(31) מדגיש "לפי פשוטו" לעומת מה שיביא להלן בשם המדרש. וכן רש"י כתב כאן "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה - כל מקום שנאמר 'ויאמר' 'ויאמר' ב' פעמים אינו אלא למדרש". וכן כתב רש"י במ"א כ, כח, ויחזקאל י, ב.
(32) מעין זה כתב כאן הראב"ע [נוסח א], וז"ל: "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר - פעמיים, להורות שהמלך כעס מיד, ומרוב כעסו אמר במהירות 'מי הוא זה' פעמיים כאומר בכעסו 'מי זה, מי זה, אמור מהרה'". ובכתב וקבלה [שמות ג, יד] כתב: "כל 'ויאמר' 'ויאמר' במדבר אחד, רובן האחד פירוש לחברו. כגון, [בראשית טו, ב-ג] 'ויאמר מה תתן לי ויאמר הן לי לא נתת זרע'. [שמות טז, פסוקים ו, ח] 'ויאמר משה ערב וידעתם ויאמר משה בתת ה' לכם'".
(33) כן שאלו המנות הלוי למעלה [קיב.], רבי אלישע גאליקו כאן, ומלבי"ם כאן.
(34) לשונו להלן [ח, י (לאחר ציון 180)]: "בא לומר למעלה שנכתב ונחתם, אבל המלך לא ידע מזה. כי צריך היה ליטול רשות גם כן בשעת מעשה, וזה לא עשה, כמו שאמרנו למעלה [ככונתו לדבריו כאן]". ומעין כן מצינו בהלכה, שאמרו חכמים [ב"ב קל:] "אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן, כי אמר לן מר הלכה, הכי נעביד מעשה ["אי אמר מר הלכה הכי בשעה שאנו למדין לפניו, מי עבדינן עובדא על פי אותה הוראה" (רשב"ם שם)]. אמר, לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה". ופירש הרשב"ם שם "עד דאמינא לכו הלכה למעשה - שאומר לכם הלכה בשעה שתשאלו לי על ידי מעשה, דבשעת מעשה אדם ירא לידון, ומכוין לבו יותר". וכן הוא בתוספות הרא"ש הוריות ב., וז"ל: "כלומר אפילו אם ישאלו לו אם הלכה כך, ויאמר הלכה כן, לא יסמכו על זה לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה. לפי שכשהאיסור מזומן ליעשות מיד, אז מדקדק המורה בדבריו שלא תארע תקלה על ידו". וכך היה להמן לשוב וליטול רשות מאחשורוש בשעת מעשה.
(35) שלא היתה איבה מיוחדת של המן כלפי אסתר, אלא אסתר נכללת באיבת המן כלפי כל היהודים, ואינה חולקת מקום לעצמה.
(36) לשון רש"י [פסוק ד]: "כי אין הצר שוה בנזק המלך - איננו חושש בנזק המלך, שאילו רדף אחר הנאתך היה לו לומר מכור אותם לעבדים ולשפחות וקבל הממון, או החיה אותם להיות לך לעבדים הם וזרעם".
(37) כי מהיכי תיתי שאסתר תיהרג בעודה נמכרת לעבד. והאופן היחידי שאסתר תיהרג הוא רק אם יגזר על כל היהודים לאבדם. וראה להלן ציון 58.
(38) פירוש - אם טובת אחשורוש מחייבת שישראל לא יאבדו, אלא ימכרו לעבדים, מדוע אחשורוש נתן רשות להמן להרוג את היהודים, שנאמר [למעלה ג, יא] "ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
(39) מבאר שהמלים [למעלה ג, יא] "כטוב בעיניך" הן לא רק נתינת רשות בעלמא [וכמו (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים וגו'"], אלא שהמלים האלו הן נתינת טעם להסכמת אחשורוש. שהואיל וכך הוא רצונו של המן, לכך אחשורוש נתן את רשותו לכך, אע"פ שטובת אחשורוש היתה למכרם לעבדים. ומעין זה נאמר [בראשית טז, ו] "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרי ותברח מפניה", דבפשטות אברהם אמר כן רק מחמת שכך היה רצונה של שרה, ולא שהוא היה חפץ בכך. וכן נאמר [שופטים י, טו] "ויאמרו בני ישראל אל ה' חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך וגו'", שפירושו שהואיל וכך הוא טוב בעיני ה' לכך ישראל מקבלים זאת עליהם, אע"פ שהם היו מעדיפים לא להענש כך.
(40) בא לבאר מדוע בתחילה אחשורוש שלל את האפשרות שכוונת אסתר היא להמן, אך לאחר שאסתר נקבה בשמו של המן להדיא, קיבל את דבריה שאיירי בהמן.
