(135) יש להבין, מדוע אם מבקשת "עד חצי המלכות" אז "נשאר עדיין עיקר המלכות אצל המלך כמו מתחלה", הרי למלך ישאר רק חצי המלכות כפי שלאסתר יהיה חצי המלכות, ומדוע ה"חצי" שישאר ביד המלך יחשב ל"עיקר המלכות". ואין לומר שמפרש "עד חצי המלכות וינתן לך" כמו "עד ולא עד בכלל" [ברכות כו:], ונמצא שמדובר שיתן לאסתר פחות מחצי המלכות [ואז ישאר בידו יותר מחצי], כי למעלה כתב "אי אפשר לבקש יותר מחצי, כי אם מבקש יותר מחצי וכו'", הרי שבא לאפוקי מ"יותר מחצי", אך לא מחצי ממש, ועם כל זה כתב שכאשר ינתן חצי ממש "נשאר עדיין עיקר המלכות אצל המלך כמו מתחלה". ונראה לבאר דבריו על פי מה שכתב בדרוש על התורה [כה.], וז"ל: "כי כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים, שאין זה בחירה. כי החצי הוא כמו ההכל, דקיימא לן [פסחים עט.] מחצה על מחצה כרוב. ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו, המה השנים הנשארים". וכן בדר"ח פ"ה מי"ט [תס.] כתב שחצי ימי אדם [שלשים וחמש שנה] הוא עיקר החיים, ובלעם הרשע נהרג כשהוא בן שלשים ושלש שנה [סנהדרין קו:], לקיים [תהלים נה, כד] "לא יחצו ימיהם", שלא הגיע אל עיקר החיים [ראה שם הערה 1972]. ושם פ"ה מכ"א [תקה:] כתב: "כאשר עבר רוב עשרה, דהיינו חמשה שנים". ולכך אם ישאר ביד אחשורוש חצי המלכות, זה נחשב שיש בידו עיקר המלכות. ואע"פ שביד אסתר ימצא ג"כ חצי המלכות, מ"מ הואיל ומתחילה היה לאחשורוש את כל המלכות, ונשאר בידו חצי המלכות [וחצי הוא עיקר], לכך שם "עיקר" לא נעקר ממנו, ומוקימינן על חזקתו הקודמת. וזהו שכתב כאן "שנשאר עדיין עיקר המלכות אצל המלך כמו מתחלה".
(136) כמו פרעה שמינה את יוסף למשנה למלך [בראשית מא, מ]. וראה הערה הבאה.
(137) לפי זה יוטעם דברי פרעה, שכאשר מינה את יוסף למלך אמר לו [בראשית מא, מ] "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך", ופירש רש"י שם "רק הכסא - שיהיו קורין לי מלך". ובהשקפה ראשונה נראה שפרעה משייר במתנתו ליוסף, וממעיט מהמתנה באומרו "רק הכסא אגדל ממך". אך לפי דבריו כאן, אדרבה, פרעה מחזק את מתנתו ליוסף, שמדגיש לו שיש בידו לתת מתנה כזו ליוסף, משום שגם לאחר שהמתנה תינתן ישאר פרעה המלך, "והמלך יש כח בידו לתת כמו שירצה". ומעין דבריו כתב כאן היוסף לקח, וז"ל: "ופשוטו שאין מחוק הנתינה יותר על חצי ממה שיש לאדם, כמו שאמרה תורה [ויקרא יט, יח] 'ואהבת לרעך כמוך', לא יותר ממך".
(138) "ולא דבר שחוצץ במלכות - בנין הבית, שהוא באמצע של עולם, כדאמרינן בסדר יומא [נד:] 'אבן שתיה', שממנה נשתת העולם" [רש"י מגילה טו:]. אמנם המהר"ל יבאר באופן אחר מדוע בית המקדש הוא "דבר שחוצץ למלכות".
(139) "כי אם יבנה בית המקדש, אם כן ישראל הם במלכותם" [לשונו בסמוך].
(140) מגילה יא: "'בימים ההם כשבת המלך' [למעלה א, ב] וכתיב בתריה [שם פסוק ג] 'בשנת שלש למלכו'. אמר רבא מאי 'כשבת', לאחר שנתיישבה דעתו ["שמתחלה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו כשיגמרו שבעים שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו" (רש"י שם)]. אמר, בלשצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא... אמר, השתא ודאי תו לא מיפרקי, אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו".
