(309) לשון היוסף לקח כאן: "לא היה צריך לומר 'ביום ההוא', ובמרדכי שנאמר [להלן ח, טו] 'ומרדכי יצא מלפני המלך', לא אמר 'ביום ההוא', אבל כאן אמר 'ביום ההוא'".
(310) זהו טעמו של רבה לכך שאסתר הזמינה את המן לסעודה [מגילה טו:], שאמרו בגמרא שם "תנו רבנן, מה ראתה אסתר שזימנה את המן... רבה אמר, 'לפני שבר גאון'", והובא למעלה לאחר ציון 163.
(311) לשון היוסף לקח כאן: "אבל כאן אמר 'ביום ההוא', כלומר ביום ההוא יצא שמח, ולא עוד, כי הוא היה היום האחרון לשמחתו". ובמנות הלוי [קנח:] כתב: "כתוב בשערי בינה להה"ר מגרמישא זללה"ה, 'ויצא המן ביום ההוא שמח', ולא יותר... והדין עמו, שתיבת 'ביום ההוא' מיעוט הוי... שלא שמח עוד". והמהר"ל מוסיף עוד, שלא רק שנאמר כאן שזהו היום האחרון לשמחתו, אלא ששמחה זו גופא מחייבת שהיא תהיה בת יום אחד בלבד, כי השמחה עצמה מביאה בעקבותיה את שברו ומפלתו של המן, ולכך בהכרח שהשמחה הזו תהיה קצרה ורק "ביום ההוא".
(312) לאחר ציון 212, וז"ל: "רבה אמר, 'לפני שבר גאון'. פירוש, כאשר האדם יש לו גדולה וגאוה ביותר, דבר זה הוא לפני שבר. כי הגאוה היתירה הוא דבר תוספת, וכל תוספת קרוב להיות נטול ממנו. וזה שאמרו במסכת סוטה [ה.], כל מי שיש בו גסות רוח סופו מתמעט. ולכך כתיב 'לפני שבר גאון', שכל גאון וגבהות יותר מן הראוי, קרוב להיות ניטל מן האדם". ולהלן ו, ד [לאחר ציון 105] כתב: "כי כבר אמרנו כי מה שיצא המן מבית אחשורוש בשמחה וטוב לב, שהיה זה אליו 'לפני שבר גאון', ומיד אחר כך עשה העץ [להלן פסוק יד] שבו נתלה [להלן ז, י]. ומעתה היה לגמרי שמחתו וטוב לבו אשר היה להמן 'לפני שבר'". ולהלן ז, א, כתב: "ובזה יתורץ מה שהזמינה המן פעם שנית גם כן. כי לפירוש אשר אמרנו כי הזמינה אותו אסתר מפני 'כי לפני שבר גאון', ולכך הזמינה אותו שנית, עד כי המן יחשוב בדעתו כאילו המלך יש לו ריעות עמו, שכך מוכח הסעודה השניה. כי הסעודה הראשונה היא רק כדרך מי שמזמין את אוהבו לסעודה, אבל הסעודה השניה הוא כמו רעים וחברים, שמתחברים לשתות" [הובא למעלה הערה 217].
(313) קידושין לג. "רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני".
(314) פירוש - מרדכי הוא גם כן אדם חשוב, ואינו מחויב לעמוד לפני אדם חשוב אחר. וראיה לזה, שאמרו חכמים [ב"מ לג.] "תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה", ופירש רש"י שם "עומדין זה מפני זה - כדין תלמיד לרב, לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין, וכולם למדים זה מזה". הרי שעמדו זה מפני זה לא משום כבוד ת"ח, אלא משום כבוד רבו. נמצא שבשוין אין חיוב קימה. וראה הערה הבאה, והערה 334.
(315) לשון השו"ע יו"ד [סימן רמד סעיף ח]: "שני חכמים ושני זקנים, אין אחד צריך לקום מפני חבירו, אלא יעשה לו הידור", ומקורו בגמרא [קידושין לב:], שאמרו שם "הידור מיעבד ליה בעו", ופירש רש"י שם "הידור - לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו".
(316) לפנינו בתרגום איתא "סגיד".
