(181) לשון היוסף לקח כאן: "תחלה יש להתעורר מה הענין הזה, שנראה שהמלך הזה בשגעון ינהג, למה זה עשה להמן זה, אשר לא ראינו שהקדים בעשיית שום פשע וחטאת נגדו, ובהיותו בתוקף אהבתו אליו יבזהו כאחד הרקים. ועוד, שעה שהוא עתיד לאכול ולשתות עם המלכה ועמו, וקודם זה יצוה עליו להכריז לפני יהודי". אך יש להעיר, כי למעלה [לאחר ציון 83] לכאורה כבר יישב שאלה זו, שנאמר למעלה [פסוק ד] שאחשורוש שאל "מי בחצר", והמהר"ל כתב על כך בזה"ל: "מה שהיה שואל המלך 'מי בחצר', ואולי אין אחד בחצר... ונראה כי אחשורוש חשב, שאם יאמר שאחד מן החשובים יעשה היקר והכבוד זה למרדכי, יהיה זהו גנאי לו, כי למה הוא יעשה למרדכי כך, ולא אחר. ויחשוב כי המלך עשה לו בשביל שנאה, ויהיה גורם זה שנאה במלכות. ולכך חשב כי אשר יבא אחד לחצר, אותו כאשר יבא לפני ואשאל אותו [פסוק ו] 'מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו', ושוב לא יאמר כי המלך עשה לו בשביל שנאה". ולפי זה כבר הכל תוכנן מראש שמי שיבוא אז לחצר מלך הוא יהיה זה שיתבקש לעשות למרדכי היקר והכבוד, ומדוע יש מקום לתמוה כאן "למה היה מבזה המלך את המן". ויש לומר, שזהו הטעם שהוסיף כאן "והרי המן אמר על ידי שר אחד מן הפרתמים, ולמה צוה שהוא עצמו יעשה". דבשלמא אם המן לא היה אומר שהדבר יעשה על ידי הפרתמים, היה ניחא שהמן נבחר לעשות היקר למרדכי, אך לאחר שהמן הציע מפורשות שהדבר יעשה על ידי הפרתמים, אין לך בזיון גדול מזה שאחשורוש יתעלם מהצעה זו, ויטיל על המן עצמו משימה זו. וראה בסמוך הערה 189 שאעפ"כ ביאר שהואיל והמן היה בעל העצה לתת יקר זה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, אין זה גנאי אם יוטל עליו לבצע את רעיונו, אע"פ שהמן עצמו הציע שאחד מן הפרתמים יעשה כן.
(182) כמו שאמרו בגמרא [מגילה טו:], והובא למעלה [לאחר ציון 7]. ומעין זה הוא בספרי דאגדתא על אסתר [מדרש אבא גוריון (בובר) פרשה ו], שאמרו שם: "'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'. באותה שעה ירד גבריאל אצל אחשורוש והיה מנדד שנתו מעיניו, וחובטו בקרקע שס"ו פעמים, ואמר לו כפוי טובה שלם טובה לבעליו".
(183) פירוש - הואיל והתמהמהתי מלשלם למרדכי, לכך אני כפוי טובה, ויש לתקן זאת במהירות.
(184) גם היוסף לקח מבאר שאחשורוש זירז את המן לא כדי לבזותו, אלא שימהר לשלם למרדכי את המגיע לו [אם כי שם ביאר שעשה כן לא משום חששו שיהיה כפוי טובה, אלא שיש לשלם למרדכי לפני הסעודה השניה עם אסתר].
(185) אחשורוש לעצמו.
(186) קצת קשה, האם אחשורוש היה מאמין בהשגחה פרטית וביד מכוונת, שמייחס את הגעתו של המן בעיתוי המתאים כאות מן השמים שעל ידי המן יתגלגל האופן לתת יקר וגדולה למרדכי.
(187) כפי שהביא מדרש זה למעלה [לאחר ציון 89].