(141) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 277]: "אמרו בגמרא [מגילה יא:] 'כשבת המלך אחשורש', אחר שנתיישב דעתו בעצמו שהוא מלך, והוא יושב על כסא המלכות, ואין מתנגד למלכותו. וזה היה בשנת שלש למלכו, שאז חשב כי הוא מלך על כל העולם, כאשר אין לישראל המלכות. שכל זמן שישראל יש להם מלכות, אין לאומות המלכות. ועתה כאשר חשב שסר המלכות מישראל, היה מלכותו בשלימות. וכך אמרו שם [מגילה יא:], אמר רבא, מאי 'כשבת', לאחר שנתיישב דעתו. אמר, בלשצר מני וטעי, אנא מנינא ולא טעינא. ופירוש זה, כי אחשורוש שהיה מולך בכל העולם, ולפי הדעת ראוי המלכות שהוא בעולם לישראל. ולכך כל זמן שהיו מצפים לגאולת ישראל, דבר זה בטול למלכות האומות. עד שחשב כי כבר עבר הזמן שראוי היה להיות ישראל נגאלים, ולא נגאלו, ואז חשב כי לא יהיו נגאלים. ולכך כתיב 'כשבת המלך', עתה נתיישב דעתו במלכות אשר היה יושב על כסא מלכותו".
(142) אודות שייכות בית המקדש למלכות ישראל, הנה אמרו חכמים [ב"ב ד.] "שאני בית המקדש דאי לא מלכות לא מתבני". ובח"א שם [ג, נח.] כתב: "דבר זה מבואר ממה שאמרו ז"ל סנהדרין [כ:] ג' מצות נצטוו לישראל בכניסתן לארץ; למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה... כי נתלה בנין בית המקדש במלכות דוקא. ועוד מבואר ממה שאמרו במסכת גיטין בפרק הניזקין [נו:] אברא מלכא אתה, דאי לאו מלכא אתה לא אמסר בית המקדש בידך... מזה תראה כי לא נמסר בית המקדש רק ביד מלך, כי בית המקדש נבדל מכל העולם, וזהו ענין מלכות... כי המלך יש לו מעלה נבדלת. ולפיכך אין ראוי לבנין בית המקדש, וכן לענין נפילתו, רק המלך. כי איך ישלוט הדיוט בבית המקדש שהוא נבדל מכל העולם, ואין ההדיוט מגיע עד שם. אבל המלך שהוא נבדל, מגיע עד שם. וכן לענין בנין, אין ראוי לבנות אותו רק המלך, ודבר זה מבואר". וכן הוא בקיצור בנצח ישראל פ"ה [קט.], וראה להלן פ"ח הערה 312. ובאופן נוסף ביאר בגבורות ה' פמ"ז [קצא:], וז"ל: "במכילתא [שמות טו, יג] 'נהלת בעזך אל נוה קדשך'... בזכות מלכות בית דוד [זכו לבית המקדש], שנאמר [ש"א ב, י] 'ויתן עוז למלכו'... שהמלך מנהיג את העם ג"כ להביאם אל השלימות, ודבר זה ידוע כי המלך מנהיג העם להביאם אל היושר שהוא השלימות. ומלכות בית דוד, השם יתברך רצה במלכות זה להנהיג את ישראל. ובזכות הנהגה זאת האלקית, המביא אל השלימות, היה השם יתברך מנהיג אותם אל השלימות ג"כ, להביאם אל בית המקדש". וכן בח"א לסנהדרין כ: [ג, קלח:] כתב: "כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ויתקן להם כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים. וזהו עניין המלך להשלים את העם במה שהם צריכים... וכאשר העם שלימים למטה, אז יושלמו מלמעלה לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי" [הובא בחלקו למעלה פ"ג הערה 402]. ובח"א לחולין צב. [ד, קיא:] כתב: "כמו שאין מקדש בלא כהן, כך אין בנין בית המקדש בלא מלך, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא [ד.]". ובנצח ישראל פי"ח [תו:] כתב: "תראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כד[א]י להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד", ושם הערה 70. הרי שבנין המקדש מחייב מלכות ישראל, עד שיש מקום לתמוה מדוע לא חזרה מלכות בית דוד בימי בית שני.