(317) אסת"ר ו, ב "כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו, ונתכוון כדי שישתחוו לעבודת כוכבים. וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו, נתמלא חימה. ומרדכי אומר לו, יש אדון המתגאה על כל גאים, היאך אני מניחו ואשתחוה לעבודת כוכבים". וכן אמרו במדרש [אסת"ר ז, ה] "כיון שראה המלך את עשרו... עמד וגדלו ורוממו, הדה הוא דכתיב 'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו', וצוה המלך שיהו כורעים ומשתחוים לו. מה עשה המן, עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לעבודת כוכבים" [ראה למעלה פ"ג הערה 83, ופ"ד הערה 172]. וכן תוספות סנהדרין סא: כתבו "לא השתחוה מרדכי להמן... כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו".
(318) שבת עב: "האי שגג בלא מתכוין דעבודה זרה היכי דמי. אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה, הרי לבו לשמים. ואלא דחזי אנדרטא ["צורת המלך שעושין לכבוד המלך" (רש"י שם)] וסגיד לה, היכי דמי, אי דקבלה עליה באלוה, מזיד הוא", ופירש רש"י [סנהדרין סא:] "אי דקבליה עליה באלוה - שהשתחוה לו לשם עבודה זרה, מזיד הוא".
(319) סנהדרין סא: "תניא, [שמות כ, ה] 'לא תשתחוה להם', 'להם' אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך". וראה הערה הבאה.
(320) המשך הגמרא בסנהדרין סא: "יכול אפילו נעבד כהמן, תלמוד לומר 'ולא תעבדם'... דאיהו גופיה עבודת כוכבים", ופירש רש"י שם "נעבד כהמן - שעשה עצמו עבודה זרה כדאמר במגילה [י:], דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו, והיה כורע ומשתחוה לו". ואודות שהמן עשה עצמו ע"ז, ראה להלן הערה 527. וראה בסמוך הערה 323.
(321) לפנינו במדרש איתא "משה רבינו הזהיר לנו בתורה [דברים כז, טו] 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים".
(322) כי הדבר הראשון נעמיד לפשוט יותר, והדבר השני נעמיד למחודש יותר. לכך "לא יכרע ולא ישתחוה" יתפרש בהתאם; "לא יכרע" לצלם, ו"לא ישתחוה" לאדם.
(323) על פי דבריו תתיישב ברווחא קושית הערוך לנר [סנהדרין סא:], שהקשה בזה"ל: "שם ברש"י ד"ה נעבד כהמן - דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו [הובא למעלה הערה 320]. ק"ק, לפי מה שכתבו התוספות בשם המדרש [שם] שהיו צלמים על לבו, מאי ראיה היא זו דהמן גופיה ג"כ היה נעבד... דלכך לא השתחוה מרדכי להמן שהיו צלמים על לבו, א"כ מנ"ל כלל להברייתא דהמן היה נעבד". אמנם לפי דברי המהר"ל כאן ניחא, דרבויי דקרא "לא יכרע ולא ישתחוה" מלמדנו שלא היה משתחוה להמן אף שלא יהיו צלמים על לבו, וכמבואר כאן.
(324) לשונו למעלה [פ"ג לאחר ציון 95]: "השתחויה הוא פשוט ידים ורגלים, ואילו כריעה אינה רק על ברכיים". ובגמרא מבואר [ברכות לד:] שישנם שלשה סוגי עבודה; קידה, כריעה, והשתחויה. קידה היא על אפים, כריעה היא על הברכים, והשתחויה היא פישוט ידים ורגלים [הובא למעלה פ"ג הערה 96].
(325) רמב"ם הלכות ע"ז פ"ו ה"ח "לעבודת כוכבים, אחד השתחויה בפישוט ידים ורגלים, או בלא פישוט ידים ורגלים, משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל". והמנחת חינוך מצוה כח אות ב הראה מקור הרמב"ם, וכלשונו: "מנא ליה להר"מ דכאן חייב בכל ענין אפילו בלא פישוט ידים ורגלים, דאפשר לא הויא השתחויה כלל, רק הוא דרך כבוד כחיבוק ונישוק, דאינו חייב מיתה על שלא כדרכה רק בלאו... והכסף משנה לא הראה מקור דין זה. אך באמת מבואר להדיא בהוריות ד' ע"א, הורו בית דין דהשתחויה לעבודה זרה מותרת, אינם חייבין קרבן, דהוא מפורש בתורה, והצדוקין מודים בו. אבל אם הורו דהשתחויה בפישוט ידים ורגלים חייב, ובלא פישוט ידים ורגלים פטור, על זה חייבים קרבן, וכן הוא בר"מ פי"ד משגגות ה"ב. א"כ מפורש דחייבים על השתחויה אפילו בלא פישוט ידים ורגלים, והוא חיוב כרת, דבלא חיוב כרת אין הבית דין חייבים, כמבואר בהוריות ח' ע"א. א"כ הדין מפורש בש"ס, ופלא על הכסף משנה שלא הראה מקורו". וכן נאמר [מ"א יט, יח] "אשר לא כרעו לבעל".
