(1) כן העירו מנות הלוי [קעו.], ויוסף לקח כאן.
(2) פירוש - אסתר כבר הכינה צרכי הסעודה הראשונה לפני שדיברה עם אחשורוש וללא ידיעתו. נמצא שבפעם הראשונה אחשורוש הוזמן לסעודה שסודרה ללא הסכמתו, ולכך אין סעודה זו מתייחסת אליו, אלא רק לאסתר [יבואר בהמשך]. וכן כתב למעלה פ"ה [לאחר ציון 302], בביאור ההבדל בין לשון ההזמנה לסעודה הראשונה לזו של הסעודה השניה, שבפעם הראשונה נאמר [למעלה ה, ד] "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו", ובפעם השניה נאמר [שם פסוק ח] "יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם", וז"ל: "זה מפני כי למעלה כבר עשתה הסעודה, לכך אמרה 'אשר עשיתי לו', כי מתחלה עשיתי סעודה בשבילך, ועתה אני מבקשת 'יבוא המלך והמן אל המשתה שעשיתי' בשביל המלך כבר, באולי לא ירצה המלך שיהיה עם המן בסעודה. אבל כאן שאמרה 'אל המשתה אשר אעשה', והזמינה את המן קודם שעשתה הסעודה, אם כן הסעודה גם כן בשביל המן, שהרי כבר הזמינה אותו, לכך אמרה 'אשר אעשה להם'". ועל כל פנים מבואר שצרכי הסעודה הראשונה הוכנו ללא ידיעת אחשורוש, ואילו צרכי הסעודה השניה הוכנו בידיעת אחשורוש.
(3) "הזמינה" - הכינה.
(4) בא לבאר מדוע אסתר לא הכינה את צרכי הסעודה השניה ללא ידיעת אחשורוש כפי שעשתה בסעודה הראשונה.
(5) כי פעם אחת נחשב ל"מקרה", אך שתי פעמים אינו מקרה, וכמו שרבי סובר שבשתי פעמים הוי חזקה [יבמות סד:]. ובגבורות ה' ר"פ יט כתב: "מעשה שלא נעשה רק פעם אחת - מקרה הוא, שאמר הכתוב [איוב לג, כט] 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר'. כלומר דבר שהוא בפעם אחת הוא במקרה, ואין בחינה בדבר שהוא במקרה".
(6) פירוש - לכך יהיה הדבר רע בעיני המלך [אם אסתר תכין גם את הסעודה השניה ללא הסכמת אחשורוש], כי זה היה עלול להורות שאסתר מניחה כדבר פשוט ש"המלך עושה רצונה בכל", ויש בזה זלזול כלפי המלך. והרי ושתי נהרגה מחמת שזלזלה במלך אחשורוש, ולא נהגה לפי הכלל ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן... להיות כל איש שורר בביתו" [למעלה א, פסוקים כ, כב]. וכן להלן פ"ח [לאחר ציון 91] כתב: "כי מפני שהמלך כבר עשה בקשתה, וחזרה עוד לבקש בקשה אחר בקשה, ודבר זה אין כבוד למלך, כאשר המלך קל להתפתות".
(7) נמצא מה שלא נאמר כאן "ויבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר" היא משום העדיפות שיש במשתה השני על פני הראשון, שבמשתה השני אסתר פעלה כשליחה של המלך, כי המלך נתן את הסכמתו מראש לעשית המשתה, ואין המשתה מיוחס לשליח, כי השליח אינו מוסיף ואינו גורע כלום מעצמו [ראה בברכת שמואל קידושין סימן ג, ולמעלה פ"א הערה 513].
(8) בא לבאר טעם שני מדוע נאמר כאן "לשתות עם אסתר", ולא "אל המשתה אשר עשתה אסתר". הטעם הראשון חילק בין הכנת הסעודה שנעשתה ללא ידיעת אחשורוש, לזו שנעשתה בידיעת אחשורוש. אך הטעם השני יבאר שעיקר הסעודה הראשונה הוא לשם האכילה, אך עיקר הסעודה השניה הוא לשם הריעות עם עושה הסעודה.