(143) לשונו למעלה בהקדמה [לאחר ציון 444]: "מלכות פרס אחת מד' מלכיות שהיה ממליך הקב"ה בעולם תחת מלכות ישראל", וכמבואר בדניאל ז, ה. ודברים אלו מתבארים היטב על פי דבריו בנר מצוה [סא.], שכתב: "ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא [ומדוע אינה נמנית בארבע מלכיות]. ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד' מלכיות. ואם לא שבטל מלכות ישראל, לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כחו מן מלכות ישראל, כי כחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר [בראשית יז, כ] 'ולישמעאל שמעתיך'. והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד' מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל, ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל". ובנצח ישראל פכ"א [תנא.] כתב: "מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב [דניאל ז, יז-יח] 'ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא'. הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים". וכן ביאר הרס"ג שם: "ואלה המלכיות יקבלו מלכותן של ישראל, שהם קדישי עליונין, כדכתיב [דברים ז, ו] 'כי עם קדוש אתה לה", וכתיב [דברים כו, יט] 'ולתתך עליון', ועל אשר ימרדו בה', תנטל מהם מלכותם, ותנתן לאלו ארבע מלכיות, וירשו המלכות בעוה"ז, ויגלו ישראל וישתעבדו תחתם עד העוה"ב, עד שימלוך המשיח" [הובא למעלה בהקדמה הערה 445, פ"א הערה 279, ופ"י הערה 3]. וזהו שכתב כאן ש"מלכות ישראל מבטל מלכות אחשורוש, שהוא מד' מלכיות שנתן השם יתברך בעולמו", שמלכות אחשורוש ניזונת ממפלת ישראל, ולכך לכשתקום מלכות ישראל בכך תבוטל מלכות אחשורוש. ואודות שארבע מלכיות הן מה "שנתן השם יתברך בעולמו", כן כתב בנר מצוה [ב:], וז"ל: "כי אלו ד' מלכיות שהעמיד השם יתברך בעולמו", וראה שם הערה 20.
(144) עומד על כפילות הלשון של "מה לך" "ומה בקשתך".
(145) לשון היוסף לקח כאן: "כבר אמרנו שכאשר היתה עומדת בחצר, נשאה חן בעיניו, אבל כשנתקרבה לגעת בראש השרביט, ראה בירקון פניה, ושאל לה מה לך". וכן כתב הגר"א כאן. וכן נאמר [בראשית כא, טז-יז] "ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי וגו'". וכן נאמר [יהושע טו, יח] "ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך". וכן נאמר [שופטים יח, כג] "מה לך כי נזעקת".
(146) לשונו להלן פסוק ו: "לפי שהיתה היא באה אל המלך שלא כדת, ובזה שייך לומר 'מה לך', כלומר מה חסר לך שכל כך את עושה לפני המלך, באולי חסר לך דבר, ולכך באת לפני המלך שלא כדת. ובזה שייך לומר 'מה לך', כלומר מה חסר לך שכל כך רצונך לבא לפני המלך שלא כדת. 'ומה בקשתך', אף על גב שאינו חסר לך דבר, רק דבר שהוא טוב לך אתה מבקש. ולגודל הענין שהאדם רוצה שיהיה לו הוא מבקש ומחזיר, אף אם מסכן עצמו על זה, כאשר הוא דבר גדול אינו מקפיד, ולכך באת לפני המלך שלא כדת, כך פירושו למעלה". וכן המנות הלוי [קנא.] כתב: "ערבים עלי דברי הה"ר מאיר בן עראמה ז"ל, וכה אמר; אחר אשר נודע שהשתדלות, כל משתדל הוא לאחד משני דברים; אם לברוח מן המזיק, ואם להתקרב אל המועיל, טוב או ערב. אמר על שניהם 'מה לך אסתר המלכה', ירצה מה הגיע לך מן הנזק שתצטרך עזר כנגדו, על דרך [שופטים יח, כג] 'מה לך כי נזעקת'. ונגד השני אמר 'ומה בקשתך'". וראה להלן ציון 254.