(326) פירוש - בגמרא בסנהדרין סא: [הובא למעלה הערות 319, 320] למדו איסור השתחויה לאדם נעבד מהפסוק העוסק באיסור השתחויה לצלם, ובזה נמצא היקש אדם נעבד לצלם.
(327) לצלם. ופירושו, מנלן לגמרא [סנהדרין סא:] שהקרא [שמות כ, ה] "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" מלמד אפילו נעבד כהמן [הובא למעלה הערה 320], שמא הפסוק נדרש לעבודת צלם, ובא לרבות שאפילו כריעה בלבד אסורה.
(328) פירוש - אז היה לתורה לכתוב בפירוש רק איסור כריעה, ונדע בק"ו איסור השתחויה, ולא היה צורך להאריך ולומר "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", אלא רק לומר "לא תכרע להם". ואם תאמר, הרי "אין מזהירין מן הדין" [מכות ה:], ואיך נלמד איסור השתחויה בק"ו מאיסור כריעה. ויש לומר, דמכלל השתחויה היא כריעה, כי ההשתחויה כוללת בתוכה את הכריעה [ראה למעלה פ"ג הערה 96], ויחס ההשתחויה לכריעה הוא כיחס "יש בכלל מאתים מנה" [ב"ק עד.], ואין זה "מזהירין מן הדין". וכן כתב המהרש"א מהדורא בתרא לב"ק מט: על תוספות ד"ה על הכרייה [ביחס שבין כרייה ופתיחה בבור].
(329) אך אם לא היה עושה עצמו עבודה זרה, לא היה שום איסור בדבר. וכן למעלה פ"ד [לאחר ציון 171] כתב: "כי מרדכי לא היה מכוין לבזות את המן שלא השתחוה אליו, רק שלא לעבור על מצות השם יתברך".
(330) בא לבאר את הכתיב והקרי; הכתיב הוא "ויהי בְּאמרם [באות בי"ת] אליו יום יום", והקרי הוא "ויהי כְּאמרם [באות כ"ף] אליו יום יום". ויבאר שלפי הקרי "ויהי כְּאמרם" פירושו 'כאשר אמרו לו'. והמשך המקרא מציין מה נעשה כאשר אמרו לו, שמרדכי "לא שמע אליהם". אבל לפי הכתיב "ויהי בְּאמרם" היינו שמחמת שאמרו לו יום ויום [וזה מורה שעשאוהו ע"ז], לכך "לא שמע אליהם", וכמו שמבאר.
(331) מבאר תחילה את הקרי "ויהי כְּאמרם" [עם אות כ"ף].
(332) והאות בי"ת היא בי"ת הסבה. וכמו שכתב האברבנאל [שמות לד, כט], וז"ל: "'בדברו אתו', כי בי"ת 'בדברו' בי"ת הסיבה, רוצה לומר בסבת דברו עם האל". והאור החיים [בראשית א, א] כתב: "בדרך רמז רבותינו ז"ל דרשו [ב"ר א, ד] תיבת 'בראשית' [בראשית א, א] שיכוין ברוך הוא לומר בשביל תורה שנקראת 'ראשית', ופירוש בי"ת של 'בראשית' היא בי"ת הסיבה". והכתב והקבלה [בראשית ו, ה] כתב: "רעת האדם בארץ. אם יהיה מלת 'בארץ' להורות על המקום, הוא למותר. לכן יתכן שיורה על סבת רעותיהם הרבות, ואותו בי"ת היא בי"ת הסבה, כמו [הושע יב, יג] 'ויעבוד ישראל באשה', בשביל אשה. בשביל הארץ, שהארץ היתה סבה גורמת להם ללכת אחר שרירות לבבם הרע".
(333) שמרדכי לא השתחוה, ומהי הקפידא הגדולה הזו.
