(109) רש"י [שמות טו, א] כתב: "אז ישיר משה - אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה... אמר לו לבו שישיר, וכן עשה". וראה בגו"א שם אות א שביאר שההתחלה של אמירת שירה היא בלב. וכן רש"י [בראשית ל, כב] כתב: "ויזכר אלהים את רחל - שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים. ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים". הרי "עלה בלבו" נאמר על תחילת המחשבה "כששמע שאין לה בנים". ובשמו"ר יט, א אמרו "כשאדם שמח, הלב שמח תחלה... ולעתיד לבא מביא הקב"ה כל האיברים, ואינו מנחם תחלה אלא הלב". והחיד"א בפירושו לאבות פ"ג מ"א כתב: "'חוקר לב' [ירמיה יז, י], ששם התחלת הווית המחשבה". ואודות שהלב הוא ההתחלה לכל כחות האדם, כן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט [תשיז:], וז"ל: "'רבי אלעזר בן ערך אמר, לב טוב' [שם]. פירוש, שירגיל האדם עצמו שיהיה בעל לב טוב, לפי שהוא שורש האדם, כי הלב הוא שורש האדם שממנו כל הכחות, הן כחות הנפש הן כחות הגוף. שהלב על ידו התבונה, ועל ידו החיים בא לכלל האברים, כי הלב שורש לכחות הנפשיות, הן אל כחות הגוף, לכלם הלב הוא התחלה ושורש... והכל מתפשט ממנו... מורה על זה מה שהוא באמצע הגוף, כי כל דבר שהוא באמצע הוא שורש והתחלה אל הכל. ולפיכך הלב שהוא באמצע האדם, הוא שורש והתחלה אל האדם בכלל, דהיינו אל כל כחות האדם".
(110) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 161]: "אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפעל, כי כל רשע הוא 'רשע למות' [במדבר לה, לא], כלומר כי ראוי שיהיה בטל מציאותו, ויקבל העדר". והפסוק "רשע למות" נאמר ברוצח, אך בגמרא דרשו את הפסוק לכל חייבי מיתות [רש"י כתובות לה:]. ולמעלה פ"ג [לאחר ציון 641] כתב: "כי כל ענין הרשע שאין בו ממש... הרשע הוא דבר בטל, ואין קיום לו". ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמג.] כתב: "כי הרשע אין ראוי אליו המציאות כלל, כי הוא יוצא מן המציאות אל ההעדר, והוא רשע למות". וכן הזכיר בדר"ח פ"ד מ"ד [עז:] ובדרוש על המצות [סג.]. ובנתיב התורה פי"ג [תקי:] כתב: "כי כל רשע גמור הוא רחוק מן המציאות". ואמרו חכמים [מדרש תהילים לז] "'כי כחציר מהרה ימלו' [תהלים לז, ב]. אמר הקב"ה, אין הרשעים כלום, חציר הם תוחלתם. וכן הוא אומר [תהלים צב, ח] 'בפרוח רשעים כמו עשב', מפריחין כזה העשב ומתייבשין... עד שלא תקופת תמוז מתייבשין, ואחר כך נעשין קוצין" [ראה למעלה בהקדמה הערה 455, ופ"ג הערות 162, 643].
(111) פירוש - ההתחלה היא להיפך מההעדר, כי ההתחלה היא הפקעה מההעדר. ולכך הרשע [שהוא ההעדר הגמור] נמצא ברשות הלב, כי הלב הוא התחלה, וכל התחלה היא מתעלה מעל להעדר. ואודות שההתחלה היא הפקעה מהעדר, כן כתב בגבורות פ"ה [לג.]: "ומה שנולד אברהם באור כשדים [פסחים פז:] הוא ענין נפלא. כי לפי שאברהם היה התחלת העולם [ב"ר יב, ט], ולפניו היה הכל תהו ואין בהם בריאה כלל [ע"ז ט.]. לכך הצטרף אברהם אל כשדים, שהם בריאה שאין בהם ממש [שהקב"ה התחרט שבראם (סוכה נב:)], כי כל התחלה, לפניה וסמוך לה העדר, שבשביל כך הוא התחלה. ולפיכך לא היה נולד אברהם בארץ אחרת, שאם כן לא היה התחלה. ומפני שאברהם הוא התחלה, היה נולד במקום שראוי להיות התחלה, שקודם התחלה הוא ההעדר". הרי יחס ההתחלה אל ההעדר הוא יחס אברהם אבינו לכשדים. ובנצח ישראל פ"מ [תשטו:] כתב: "כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, וכמו שאמרו [ע"ז ט.] ב' אלפים תוהו".