(41) כי מי היה מעיז לומר בפה מלא שרצונו להרוג את אשת המלך. והנה מה שכתב "כי בפירוש אמר המן להרוג את אסתר ועמה" הוא לאו דוקא, אלא הכוונה היא לאיש אחר החפץ לאבד את היהודים [כי בשלב זה אחשורוש שלל את האפשרות שאיירי בהמן, ולכך ישאל "מי הוא זה ואי זה הוא"]. וראה להלן לאחר ציון 54, ופ"ח הערה 85.
(42) מאמר זה מופיע בגמרא [מגילה טז.], ומכנה את הגמרא בשם "מדרש". וכן כתב כמה פעמים בספריו [תפארת ישראל פ"ל הערה 5, נר מצוה ח"ב הערות 153, 321, וגבורות ה' פמ"ז (קפז:), ועוד], וראה למעלה פ"א הערה 1153, פ"ה הערה 62, ולהלן הערה 198. ומביא את המאמר כגירסת העין יעקב, וכדרכו. וראה למעלה פ"א הערה 1, ולהלן הערה 97.
(43) כמו שמצאנו [בראשית כה, כג] "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו'", ופירש רש"י שם "ויאמר ה' לה - על ידי שליח, לשֵׁם נאמר ברוח הקודש, והוא אמר לה". וכן נאמר [שמות יח, ו] "ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך וגו'", ופירש רש"י שם "ויאמר אל משה - על ידי שליח".
(44) כי בפעם הראשונה לא נאמר "ויאמר לאסתר המלכה", אלא נאמר סתם "ויאמר המלך אחשורוש", בלי לומר "לאסתר המלכה".
(45) למעלה [לאחר ציון 32] בשני טעמים; (א) אחשורוש ציפה שהמן שוב יבקש ממנו רשות בשעת המעשה, ולא ידע ששלח הספרים מעצמו, ולכך תמה "מי הוא זה וגו'". (ב) אחשורוש חשב שאסתר אמרה שיש מי שאמר בפירוש שרצונו להרוג את אסתר, ולכך תמה "מי הוא זה וגו'".
(46) בסמוך יבאר שכוונתו היא שתהיה לאחשורוש חבור גמור אל אסתר, ש"צריך שיהיה לאחשורוש חבור גמור אל אסתר... להורות על החבור הזה לאסתר... והיה מתחבר לאסתר שעל ידה היה הגאולה" [לשונו בסמוך]. וכך נעשה כאן, שאחשורוש החל לדבר ישירות עם אסתר, ודיבור הוא חבור, וכמו שאמרו חכמים [כתובות יג.] "ראוה מדברת עם אחד", ובגמרא שם אמרו "מאי מדברת... רב אסי אמר, נבעלה". הרי שהדיבור מורה על שייכות מסויימת בין המדבר לבין השומע, ולכך מצינו ש"כל זמן שהרשע [לוט] היה עמו [עם אברהם], היה הדבור פורש ממנו" [רש"י בראשית יג, יד], כי מציאות הרשע מפקיעה משייכות אל ה'. ולכך כאשר ה' מדבר עם האדם, נאמר [במדבר ז, פט] "וישמע את הקול מידבר אליו", ופירש רש"י שם "כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". ובדר"ח פ"א מ"א [קכב.] כתב: "וזהו דרך כבוד למעלה כאילו לא היה מדבר עם ההדיוט... כאילו היה מדבר עם עצמו וההדיוט שומע". ואם הדיבור לא היה מורה על חיבור מסויים בין המדבר לשומע, מדוע לא היה זה מכבוד מעלה לומר שה' דיבר עם משה. אלא על כרחך שהדיבור מורה על שייכות מסויימת בין המדבר לשומע, ולכך אין זה מכבוד מעלה לומר שה' דיבר עם ההדיוט. וכן נאמר [בראשית לז, ד] "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". וראה למעלה פ"א הערה 261.
(47) לכאורה אין זה "פה אל פה", אלא "פנים אל פנים" [שמות לג, יא], או "פנים בפנים" [דברים ה, ד]. ורש"י [שם] כתב: "פנים בפנים - אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח. הרי המוכר עצמו מדבר עמכם". אמנם המנות הלוי [קעז:] כתב גם כן שכאשר אחשורוש דיבר עם אסתר ללא מתורגמן, זה נקרא "פה אל פה", והביא בשם הה"ר אליעזר מגרמייזא ש"ויאמר" הוא גימטריה של "הן פה אל פה".