(334) הרי בין שוים אין הלכות כיבוד, וכמבואר למעלה הערה 314. וכאן מדגיש שאם הכריעה וההשתחויה לא היתה מחמת ע"ז, בעל כרחך שהיא היתה מחמת כבוד המלך, ששאר בני אדם יכבדו את משרתי המלך ["המלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך" (רמב"ם הלכות ע"ז פ"א ה"א), וראה להלן פ"ו הערה 132]. והואיל ומרדכי והמן שוים זה לזה ביחסם אל המלך, מה בכך שלא כרעו והשתחוו זה לזה, הרי אין בכך מיעוט כבוד המלך, כי שניהם נמצאים באותו מקום ביחס למלך.
(335) לשונו למעלה [פ"ג לאחר ציון 113]: "ויש מקשין, כי למה עשה זה מרדכי, היה לו לסלק עצמו מן שער המלך, ולא היה לו לסכן עצמו ואת כל ישראל להתגרות ברשע". והראב"ע למעלה ג, ד [נוסח א] כתב: "והנה יש לשאול, למה הכניס מרדכי עצמו בסכנה, גם הכניס כל ישראל, היה ראוי שידבר לאסתר ותסירנו משער המלך, ולא יכעיס את המן, אחר שראה שהשעה משחקת לו". וכן הקשו שם היוסף לקח והמנות הלוי [צח.]. ובילקו"ש כאן [תתרנג] איתא שישראל עצמם היו אומרים לו כן, וכלשון הילקו"ש "'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה', אמרו לו, הוי יודע שאתה מפילנו בחרב". [לא ברור מדוע חוזר כאן שוב על נקודה שכבר נתבארה למעלה].
(336) ראב"ע למעלה ג, ד [נוסח א].
(337) פירוש - אחשורוש מינה את מרדכי לשבת בשער המלך, וכמו שאמרו במדרש [ילקו"ש כאן תתרנג]: "'בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש' [למעלה ב, כא]. אמר רבי לוי, למה קצף בגתן ותרש. אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש, אתה למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים, שהיו מושיבים אדם צדיק יהודי יושב בשער המלך. נבוכדנאצר הושיב דניאל על פתחו, שאם יגיע לו דבר היה אומר לו, שנאמר [דניאל ב, מט] 'דניאל בתרע מלכא'. אמר לה, מכרת את יהודי כשר. אמרה ליה, יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי. בגתן ותרש היו עומדים בשער, כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם, קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצינעא, ויהו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה, עכשיו שהעמיד שם יהודי, נהרג" [הובא למעלה פ"ג הערות 36, 122]. וראה להלן הערה 473.
(338) לשון הראב"ע שם: "והתשובה, כי לא יוכל לסור משער המלך כי אם יסור בלא מצות המלך דמו בראשו". ורבינו בחיי [שם] הביא את דברי הראב"ע בזה"ל: "אבל חוק המלכות שכל מי שנתמנה במינויו והוא זז משם, דמו בראשו". וכן למעלה פ"ג [לאחר ציון 121] כתב: "לא קשיא, כי מרדכי שהיה יושב בשער המלך, היה זה מן אחשורוש שמינה אותו, ואין מסלק עצמו מן המינוי הזה, ולא צוה אותו אחשורוש, לכן אין זה קשיא כלל".
(339) יש להעיר, כי למעלה [פ"ג לאחר ציון 121] הביא תשובה זו, וסיים "לכך אין זה קשיא כלל" [הובא בהערה הקודמת], ואילו כאן מביא תשובה זו, ודוחה אותה. ומדוע כאן דחה פירוש זה, ואילו למעלה מקיימו. וצ"ע.
(340) לשון הילקו"ש שם: "אמרין ליה, ונימר לו... אמר להון אמרו לו, ויגידו ליה".
(341) ג, ד [לאחר ציון 118].
(342) לשונו למעלה [ג, ד (לאחר ציון 118)]: "כי היה מרדכי מקדש את השם על ידי זה שלא יכרע ולא ישתחוה להמן, ויש לו לקדש את השם, ומצוה היא, אף שיכול למלט את נפשו". ואודות מצות קידוש ה', כן כתב הרמב"ם בספר המצות, מ"ע ט, וז"ל: "היא שצונו לקדש השם, והוא אמרו [ויקרא כב, לב] 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתברך, לא נשמע ממנו, אבל נמסור עצמנו למיתה... וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו" [הובא למעלה פ"ג הערה 120].
(343) "אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן" [המשך הפסוק שם].