(188) וכאשר תבוטל גאותו וגדולתו של המן, הוא לא יעיז לנסות להרוג את המלך, כי אין קטן מתנגד לגדול, וכפי שכתב למעלה פ"ג [לאחר ציון 37], וז"ל: "המתנגדים זה לזה יש להם השווי בגדולה, כי אין הקטן נחשב מתנגד לגדול, כי אינם בערך אחד וביחוס אחד. ולכך הגדיל המן גם כן, כמו שאסתר המלכה, שהיא הפך המן, היתה על כל השרים. ולכן מיד התחילו לגרות זה בזה, ורצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים", וראה שם הערה 38.
(189) פירוש - המלך בחר בהמן לכבד את מרדכי משום שהוא היה בעל הרעיון כיצד לכבד את האיש שהמלך חפץ ביקרו, בבחינת [ב"מ פג:] "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" [קורא האיגרת הוא יהיה השליח]. ומעין כך ביאר למעלה [לאחר ציון 85]. וראה למעלה הערות 89, 181.
(190) דרשת הגמרא היא על המשך הפסוק "ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר", ובגמרא שלפנינו לא הביאו כלל רישא דקרא ["ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה"], אלא רק סיפא דקרא ["לא נעשה עמו דבר"]. אך בעין יעקב הביאו גם רישא דקרא, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 4].
(191) מה שמכנה את "נערי המלך משרתיו" [פסוק ג] "רשעים", נראה שכוונתו היא שביחס לגאולת ישראל נחשבות כל האומות למתנגדות לישראל, וכפי שיבואר בהערה הבאה, והמתנגד לישראל הוא רשע. וכן למעלה פ"א [לפני ציון 1175] כתב: "ומעתה אין קשיא איך יבא הצלה על ידי שהם רשעים", וכוונתו היא לבני אומות העולם שהוזכרו שם.
(192) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 1156]: "מפני כי הוקשה להם איך באה הצלה לישראל על ידי אנשים אלו. כי בודאי חכמי האומות הם מתנגדים לישראל, ואיך בא הצלה על ידם לישראל". ובהמשך שם [לאחר ציון 1185] כתב: "כי הגאולה הזאת, הוא הריגת ושתי, ראוי שתהיה על ידי ישראל. כי כל גואל היה מישראל, ולא גאולה על ידי האומות, אשר הם מתנגדים על ישראל, ואיך תבא גאולה על ידיהם". ולמעלה פ"ה [לאחר ציון 57] כתב: "אין ראוי שיהיה התחלת הגאולה מן הרשע אחשורוש, רק מן השם יתברך". וראה למעלה פ"א הערה 1159 שהובאו מקבילות רבות ליסוד זה. וראה הערה הבאה.
(193) לכאורה למעלה פ"א [לאחר ציון 1185] כתב לא כן, וכלשונו: "כי הגאולה הזאת, הוא הריגת ושתי, ראוי שתהיה על ידי ישראל... שגאולת ישראל תלוי במיתת ושתי מלכה, שתבא אסתר תחתיה, והיה ישראל צריכים לגאולתם מיתת ושתי, שתבא אסתר במקומה". ובהמשך שם [לפני ציון 1314] כתב על הריגת ושתי "כבר בארנו כי דבר זה היה התחלת הצלת ישראל". וראה למעלה פ"א הערה 1157 שנקבצו שם המקומות הרבים שבהם ביאר שהריגת ושתי היא חלק מהגאולה. ואילו כאן כתב על הריגת ושתי "שלא היה זה גאולה כלל". ויש לומר, כי מעשה של הריגת ושתי לכשעצמו אין בו שום גאולה וטובה לישראל, ורק בעקיפין יצא מזה שסילוקה של ושתי איפשר את כניסת אסתר לבית המלך. וראה למעלה פ"א הערה 1390 שדעת רבי לוי היא שהריגת ושתי היא עונש לישראל [אסת"ר ד, י]. מה שאין כן בנידון דידן, הרי איירי בעשית מעשה טוב למרדכי [שהוא נתינת יקר וגדולה], ולכך לכו"ע דבר זה הוא גאולת ישראל. והרי אף זרש אשתו וחכמיו אמרו [להלן פסוק יג] "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". וראה להלן פ"ט הערה 372.