(9) אודות שהאכילה מחברת בין בני אדם, כן כתב למעלה פ"ג [לאחר ציון 418], וז"ל: "כאשר הם [ישראל] מפוזרים ומפורדים בין העמים, ועם כל זה אין להם חבור אל האומות במאכל ובמשתה שלהם... בזה נראה שהם אומה יחידה נבדלת מן האומות, ויש להם קיום. לכך מה שנהנו מסעודת אחשורוש [מגילה יב.], היה סבה גדולה לפורעניות כאשר נהנו מסעודתו, והתחברו לאומות. לכן אשרינו חלקינו ומה נעים גורלינו אם היו אנשי גליותינו נזהרים ופורשים מן האומות בכל אשר ראוי לנו הפרישה בשתיית יין נסך", וראה שם הערה 421. ואמרו חכמים [סנהדרין קג:] "גדולה לגימה... מקרבת את הרחוקים", ופירש רש"י שם "לגימה - אכילה שמאכילין אורחים", ולמדו כן ממה שיתרו אמר [שמות ב, כ] "קראן לו ויאכל לחם". והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פי"ז ה"ט כתב: "ויש דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם, עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן; אסרו... לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן". ובסעודה המפסקת של ערב תשעה באב אין לאכול ביחד סעודת חברים, אלא כל אחד יאכל לעצמו [משנה ברורה סימן תקנב ס"ק כג].
(10) "אל המשתה - כל סעודה נקראת על שם היין, שהוא עיקר" [רש"י למעלה ה, ד]. ומיישב בזה קושי סמוי, שהיה צריך לומר "אל הסעודה אשר עשתה אסתר" [ולא "אל המשתה"], שהחיבור בין אנשים אינו על ידי שתיה, אלא על ידי האכילה, ואילו השתיה באה לשמח רעים אחר שהם כבר מאוחדים על ידי האכילה [ראה להלן הערה 17]. ועל כך מיישב שכל סעודה אינה נקראת אלא על שם המשתה, אך הכוונה כאן היא לאכילה, ולא לשתיה. ורש"י [שיה"ש א, ב] כתב: "כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין, כענין שנאמר [להלן פסוק ח] 'אל בית משתה היין'". וראה למעלה פ"א הערות 753, 788.
(11) פירוש - מטרת הסעודה השניה אינה האכילה, אלא לשמוח יחד, וליהנות אחד מחברתו של השני. ולהלן פסוק ז [לפני ציון 85] כתב: "היה יושב במשתה דרך שמחה ואהבה וריעות".
(12) הרי ההבדל בין שתי הסעודות הוא שהסעודה הראשונה היא בבחינת "אהבה התלויה בדבר" [אבות פ"ה מט"ז], כי היא תלויה באכילה. אך הסעודה השניה היא בבחינת "אהבה שאינה תלויה בדבר" [שם], כי היא ריעות לשם ריעות. ובדר"ח פ"ו מ"ב [כא:] כתב: "שם 'ריע' נופל על שנים שיש להם שתוף וחבור, כי כאשר יאמר ראובן הוא ריע שמעון, וממילא הוא גם כן שגם שמעון ריע ראובן, כי השם הזה בא על שני רעים ביחד... לשון 'רעים' נאמר על שני דברים שיש להם חבור ביחד; זה לזה, וזה לזה. אבל אפשר כי ראובן אוהב את שמעון, ושמעון אינו אוהב את ראובן... כי אין לשון 'ריע' רק בשביל שיש להם שתוף וריעות ביחד".
(13) הרי תכלית הסעודה השניה היא להיות עם אסתר, לעומת הסעודה הראשונה, שתכליתה היא האכילה המחברת אותם להדדי.
(14) הסעודה הראשונה.