(344) בילקו"ש שלפנינו אמרו "שאני טעון סגנון של מלך", ובשולי העמוד כתבו שם "'סגנון' אות וסימן".
(345) הפירוש השני בילקו"ש ["דבר אחר, מרדכי אמר אין אני יכול להחניף לרשע, שאני סגנון של מלך"].
(346) פירוש - הואיל ומרדכי הוא משבט בנימין [למעלה ב, ה], והשכינה היא לחלק בנימין ["זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה" (מגילה כו.)], לכך היה זה חלול ה' אם אינו בוטח בה' השוכן בחלקו. דוגמה לדבר; בגו"א דברים פי"ח אות יג, בביאור הפסוק [דברים יח, טו] "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך וגו'", כתב בזה"ל: "בספרי [שם] דרשו 'כמוני', כמו שאני מדבר דבר ואיני מתירא, וכן הוא אומר [שמות ח, כה] 'רק אל יוסף פרעה התל', כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים; שכן אמר יהושע [יהושע כד, יט] 'לא תוכלו לעבוד את ה"... וכן אלישע אמר [מ"ב ג, יג] 'מה לי ולך לך אצל נביאי אמך וכו". זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר 'כי נביא אקים', לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלקים. אבל הנביא יהיה דברו מן האלקים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלקים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש, שהוא נורא על כל בשר ודם, לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם, כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם" [הובא למעלה בהקדמה הערה 415, ופ"ד הערה 288]. הרי מי ש"ענין אלקי עמו" אינו ירא מבשר ודם. ואם מרדכי היה מראה שהוא ירא מהמן, היה בזה חלול ה', שהרי מפאת היותו משבט בנימין יש "ענין אלקי עמו", ומדוע יפחד מבשר ודם. ועל כך נאמר [תהלים קיח, ו] "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם", ופירש שם הרד"ק "ה' לי לא אירא - הואיל וה' עמי לא אירא מכל אשר ירצה לעשות לי אדם, כי לא יהיה לו כח ויכולת". וכן נאמר [תהלים נו, יב] "באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי". הרי הבוטח בה' אינו ירא מאדם. ובנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:] כתב: "כי המפחד הפך הבוטח בו יתברך, שהבוטח בו יתברך אינו ירא, כמו שאמר שלמה [משלי כט, כה] 'חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב'". וראה למעלה פ"ג הערה 133.
(347) כי בית המקדש ["בין כתפיו שכן" הוא המקדש (רש"י דברים לג, יב)] הוא מקום עבודה, וכמו שמתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה". ואמרו חכמים [ילקו"ש דברים תתפו] "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו". ורש"י [דברים יג, ה] כתב: "ואותו תעבודו - במקדשו". והגו"א שם אות ה כתב: "איירי בעבודת בית המקדש, שהיא עבודה להקב"ה ביותר". ולהלן ז, ט, כתב: "מה שאמר [ילקו"ש ח"ב תתרנט] כי העץ [שעליו נתלה המן] היה מבית קדשי הקדשים... כי בית המקדש הוא לעבודתו יתברך, ולכך בית המקדש הפך המן שעשה עצמו עבודה זרה. לכך העץ הזה הוא כחו של מרדכי, כי בית המקדש היה בחלקו של בנימין... והוא היה הפך המן, כי בית המקדש הוא לעבודת השם יתברך, והמן עושה עצמו עבודה זרה... ולכך אמר שהיה העץ הזה נשאר מן בית המקדש". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 361] כתב: "מרדכי ראוי שהיה הוא מוציא את ישראל מן המן, שעשה עצמו עבודה זרה, כי מרדכי הוא משבט בנימין, שהוא בפרט מוכן שיהיה עובד השם יתברך, ולא לעבודה זרה, כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין. ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט" [ראה למעלה פ"א הערה 817, פ"ג הערה 148, להלן פ"ז הערה 172, ופ"ח הערה 364].