(194) פירוש - ממוכן לא אמר מעצמו ומרצונו שיש לתלות את ושתי, אלא אמר כן מחמת אחד מן הטעמים שהוזכרו למעלה. וכוונתו היא, שהנה אמרו בגמרא [מגילה יב:] "'והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן' [למעלה א, יד], אמר רבי לוי, פסוק זה כולו על שם קרבנות נאמר", ופירש רש"י שם "פסוק זה על קרבנות נאמר - 'והקרוב אליו' לשון הקרבת קרבן, מלאכי השרת הזכירו לפני הקב"ה את הקרבנות שהקריבו ישראל לפניו לעשות להם נקמה בושתי, ותבא אסתר ותמלוך תחתיה". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 1174] כתב על מאמר זה: "ומעתה אין קשיא איך יבוא הצלה על ידי שהם רשעים, כי עיקר הסבה שהיה מציל את ישראל היה על ידי קרבנות כמו שיתבאר, ודבר זה היה גורם שאלו היו מלמדים חובה על ושתי, ולפיכך בשמם נרמזו הקרבנות. כי מלאכי שרת למעלה היו מלמדים זכות בשביל הקרבנות, ודבר זה היה פועל למטה שהמשרתים היה מלמדים חובה" [וראה שם בהערה 1162 בהסבר נוסף, שהגאולה נתלית בחכמי ישראל]. ומה שציין כאן במיוחד את ממוכן, כי בגמרא שם [מגילה יב:] אמרו שממוכן הוא המן, ולכך רשעותו בולטת שבעתיים.
(195) כוונתו היא לירושלמי מגילה פ"ג ה"ז, שאמרו שם "אמר רב פנחס, צריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'", ויובא להלן פ"ז ציון 145 [וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תרצ סט"ז]. ומעיר ממה שנאמר [להלן ז, ט] "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמשים אמה ויאמר המלך תלוהו עליו", ואנו להדיא תולים את הדבר בחרבונה ["צריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'"], ויקשה כיצד אנו תולים את הגאולה באחד מבני האומות.
(196) להלן ז, ט, שהאריך לבאר בכמה טעמים כיצד הגאולה נתגלגלה על ידי חרבונה. וראה להלן פ"ז הערה 143.
(197) כוונתו מתבארת לפי דבריו למעלה פ"א [לאחר ציון 1260], שכתב שם: "כי אלו השרים כאשר ראו שבני יששכר סלקו עצמם מן הדין מפני שהיו יראים, כי אם יאמרו להמית את ושתי, באולי יתחרט אחר כך, ויתחדש להם דבר רע מזה [מגילה יב:]. ולאלו השרים אי אפשר לסלק עצמם מזה, שלכך אמר [למעלה א, יג] 'כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין'". הרי למעלה לא היתה לשרים אפשרות להתחמק מההכרעה. אך כאן שהיו יכולים להתחמק מההכרעה, ואין הגאולה באה דרך הרשעים, יקשה מדוע החליטו לעזור ליהודי.
(198) יש להבין, כיצד יישב את שאלתו "כי אין הסברא נותן שיהיו אלו הרשעים שאמרו 'לא נעשה עמו דבר' שיהיו כל כך טובים שעל ידם תבא הגאולה לישראל" [לשונו למעלה]. ויש לומר, שהואיל ורשעים אלו לא פעלו מחמת אהבת מרדכי, אלא מחמת שנאת המן, לכך אין פעולתם נחשבת כסיוע למרדכי, כי כוונתם לא היתה לטובת ישראל, ולכך אין זה נחשב שעל ידם באה הגאולה לישראל.