(15) ולא ביקשה מאחשורוש כבר בסעודה הראשונה את מה שביקשה בסעודה השניה. וכן למעלה פ"ה [לאחר ציון 268] כתב: "ויש שאלה, למה לא בקשה אסתר בסעודה הראשונה מה שיש לה לבקש, ולמה איחרה עד סעודה שניה".
(16) פירוש - למעלה פ"ה [לאחר ציון 154] הביא את דברי הגמרא [מגילה טו:] שדנה בשאלה "מה ראתה אסתר שזימנה את המן". ובגמרא אמרו שם שנים עשר טעמים. והטעם האחד עשר הוא דברי רבה ש"לפני שבר גאון". ושם [לאחר ציון 212] כתב: "פירוש, כאשר האדם יש לו גדולה וגאוה ביותר, דבר זה הוא לפני שבר. כי הגאוה היתירה הוא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות נטול ממנו. וזה שאמרו במסכת סוטה [ה.], כל מי שיש בו גסות רוח סופו מתמעט. ולכך כתיב 'לפני שבר גאון', שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי, קרוב להיות ניטל מן האדם, כמו כל דבר שאין ראוי להיות, ויוצא מן השעור, יש לו הפסד". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 105] כתב: "כי כבר אמרנו כי מה שיצא המן מבית אחשורוש בשמחה וטוב לב [למעלה ה, ט], שהיה זה אליו 'לפני שבר גאון', ומיד אחר כך עשה העץ [שם פסוק יד] שבו נתלה [להלן פסוק י]. ומעתה היה לגמרי שמחתו וטוב לבו אשר היה להמן 'לפני שבר'". וראה להלן פ"ט הערה 603. ומעתה יבאר מהי הרבותא ב"גאון" שיש בסעודה השניה לעומת הסעודה הראשונה. ולמעלה פ"ה [לפני ציון 271] כתב: "ויש לפרש כי לכל הפירושים שנתנו טעם מה שהזמינה אסתר את המן, 'טוב השנים' כאשר עשתה אסתר שתי סעודות 'מן האחד', וכמו שאמר המן [למעלה ה, יב] 'וגם למחר אני קרוא לה עם המלך'. אם כן שתי סעודות יותר מן אחד, ולכך רצתה להוסיף עוד סעודה". אך כאן יוסיף שיש לסעודה השניה עדיפות בעצם על פני הסעודה הראשונה, ולא רק בבחינת "טובים השנים מן האחד" [קהלת ד, ט].
(17) מתבאר מדבריו כי יש סעודה לשם אכילה, ויש סעודה לשם שתיה; הסעודה לשם אכילה היא לאלו שרוצים להתחבר ביחד. אך הסעודה לשם שתיה היא לאלו שכבר התחברו ביחד, ומעתה הם רוצים לשמוח ביחד [ראה למעלה הערה 10]. ונראה לבאר זאת על פי דבריו למעלה פ"א [לאחר ציון 781], וז"ל: "האכילה הוא דבר גשמות, אשר ממלאים כרסם באכילה... אבל... היין משמח לב האדם, ובני אדם הם בשמחה מן היין... כי האכילה בלבד חמריות, ואין צריך האכילה רק שלא יהיה האדם חסר, ועל ידי האכילה שהוא שבע, אז היין משמח אותו". הרי אכילה מסלקת החסרון מבני אדם, אך היין משמח בני אדם. וזהו בדיוק בהקבלה לדבריו כאן; אנשים מתחברים יחד על ידי אכילה, כי סילוק החסרון מאפשר להם לראות זה את זה בעין טובה, וכפי שכתב רש"י [בראשית מא, ב] "יפות מראה - סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה". אך היין משמח בני אדם, וזהו כנגד "דרך האוהבים ששמחים יחד" [לשונו למעלה לפני ציון 11]. וראה למעלה פ"א הערה 789, שנקודה זו מתבארת גם שם.