(348) אודות שה' מציל את עובדיו, הנה נאמר [שמות יז, טו] "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי", ופירש רש"י שם "ה' נסי - הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול. לא שהמזבח קרוי 'ה", אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו". והגו"א שם אות יא בא לבאר הקשר בין המזבח לנס עד שנקרא המזבח על שם הנס, וכלשונו: "וצריך לומר כי על ידי עבודתו יתברך אומר כל אדם 'ה' נס שלי', כי האדם העובד את הקב"ה, הוא מציל אותו מן אויביו, ועושה לו נסים. לכך קרא שם המזבח, ששם עבודה של הקב"ה [ראה להלן פ"ח הערה 363], 'ה' ניסי'. דאם לא כן מאי ענין מזבח שיקרא בשם הזה 'ה' ניסי'". ובגו"א בראשית פל"ג אות טו כתב: "הקב"ה הוא אלוק שלו, שהצילו מפני שהוא עובד לו". וכן נאמר [תהלים לג, יח-יט] "הנה עין ה' אל יראיו וגו' להציל ממות נפשם". ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כא.] כתב: "כי מי שיש בו יראת השם, מפני שהוא עלול לגמרי ראוי שיהיה מקבל הקיום מן העילה יתברך, ולפיכך 'יראת ה' תוסיף ימים' [משלי י, כז]... שהוא [ה'] מציל אותו מן הפגעים ומן המיתה המשונה. כי בעל יראת השם הוא חוסה תחת כנפי השכינה, הוא העילה... ולפיכך יראת השם שומרת אותו מן הפגיעה שהם מוקשי מות". ויש בזה הטעמה מיוחדת; כי לשון הפסוק במילואו [דברים לג, יב] הוא "לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן", ועל המלים "חופף עליו" פירש רש"י שם "חופף עליו - מכסה אותו ומגין עליו". הרי שהפסוק המורה על היות בנימין עובד את ה' ["ובין כתפיו שכן"] הוא הפסוק המורה על השמירה שמוענקת לו.
(349) לשון הילקו"ש שם: "אמרו לו, והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו, שנאמר [בראשית לג, ג] 'וישתחו ארצה שבע פעמים'". ומספר שבע הוא מספר של רבוי, וכמבואר למעלה פ"א הערה 169, ולהלן הערה 447. ולכך כתב כאן "הנה אבותיך השתחוו לו רב השתחויות".
(350) "ואני בן בנו, שנאמר [למעלה ב, ה] 'איש ימיני', וכשם שלא כרע אבי, כך אני איני כורע ולא משתחוה" [המשך הילקו"ש שם].
(352) של המן [עשו הרשע].
(353) קשה, כי למעלה [פ"ג לאחר ציון 148] לכאורה כבר יישב שאלה זו, וכלשונו: "וכאשר אמרו דברים אלו להמן, אמר, וכי עדיף מן יעקב שהיה משתחוה לעשיו [בראשית לג, ג], מפני שעשיו חשוב יותר. ואם כן אפילו אתה אומר שאין ראוי לך להשתחוות לעבודה זרה, כיון דמחוייב מפני חשיבותו להשתחוות לו, יש לו לעשות". וראה שם הערה 151, שנתבאר שם שלאחר שהותר להשתחות לאדם חשוב שאינו נעבד [כפי שיעקב השתחוה לעשו], שוב אין איסור להשתחוות אף כלפי הנעבד אם משתחוה אליו מחמת יראה וחשיבות, ומדוע כאן אינו מביא תשובה זו. אמנם נראה שלא קשה, כי בלא"ה יש לשאול, מדוע כאן הביא את המדרש מהילקו"ש, ואילו למעלה [פ"ג לאחר ציון 124] הביא את המדרש מאסת"ר [ז, ח]. אמנם לכשנשוה בין המדרשים תיושב שאלה זו. שהנה באסת"ר שם אמרו כך: "מה אמר להם מרדכי למי שאומר לו [אסתר ג, ג] 'מדוע אתה עובר את מצות המלך'. רבי לוי אמר, אמר להם מרדכי, משה רבינו הזהיר לנו בתורה [דברים כז, טו] 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים. וישעיהו הנביא הזהירנו [ישעיה ב, כב] 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא'... אמר לון המן, אמרון ליה, זקנו הלא השתחוה לזקני, הדא הוא דכתיב [בראשית לג, ו-ז] 'ותגשן השפחות וגו' ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו'. היתיב, ועדיין לא נולד בנימין". הרי שמרדכי מתחילה אמר שאינו משתחוה להמן מחמת שהמן הוא נעבד, ובעל כרחך שתשובת המן חייבת להתייחס לכך. ולכך ביאר שהמן אמר שאעפ"כ יש למרדכי להשתחוות אליו מחמת חשיבותו של המן, וכפי שביאר למעלה [ראה פ"ג הערה 150]. אך בילקו"ש כאן [תתרנד] אמרו "'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה' [למעלה ג, ב], אמרו לו, הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית לבטל קלבסים של מלך. אמר, שאני יהודי. אמרו לו, והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו, שנאמר [בראשית לג, ג] 'וישתחו ארצה שבע פעמים'. אמר ליה, בנימין אבי במעי אמו היה, ולא השתחוה. ואני בן בנו, שנאמר [למעלה ב, ה] 'איש ימיני', וכשם שלא כרע אבי, כך אני איני כורע ולא משתחוה". הרי שבילקו"ש מרדכי לא הזכיר כלל את היות המן נעבד, אלא טען שיהודי לא משתחוה לאדם אחר. ועל כך השיבו לו שיעקב השתחוה הרבה פעמים לעשו. וכל זה נאמר תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שהמן הוא נעבד. ועל כך שפיר מקשה כאן המהר"ל, מדוע בילקו"ש יש התעלמות כזו, ולא שתו לבם לעובדה שהמן היה נעבד. ודו"ק.
