישמעאלי מביאים את מלך המשיח, אלא שכאשר בלא"ה יבוא המלך המשיח, הוא ייעזר על ידם בכך שהם יישרו לפניו את הדרך, ויעזרו לו בתיקון העולם. אך עצם הבאת המשיח אינו הודות לנוצרי ולישמעאלי, כי עצם הגאולה אינו בא על ידי שקר. וזהו לשון הרמב"ם "וכשיעמוד המלך המשיח באמת... מיד הם כולם חוזרין ויודעין ששקר נחלו אבותיהם", הרי המשיח יעמוד ויבוא ללא הסיוע הכופרים, ורק לאחר מכן הוא יסתייע על ידם כשישובו לדת האמת.
(79) כי היה ראוי לומר תחילה את שם העצם שלו ["המן"], ולאחר מכן להזכיר את שלשת שמות התואר ביחד ["הצר והאויב והרע הזה"], ולא להתחיל בשני שמות תואר ["איש צר ואויב"] ולומר שם העצם ["המן"], ולאחר מכן להזכיר שם תואר שלישי ["הרע"], ובכך לפצל את שמות התואר. ומעין זה העיר המנות הלוי כאן [קעח.].
(80) "שם רע" - כאשר תואר "רע" בא על השם של האדם [כמו כאן "המן הרע"].
(81) "בעצמו" - בעצם.
(82) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ז [תרל.]: "ואמר [שם] 'קנה שם טוב לעצמו'. רוצה לומר שקנה דבר שהוא שייך לעצמו, שבו נודע האדם עצמו. ודבר זה נקרא שקנה לעצמו, והיא מעלה יתירה, כי שאר המעלות אינן לעצמו כמו שם טוב, לפי שהשם שייך לעצמו, שהרי כל שם בא על עצם הדבר. ולפיכך כאשר יש לו שם טוב, קנה מעלה לעצמו של אדם. ונקרא שם טוב מעלה לעצמו יותר מכל המעלות". ונאמר [משלי י, ז] "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קלח:] כתב: "וכתיב 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב', ולא כתיב 'זכר רשעים לקללה', מפני שבא לומר כי הרשע שמו אשר הוא בא על עצמו, כי השם בא על עצם הדבר, ירקב, עד שיהיה עצמו נפסד לגמרי. ולא לקללה בלבד, אבל ירקב, עד שהוא נפסד בשמו". ובנתיב שם טוב פ"א [ב, רמד.] פתח את הפרק בפסוק [קהלת ז, א] "טוב שם משמן טוב", והאריך בזה, ובתוך דבריו כתב: "כי השם טוב הוא המעלה אל האדם עצמו, וזה כי השם מורה על עצמו של דבר. שכל אשר יש לו שם טוב, המעלה הזאת הוא עצמי אל האדם. לא כמו העושר, שזה קבל העושר. ואף החכמה, אם שנראה כי הדבר הזה הוא אל עצמו, אין החכמה דבר עצמי אל האדם. וכן שאר המעלות אינם אל האדם עצמו. אבל השם טוב שבא על האדם... תהיה המעלה מה שהיא, סוף סוף השם הוא בא על האדם עצמו. ודבר זה יותר נחשב משמן טוב. ואין רוצה לומר שמן טוב ממש, אבל נקרא 'שמן טוב' כל מעלה שמקבל האדם מה שהיא. כי אף אם הוא כהן, הכהונה אינה דבר עצמי לאדם כמו שיתבאר. וקרא שלמה המעלה שיש לאדם מצד עצמו 'שם טוב', כי השם בא על המהות שהוא מופשט מן הגשמי, סוף סוף השם בא על עצמו. וקרא המעלה שמקבל ואינו דבר עצמי אל המקבל 'שמן טוב', כי המעלה שמקבל אחר דומה לשמן טוב שמושחין הכלי בו, והכלי קבל את השמן, וכך הוא המעלה שקבל, נמשח ונתרבה ממנו מי שמקבל אותו... כי השם מורה על המהות העצמי המופשט, ושאר המעלות הם תארים למקבל. ולכך נקרא התואר המקבל 'שמן טוב', כי השמן טוב הוא מושח את המקבל, ומקדש אותו. וכן כל התארים הם מושחין את המקבל, ונותנים לו תואר. אבל שם טוב הוא מורה על המהות, לכך הוא דבר עצמי. ובודאי דבר זה הוא יותר מעלה מן התואר שהוא מקבל". וכמה פעמים נתבאר למעלה שהשם מורה על מהות [הקדמה הערות 276, 550, 551, 553, פתיחה הערות 66, 212, פ"א הערות 11, 22, פ"ב הערה 66, ופ"ו הערה 71].
(83) בפסוק הבא, שכתב [לאחר ציון 116]: "ויותר מזה אמר שהוא אדם רע בעצמו, ומאחר שהוא רע עושה רעה לאחרים מחמת רעתו. ועל אדם רע אין שאלה למה עשה זה, כי האדם הרע עושה רע אף בלא טעם כלל". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 105] כתב: "כי כל אשר עשה המן ליהודים, לא עשה רק בשביל שנאת אגגי, להנקם מה שעשה שאול לאגג, ולא בשביל האמת. ודבר שאינו אמת, רק בשביל שנאה, יש להעביר שלא יהיה נמצא". ואודות שהכתוב נכתב באופן שתיעשה סמיכות בין המלים, כן כתב בספר זה כמה פעמים [למעלה פ"א (לאחר ציון 1031), פ"ו (לאחר ציון 409), להלן פ"ט (לאחר ציון 241), ופ"י (לאחר ציון 9)].