(112) אודות מעלתו הנבדלת של הצדיק, הנה כל נתיב הצדק הוקדש ליסוד זה. ושם בפ"ב [ב, קלט:] כתב: "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר [ש"א ב, ט] 'רגלי חסידיו ישמור' [יומא לח:]... כי הצדיק מצד מדריגה זאת הנבדלת, שהיא אחת... לכך אם יצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא, מפני כי ראוי להיות שנותיו אחד, ולא יהיו מחולקים עד שהיו מקצת שנותיו בחטא, ומקצת שנותיו בלא חטא, רק יהיו הכל אחד... ולפיכך כאשר עברו רוב שנותיו בלא חטא, במה שהצדיק יש לו מדריגה נבדלת אשר אין חלוק לזאת המדריגה, כמו שהתבאר, כי אין חלוק בענין הצדיק, שהוא מדריגה נבדלת, ולכך אם יצאו רוב שנותיו שוב אינו חוטא". ובגבורות ה' פס"א [רעז:] כתב: "הנסים הם גם כן לצדיקים פרטים, ואינו דבר לכל העולם... ודבר זה מדריגה נבדלת בלתי טבעית, וכל צדיק וצדיק יש לו מדריגה זאת בפני עצמו, ומזה ראיה שהשם יתברך עושה נסים לצדיקים פרטיים". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכד:] כתב: "דבר זה הוא כל הכוונה של פילוסופים, להשפיל את האדם עד תחתית האדמה. הפך דעת חכמי ישראל, שנתנו לאדם הצדיק מדריגה עליונה יותר מן המלאכים" [הובא למעלה בהקדמה הערה 239].
(113) כי אי אפשר להגיע כבר בהתחלה אל המעלה העליונה. וכן כתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 323], וז"ל: "אין הגאולה בפעם אחת, אלא זה אחר זה, שאין באים אל המדריגה העליונה הזאת בפעם אחד". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, נאמר בתורה [שמות יב, ג] שלקיחת קרבן פסח היה בעשור לחודש ניסן [שמות יב, ג], ובגבורות ה' פל"ה [קלג.] כתב לבאר בזה"ל: "כי אי אפשר שיהיו ישראל לחלק ה' בפעם אחד, אחר שהיו שטופים בעבודה זרה. ולכך צוה עליהם שיקחו את פסח זה בעשרה לחודש, כי הלקיחה היא פרישה קצת מעבודה זרה לקרב אל הקב"ה, ואחר כך לזבוח אותו בי"ד, והוא מורה על הפרישה מעבודה זרה לגמרי". ובנצח ישראל פכ"ו [תקנד.] כתב: "ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש [ברכות כח.] אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים... וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימותו האחרון". ובנצח ישראל פכ"ח [תקסו:] ביאר שהצורך בימי המשיח הוא להיות מעבר מהעוה"ז לעוה"ב, וכלשונו: "אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא... וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה". וכן הוא בגבורות ה' פי"א [סג:], דר"ח פ"א מ"ד [רלז:], שם פ"ב מ"ח [תרמ:], ובתפארת ישראל פכ"ה [שפ.]. וראה למעלה בהקדמה הערה 324, פ"ב הערה 480, ולהלן הערה 384.
(114) נמצא שאצל הרשע ההתחלה היא עליונה יותר ממנו, כי ההתחלה היא הפקעה מההעדר, ועצם הרשע הוא העדר גמור. מה שאין כן אצל הצדיק, ההתחלה היא נמוכה יותר ממנו, כי ההתחלה אינה מגיעה למעלה עליונה, ומעלת הצדיק היא מדריגה עליונה מאוד.