(354) אודות שבנימין ומרדכי הם מקדשי השם, הנה למעלה פ"א [לאחר ציון 813] כתב: "שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן, שזה צדיק גמור וזה רשע גמור, זה היה עושה עצמו עבודה זרה, וזה היה למקדש השם על עבודה זרה, והם הפכים גמורים". הרי שאיירי בקידוש השם "על עבודה זרה". ולמעלה פ"ג [לאחר ציון 147] כתב: "אין לך בשבטים שהוא רחוק מעבודה זרה כמו בנימין". ולמעלה [ב, ה (לאחר ציון 45)] כתב: "ובמדרש [אסת"ר ו, ב], 'איש יהודי', למה נקרא שמו 'יהודי', והלא ימיני הוא. אלא לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, הדא הוא דכתיב [למעלה ג, ב] 'לא יכרע ולא ישתחוה לו', ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא 'יהודי', כלומר יחידי... שמייחד שמו יתברך, וכופר בעבודה זרה הוא יחידי, כלומר שהוא היה מייחד שמו נגד כל העולם... ופירוש זה לפי שבשם 'יהודה' שם של ד' אותיות משמו הגדול. ומי שמקדש שמו ברבים ראוי שיהיה בשמו השם המיוחד. וכך אמרינן בסוטה [לו:] יהודה שקידש שמו ברבים נקרא כולו על שמו. ולכך נקרא מרדכי 'יהודי', על שם שקידש שמו יתברך". וראה להלן פ"ז הערה 169.
(355) כמו שנאמר למעלה [ג, ה] "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה", ולא נאמר שם "על מרדכי", ומאי שנא כאן. וכן הטעים שאלה זו המנות הלוי [קנט.] והיוסף לקח כאן. וכן רמז לקושי זה הר"מ חלאיו כאן.
(356) פירוש - היה מקום לחשוב שלא היה להמן רצון להרוג את מרדכי, ורק כעס עליו שלא השתחוה אליו, אך לא מעבר לכך. כך היה ניתן לחשוב, ולאפוקי מכך נאמר "על מרדכי", וכמו שמבאר והולך.
(357) שעל כך השיבו זרש וכל אוהביו "יעשו עץ גבה חמשים אמה ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו" [להלן פסוק יד], אך לא שהמן רצה בזה מצד עצמו.
(358) כי כל ענין המגילה הזאת הוא בסימן של "ונהפוך הוא" [להלן ט, א], ומה שהמן חשב לעשות נהפך עליו לרעה, וכמו שנאמר [להלן ט, כה] "ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". וב"על הנסים" של פורים אומרים "וקלקלת את מחשבתו והשבות לו גמולו בראשו". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 54] כתב: "כלל הדבר במגילה הזאת, כי היה המן הכנה למרדכי, שכל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו. ודבר זה יסוד המגילה". ושם בהמשך [לאחר ציון 212] כתב: "כבר אמרנו ענין המגילה הזאת, שהיה בענין זה שהיה נהפך על הצורר... וכמו שתקנו בברכה 'כי פור המן נהפך לפורינו', שתראה מזה כי הפור נהפך עליו, ודבר זה דבר מופלג ועמוק בחכמה מאוד". ולהלן [ט, א] כתב: "כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף נהפך בעצמו עליו, ולכך אמר [שם] 'יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם', והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת". וכן הוא להלן ו, ד. וראה למעלה בהקדמה הערה 545, פ"ג הערות 420, 471, 490, ופ"ד הערות 230, 250, 257, להלן הערות 366, 536, פ"ו הערה 98, פ"ז הערה 195, ופ"ח הערות 53, 55, 213.