(48) רש"י שמות יט, ט "את דברי העם וגו' - תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך". דוגמה לדבר; רש"י [דברים ב, יז] כתב: "וידבר ה' אלי וגו' - אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה 'וידבר', אלא 'ויאמר', ללמדך שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת". ובגו"א שם אות יב כתב: "וקשה, דהרי בפרשת בהעלותך [במדבר יב, א] אצל 'ותדבר מרים' פירש [רש"י שם] שאין לשון 'דבור' אלא קשה, שנאמר [בראשית מב, ל] 'דבר אתנו אדוני הארץ קשות'. ואין זה קשיא, דהא והא איתא, ושניהם אמת; כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח, לפיכך הוא קשה. לאפוקי אמירה, הוא רך, לפי שאינו אלא אמירת ענין, לא שייך בו קשה על ענין, לכך הוא רך. אבל מכל מקום מצד הדיבור בעצמו הוא פנים אל פנים, כי הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה, כי הדבור הוא חתוך האותיות, ומן האותיות מתחברת האמירה, והוא רחוק יותר מן המדבר. וכאשר כתיב 'וידבר', רוצה לומר שהדבור שהוא יוצא מן פה המדבר היה אליו, וזה פנים אל פנים. אבל כאשר כתיב 'ויאמר אליו', אינו פנים אל פנים, שהאמירה שנעשה מן הדבור היוצא ממנו היה אליו, ואין זה פנים אל פנים. נמצא הדבור קשה, שהוא גוזר ומחתך הדבור, וכל חתוך וגזירה הוא בכח, ולפיכך הוא קשה. אבל הדבור הוא פנים אל פנים כדלעיל". הרי יחס דיבור לאמירה הוא בדיוק כיחס דיבור שלא על ידי מתורגמן לדיבור שעל ידי מתורגמן; דיבור מורה על קשר בין המדבר לשומע ["פנים אל פנים"], ואילו אמירה מורה על העברת תוכן מסוים בין האומר לשומע. וכן דיבור שלא על ידי מתורגמן הוא פנים אל פנים, כי איירי בדיבור העובר ישירות מהמדבר לשומע. אך דיבור שעל ידי מתורגמן הוא כמו אמירה, שאין דיבור כזה פנים אל פנים, אלא עיקרו העברת תוכן מסויים אל השומע, ולא שיש קשר ישיר בין המדבר לשומע.
(49) כמו שאמרו חכמים [אסת"ר ז, כ] "'ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן' [למעלה ג, י], רבנן אמרין, אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע. מנהגו של עולם דרכו של לוקח ליתן ערבון למוכר, ברם הכא המוכר נותן ערבון, הדה הוא דכתיב 'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן'" [הובא למעלה בפתיחה הערות 43, 291, 300, פ"א הערה 16, פ"ג הערה 599, פ"ד הערה 309, להלן הערה 109, ופ"ח הערה 184].
(50) כן כתב בכמה מקומות עד כה. וכגון, למעלה פ"ד [לאחר ציון 116] כתב: "בגמרא [מגילה טו.], רב אמר, 'התך' [למעלה ד, ה] זה דניאל, ולמה נקרא 'התך', שחתכוהו מגדולתו... פירוש, לרב נקרא 'התך' שחתכו והסירו אותו מגדולתו. ומה שלא אמר בפירוש 'דניאל', לומר על רשעת אחשורוש, שהיה מגדל את המן הרשע [למעלה ג, א], ואת דניאל הצדיק הסיר מגדולתו, וכן ענין הרשע שמגדיל הרשעים ומשפיל הצדיקים". וכן נקרא "רשע" סתם, וכמו שאמרו "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" [מגילה יב.]. וראה למעלה בהקדמה הערה 451, פתיחה הערה 38, פ"א הערות 19, 31, 113, 188, 1061, פ"ב הערה 170, פ"ג הערה 70, פ"ד הערה 118, ופ"ה הערה 58, שבכל המקומות האלו נזכרה רשעותו של אחשורוש.
(51) לשונו למעלה פ"ב [לאחר ציון 168]: "כי אסתר צדקת היתה בעצמה. ודבר זה נראה שאסתר היתה עומדת בבית אחשורוש, שהוא רשע גמור, ולא היתה נמשכת אחריו, וזה מורה על שצדקת היתה באמת... היתה אסתר עומדת בבית הרשע, אשר מקומו בגיהנם, ועם זה היתה עומדת בצדקות שלה". הרי שאסתר לא נמשכה כלל אחר רשעותו של אחשורוש, ועמדה בצדקותה, אך אחשורוש נמשך אחר אסתר עד ש"הגיע לו הסלוק מן הרשעות בדבר מה".
(52) כמשפט ההפכים, שכאשר מתחבר אל הפך אחד, בזה הוא נפרד מההפך השני [כמבואר למעלה פ"א הערה 377, פ"ג הערות 420, 694, ופ"ד הערות 115, 355]. והואיל והצדיק והרשע הם הפכים [כמבואר למעלה בפתיחה הערה 295, פ"א הערות 82, 814, ופ"ג הערה 37], לכך כאשר יש לאחשורוש חבור גמור אל אסתר הצדקת, בזה הוא נפרד מהמן הרשע. ובספר ראשית חכמה שער הענוה פרק רביעי, כתב: "רשע המתחבר לצדיקים סופו להיות כהם, שנאמר [משלי יג, כ] 'הולך את חכמים יחכם'".
(53) לשונו למעלה פ"ה [לאחר ציון 71]: "כי עתה בא לחבר ולדבק את אסתר באחשורוש, [ו]מזה תצא הגאולה".