(190) בספר תורת משה לחת"ם סופר, בסוף חומש שמות, מודפסים חידושי תורה מרבי שמעון סופר זצוק"ל, הנקרא בשם "שיר מעון", ובעמוד פב נכתב: "יש לדקדק, מה שכתוב 'אשר הכין למרדכי' הוא מיותר, הלא מיניה קמיירי, שאמר חרבונה [פסוק ט] 'הנה העץ אשר עשה המן למרדכי ויאמר המלך תלוהו עליו', ודי אם יוכתב 'ויתלו את המן עליו'".
(191) למעלה ו, ד [לאחר ציון 90].
(192) כמו שאמרו במדרש [אסת"ר י, ב] "'לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו' [למעלה ו, ד]. תנא, לו הכין, ועליו נאמר [תהלים ז, פסוקים יד, טז] 'ולו הכין כלי מות חציו לדולקים יפעל, בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל'". ובגמרא [מגילה טז.] אמרו בקיצור "הכין לו - לו הכין", ופירש רש"י שם "לו הכין - לצורך עצמו", והובא למעלה פ"ו הערה 92.
(193) לשונו למעלה פ"ו [לאחר ציון 96]: "בא לומר כי כך ענין המן, כי כל מה שחשב לעשות למרדכי, נהפך על עצמו, ולא תאמר כי לא נהפך על המן רק אחר שבקשו לתלות את המן ומצאו העץ, וזה אינו, רק מתחלה היה מוכן להיות נהפך עליו. ודבר זה מגלה על ענין הנס שנעשה, כי הכל היה נהפך עליו. כי כאשר חשב לאבד את ישראל, אשר קיום שלהם הוא בו יתברך בעצמו, ואי אפשר לאבד אותם, לכך היה נהפך על עצמו. ודומה למי שהוא זורק בכוח גדול אבן אל קיר ברזל להפיל את הקיר, אז האבן נהפך על הזורק. וכן כאשר המן היה רוצה לאבד ולכלות את מרדכי ועמו, אשר ישראל יש להם החוזק הגדול מן השם יתברך, ולכך נהפך הכל עליו". וראה להלן פ"ח הערה 53.
(194) זו הברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה, ומתחילה במלים "אשר הניא".
(195) דע, שבכל ספריו זו הפעם היחידה שנקט בלשון "והדבר הזה הוא ידוע לאנשי חכמה", כי בדרך כלל הלשון הוא "ודבר זה ידוע לנבונים" [כגון למעלה פ"ד ציון 82, ופ"ה ציון 601, ועוד ועוד], או "ידוע לחכמים" [גו"א בראשית פכ"ח אות יז, שם שמות פי"ח אות לב, ועוד ועוד]. וברי הוא שכוונתו לחכמה פנימית. וכן להלן פ"ח [לאחר ציון 212] כתב: "כבר אמרנו ענין המגילה הזאת, שהיה בענין זה שהיה נהפך על הצורר... וכמו שתקנו בברכה 'כי פור המן נהפך לפורינו', שתראה מזה כי הפור נהפך עליו, ודבר זה דבר מופלג ועמוק בחכמה מאוד". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 6] כתב: "לכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף, נהפך בעצמו עליו. ולכך אמר 'יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם', והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת". ובתפארת ישראל פנ"ג [תתלב:] כתב: "וכן היא מדרגת פורים, מה שהיה רוצה המן, שהוא מזרע עשו, לעשות למרדכי, שהוא מזרע יעקב, שהיה חפץ לאבדו, נטל הקב"ה ונתן על זרע עשו, הוא המן, ונאבד. ודברים אלו הם דברים גדולים ומופלגים". ונראה שכוונתו לדברים שכתב בבאר הגולה באר השני [קכח.], וז"ל: "ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת מה שאמרו 'כאשר זמם' [דברים יט, יט], 'ולא כאשר עשה' [מכות ה:], כי זהו מסגולת המחשבה. וזה כי אין ראוי לפי הסברה שיהיה דין עד זומם למיתה, שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד. ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה, הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו, נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו. והוא היה חושב להרגו, יהיה נהפך עליו, ויהיה דינו להיות נהרג. וכמו שאמר הכתוב [דברים יט, יט] 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה. אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו אשר חשב לעשות, תהיה אותה המחשבה נהפך עליו. ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל כי אשר חשב מחשבת און, נהפך אותה המחשבה עצמה על החושב. כמו שאמר [אסתר ט, כה] 'ישוב מחשבת המן על ראשו אשר חשב לאבד היהודים', וכן בכל מקום. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפך על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצא לפעל, והיא נהפכת על החושב. משל זה מי שזורק אבן על דבר אחד, שאם אין אותו דבר מקבל האבן, אזי האבן נהפך על הזורק, כי יתהפך האבן עליו. ולפיכך אמרו ז"ל [שבת צז.] 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. כי כאשר חושד חבירו במחשבתו, והרי חבירו אינו מקבל אותה מחשבה, שהרי היא שקר, ולכך המשפט שתהיה אותה מחשבה נהפכת על החושב עצמו. כי המחשבה אינה רק כמו זורק אבן בדבר אחד, אם אותו דבר מקבל האבן, אין האבן חוזר עליו. ואם אין מקבל האבן, אותה המחשבה פועל בו, כי נהפך עליו... וכמו שאמר אחשורוש כאשר אמרו [פסוק ט] 'גם הנה העץ אשר עשה המן וגו' ואמר המלך תלוהו עליו', כי מחשבתו יהיה נהפך עליו... ולפיכך אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, כי החשד עצמו שחושד את אחד ובמחשבתו שכך עשה אדם אחד והוא לא עשה, אותה מחשבה נהפך עליו ונלקה בגופו". וכן כתב בגו"א דברים פי"ט אות יא [שיא.]. וראה למעלה בהקדמה הערה 545, ופ"ו הערה 104. הרי גם בבאר הגולה, כאשר עסק בענין זה, הקדים וכתב "ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת". הרי שהיפוך מחשבת המן על עצמו הוא מהדברים העמוקים והאמיתים. וננקוט כאן במקומות שהזכיר עד כה ענין זה; למעלה פ"ג [לאחר ציון 276] כתב: "קשיא, למה לא כתב בפירוש כי נפל הגורל בחודש י"ב, הוא חודש אדר, ולא היה לו לומר כי הפיל הגורל מחודש אל חודש, רק היה לו לומר כי נפל הגורל בחודש אדר. ויראה, כיון שלא היה הגורל אמת, שהרי לא היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא, הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב... ולא כתיב שנפל הגורל בחודש י"ב, אלא שבא לומר כי הוא הפיל הגורל, אבל הנפילה עצמה עליו היה". ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 247] כתב: "כי הגורל שהפיל המן צריך שיהיה נהפך עליו לגמרי, כי זהו הצלת ישראל, ומרדכי ידע זה. ומפני כי הגזירה הזאת יצאה בניסן [למעלה ג, ז], ולכך צריך שתצא הגזירה עצמה ותהיה נהפכת על זרע עמלק להיות נהרגין... וכמו שהיום שהגביל המן היה בי"ג באדר [למעלה ג, יג], כך יום המעשה להרוג את בני המן וזרע עמלק הכל היה בי"ג אדר. וכך זמן נפילת הגורל שיהיה נהפך עליו צריך שיהיה הכל זמן אחד... וכמו שנפרש עוד דבר זה כי זה היה ההצלחה לגמרי כאשר נהפך עליו לגמרי. ולכך התלייה אשר חשב המן על מרדכי [למעלה ה, יד], גם כן נהפך עליו באותו זמן לגמרי, והיה המן נתלה, כדכתיב בקרא, שמזה תראה כי כל ענין הזה היה כך". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 357] כתב: "כי כל מעשה המגילה שנהפך מחשבתו של המן עליו, ואם לא היה המן מבקש להנקם, רק היה הנקמה על ידי אשתו ואוהביו כמשמעות הפסוק, אם כן לא היה מחשבתו נהפך עליו". נמצא שכל ענין המגילה הזאת הוא בסימן של "ונהפוך הוא" [להלן ט, א], ולכך מה שהמן חשב לעשות נהפך עליו לרעה, וכמו שנאמר [להלן ט, כה] "ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". וב"על הנסים" של פורים אומרים "וקלקלת את מחשבתו והשבות לו גמולו בראשו". וראה למעלה בהקדמה הערה 545, פ"ג הערות 420, 471, 490, פ"ד הערות 230, 250, 257, פ"ה הערות 358, 366, 536, פ"ו הערה 98, להלן פ"ח הערות 53, 55, 213, 217, ופ"ט הערה 8.