(359) ואילו לבסוף נאמר [להלן ז, י] "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי".
(360) מבלי לומר "ויבוא אל ביתו", דמאי נפקא מינה בזה שבא אל ביתו.
(361) ובפירוש רבי אביגדור כהן צדק כאן הביא את המדרש [פנים אחרים נוסח ב, פרק ה], שאמרו שם "'וימלא המן על מרדכי חימה', אמר יכול אני לבעטו וימות, אלא הריני צולבו". הרי שהמלים "וימלא המן על מרדכי חמה" מורות על רצונו של המן לנקום ולהרוג את מרדכי.
(362) אבל אם לא היה כתוב "ויבוא אל ביתו", אלא רק "וישלח ויבא את אוהביו וגו'", לא היה משמע שקרא להם מיד, ושמא היה זה לאחר זמן. וראה עוד בתרגום יהונתן כאן "ואזדריז המן ועל לביתיה".
(363) כן עולה מפירוש רש"י כאן, שכתב: "ויתאפק - נתחזק לעמוד על כעסו, כי היה ירא להנקם בלא רשות". הרי שהמן בא לביתו מלא חימה וכעס, ובולם את עצמו מלהנקם מיד במרדכי.
(364) הסבר שני מדוע נאמר "וימלא המן על מרדכי חימה". ועד כה ביאר כי מלים אלו מדגישות שהמן רצה להנקם ולהרוג את מרדכי. ומעתה יבאר שמלים אלו מורות שהכעס והחימה היו מופנות רק כלפי מרדכי, אך הן לא ביטלו את השמחה וטוב לבב שהיו לו.
(365) היוסף לקח כאן כתב לא כן, וז"ל: "[המן] יצא מבית המלך בשמחה עצומה, וכשראה את מרדכי גברה עליו המרה השחורה, ונתמלא ממנה, ולא הועיל כל אותה שמחה". ולכאורה משמע כדברי היוסף לקח מהנאמר [להלן פסוקים יב-יג] "ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך", ומשמע לכאורה שראיית מרדכי מבטלת את הרגשת השמחה שהיתה לו מחמת משתה אסתר.
(366) פירוש - מפלת המן צריכה להעשות באופן של [להלן ט, א] "ונהפוך הוא" [כמבואר למעלה הערה 358], ולכך מתחייב "שמתוך השמחה נהפך עליו לרעה". אך אם נסתלקה ממנו שמחתו אף לפני מפלתו, אם כן אין מפלתו מתוך שמחתו, ויחסר בזה "ונהפוך הוא". ועוד אפשר לומר, כי למעלה נתבאר [לאחר ציון 212] שמפלת המן צריכה להיות באופן של [משלי טז, יח] "לפני שבר גאון", ודוקא מתוך גדולתו תבוא מפלתו. לכך בהכרח שמפלת המן תיעשה מתוך שמחתו. ושני הטעמים הללו כתב להלן ו, ד, וז"ל: "כך ענין המן, כי כל מה שחשב לעשות למרדכי, נהפך על עצמו... ודבר זה מגלה על ענין הנס שנעשה, כי הכל היה נהפך עליו. כי כאשר חשב לאבד את ישראל, אשר קיום שלהם הוא בו יתברך בעצמו, ואי אפשר לאבד אותם, לכך היה נהפך על עצמו. ודומה למי שהוא זורק בכוח גדול אבן אל קיר ברזל להפיל את הקיר, אז האבן נהפך על הזורק. וכן כאשר המן היה רוצה לאבד ולכלות את מרדכי ועמו, אשר ישראל יש להם החוזק הגדול מן השם יתברך, ולכך נהפך הכל עליו. גם כי כבר אמרנו כי מה שיצא המן מבית אחשורוש בשמחה וטוב לב, שהיה זה אליו [משלי טז, יח] 'לפני שבר גאון', ומיד אחר כך עשה העץ שבו נתלה, ומעתה היה לגמרי שמחתו וטוב לבו אשר היה להמן לפני שבר".
(367) אודות שאפשר לכעוס על אדם אחד ועם כל זה להיות בשמחה בשאר ענייניו, כן אמרו חכמים [שבת קנב:] "שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין". הרי שאפשר שיהיה כעס לחד ושמחה לחד.