(115) כמו שאומרים בפיוט "אדון עולם": "והוא היה והוא הוה והוא יהיה בתפארה... בלי ראשית בלי תכלית". ובנתיב העבודה פ"ח [א, ק:] כתב: "יש להאריך בתיבת 'אחד' [ברכות יג.], כי זהו ענין האריכות, שהוא יתברך מצד שהוא אחד הוא הכל, לכך הוא בלתי תכלית. ואינו כמו שאר דברים שהם אחד ואינם הכל, רק הם חלקים, והחלק הוא קצת בעל תכלית ואין לו האריכות. אבל השם יתברך שהוא הכל ואין זולתו, הוא נצחי בלתי בעל תכלית, לכך צריך שיהיה מאריך ב'אחד', כי 'אחד' זהו ארוך בלתי קץ וסוף אליו". ושם פי"ח [א, קלח.] כתב: "כמו שהוא יתברך מצד עצמו בלתי תכלית, וכך החסד שהוא עושה הוא לעולם בלתי קץ ובלתי תכלית".
(116) פירוש - תחילת המחשבה והדעת היא נקודת הגובה של הרשע, כי יש בה הפקעה מההעדר שבו נמצא הרשע, וכמו שביאר עד כה.
(117) "שהוא" - בעוד הרשע עצמו.
(118) פירוש - בעוד הרשע עצמו חי חיים של העדר גמור.
(119) פירוש - כל אשר מגיע לעמוד על אמיתת הרשע, נוכח לדעת שהוא בעל ההעדר לגמרי.
(120) אולי על פי דברים אלו ניתן ליישב קושיא אלימתא על המדרש הזה. שהנה המדרש מבאר שאצל צדיקים המקרא אומר "ויאמר אל לבו" [כי לבם ברשותם], ואילו אצל רשעים המקרא אומר "ויאמר בלבו" [כי הם ברשות לבם]. ומה נעשה עם מקרא מפורש [בראשית יז, יז] "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". הרי על אברהם אבינו נאמר "ויאמר בלבו", כפי שנאמר אצל הרשעים. אך לפי דבריו כאן יש פתח ליישב זאת. כי הנה ביאר כאן ש"הלב הוא התחלת המחשבה והדעת, אשר יחשוב בלבו", והואיל ו"הצדיק עצם מעלתו הוא עליון מאוד, ואיך לא יהיה ברשות הלב, שהוא התחלה". לאמור, מעלת הצדיק העליונה חורגת מעבר ללב, כי הלב הוא רק התחלה, ומעלת הצדיק היא מעבר להתחלה. אך מצינו אצל אברהם אבינו, שכל מעלתו היא מחמת היותו התחלה [יבואר בהמשך], לכך אין מעלת אברהם חורגת מעבר ללב, כי שאני אברהם שכל מעלתו היא מחמת היותו התחלה. והלב שמורה על התחלה הוא משכנו של מעלת אברהם, ולכך נאמר אצל אברהם בפרט "ויאמר בלבו". ואודות שמעלת אברהם היא היותו התחלה, כן כתב בהרבה מקומות, וננקוט כאן באחד מהם, והוא בדר"ח פ"ה מ"ב [נו:], וז"ל: "ומה שאמר [שם] שהיה אברהם מקבל שכר כולם, דבר זה ענין עמוק. מפני שאלו הדורות שהיו מנח עד אברהם כולם של הבל ותוהו, אין בהם מציאות, רק הכל תוהו נחשבו, וכמו שאמרו ז"ל [ע"ז ט.] שני אלפים תוהו, דהיינו עד שבא אברהם, והיה אברהם התחלת וראש הבריאה. ואברהם בשביל זה שהיה התחלה, יותר נחשב מציאות מכל בני אדם שבעולם, במה שהיה התחלה, וההתחלה הוא עיקר מציאות ועיקר העולם. והיו הדורות שלפני אברהם הפך אברהם; כי כל אותן הדורות היו הכל אין בהם ממש, ואברהם יסוד ועיקר כל העולם. ומפני זה קבל שכר כולם, כי ההפך של דבר מקבל מה שכנגדו... ולפיכך כיון שהיה אברהם ודורות אלו הפכים, והיה להם ביחד עשרה דורות, שהם כלל אחד, והדורות האלו היו מכעיסין לפניו, לכך נטל אברהם שכר של כל עשרה דורות, ושאר הדורות כולם היו תוהו. אבל אצל נח, לא היה לו לנח מעלה זאת, שיהיה התחלת המציאות כמו שהיה אברהם, ולא שייך לומר עליו שהוא היה נוטל שכר כולם". וכאמור זהו יסוד נפוץ בספריו, וכמלוקט שם בהערה 241.