(196) להלן [ח, ב], וז"ל: "כלל הדבר במגילה הזאת, כי היה המן הכנה למרדכי, שכל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו. ודבר זה יסוד המגילה". וכן הוא להלן [ח, יב], והובא בהערה הקודמת. וכן להלן [ט, א] כתב: "כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף נהפך בעצמו עליו, ולכך אמר [שם] 'יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם', והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת".
(197) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 101]: "ויותר היה ראוי שלא ילך [לגינת הביתן (למעלה פסוק ז)] לשכך חמתו, ואין זה צורך אל הגאולה, כי אדרבא, שכוך חמתו הוא הצלה להמן". ואע"פ שכאן אין לחשוש להצלת המן [שכבר נתלה והומת], מ"מ עדיין יש צורך "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים" [להלן ח, ג], ועוד כמה דברים. ולשם כך היה לכאורה עדיף שחמת המלך על המן תשאר על כנה, וכך הוא יאות יותר להענות לבקשות העתידיות של אסתר.
(198) כן הוא בגמרא [מגילה טז.], וכידוע שמכנה את הגמרא בשם "מדרש" [ראה למעלה הערה 42].
(199) דרשו כן מכפילות אות כ"ף ["שככה"], וכמבואר בהמשך דבריו.
(200) מגילה יב. "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה. אמר להם, אמרו אתם. אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו. אמרו לו, אמור אתה. אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם", והובא למעלה בהקדמה [לאחר ציון 525].
(201) פירוש - היהודים בינתיים ניצלו, כי הגזירה שנגזרה עליהם נהפכה על המן, ולכך בשלב זה ישראל ניצלו, אך לא שניצלו בעצם [כך היה אפשר לומר לולא פסוקנו].
(202) לכך שככת חמת אחשורוש היא לטובה, כי היא מורה על שככת חמת מלך עליון. ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 600] כתב: "וזה שאמרו במדרש [אסת"ר ג, י] כל מקום שנאמר במגילה 'מלך' סתם, פירוש הן מלך הקב"ה, הן מלך אחשורוש... פירוש זה, כי במגילה הזאת לא נזכר השם בפירוש מטעם אשר אמרנו, לפי שבא הצלתם ממקום עליון נסתר, וכל הדברים היו נעשים למטה ולמעלה. ולפיכך בכל מקום שכתיב 'המלך', הוא המלך אחשורש שהיה פועל כמו שנגזר עליו מן השם יתברך, שהוא מלך עולם". הרי שאחשורוש הוא בבואה להנהגתו של הקב"ה, ולכך כאשר חמת הקב"ה שככה, ממילא שככה חמת אחשורוש. וראה הערה 204.
(203) למעלה [ג, ח] "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם", ושם [לאחר ציון 391] הרחיב טובא בביאור דברי המן.
(204) בא ליישב בזה שאלה מתבקשת; כיצד ניתן לומר ששככת חימת אחשורוש מורה על שככת חימת ה', הרי חימת ה' היתה כלפי ישראל, ואילו חימת אחשורוש היתה כלפי המן, ולא כלפי ישראל. וכיצד שככת חימת אחשורוש מורה על שככת חימת ה', כאשר שתי החימות שהיו כאן מעיקרא מכוונות כנגד אנשים שונים. ועל כך מבאר שאף שככת חימת אחשורוש אינה כלפי המן, אלא כלפי ישראל ג"כ, שהלישנא בישא שאמר המן על ישראל נמחק לגמרי מלבו של אחשורוש, ואין הוא שומר בלבו שום טינה כלפי ישראל.
(205) כמו שנאמר למעלה [ב, א] "כשוך חמת המלך". וראה בראב"ע כאן.
(206) פירוש - הואיל ואיירי כאן בשככת חימת אחשורוש כלפי ישראל [שהלישנא בישא של המן לא נשארה בלב אחשורוש], לכך הפסוק הבא הוא המשך לנאמר כאן. שנאמר בפסוק הבא "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה", וזה מורה שאין לאחשורוש טינה כלפי ישראל. וכן הרלב"ג [להלן ח, א] כתב: "את בית המן צורר היהודים ידמה שנתנו לה מפני היותו צורר היהודים", והמהדיר שם כתב: "כדי להראות לכל את אהבתו ליהודים, ושנאתו לשונאיהם". אך אם היה מדובר כאן בשככת חימת אחשורוש כלפי המן לאחר שנתלה, לא יובן קישור הפסוק הבא לתליית המן ושככת החימה כלפיו שנזכרו כאן.