(456) בגמרא שלפנינו ליתא לשאלה "וכי משום דרואה מרדכי יושב בשער המלך, אומר 'וכל זה איננו שוה לי', אין, כדאמר רב חסדא וכו'", אך כך הוא בעין יעקב, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 95]. וראה הערה 458.
(457) "וזה בא בפרוזבולי - מרדכי בא אליו בטענת עושר, המן בא בטענת עוני, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככרי לחם" [רש"י שם].
(458) מלים אלו ["'בולי' אלו עשירים... 'תעביטנו'"] אינן נמצאות בגמרא שלפנינו, אך נמצאות בעין יעקב, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב.
(459) "עשירים" [רש"י גיטין לז.].
(460) "העבט - ומי הן הלווים, עניים" [רש"י גיטין לז.].
(461) "בטולמי - נהמא, בככרות לחם, 'עשרים לחם שעורים' [מ"ב ד, מב], מתרגמינן [שם] 'עשרין טולמין דלחמא'" [רש"י מגילה טו:]. וראה להלן פ"ו הערה 350.
(462) כוונתו להמשך דברי הגמרא [מגילה טו:], שאמרו שם "'וכל זה איננו שוה לי', מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר 'כל זה איננו שוה לי'". ומה שלא הביא המשך זה עד כה, כי בעין יעקב לא הובא המשך זה, ורק נמצא בגמרא שלפנינו.
(463) בעוד שכאן מייחס הנהגה זו להמן הרשע, הרי בשני מקומות אחרים ייחס הנהגה זו לכל אדם. (א) בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מ.] ביאר שהחלק השכלי של האדם מתחלף עם החלק הממוני שלו, וכלשונו: "אבל עיקר הפירוש מה שאמר 'בכל מאודך' [דברים ו, ה] דבר זה נגד חלק השכלי שבאדם... ומה שדרשו [ברכות סא:] 'בכל מאודך' בכל ממונך, הוא דבר זה עצמו, כי כאשר האדם נאבד ממונו, בזה סר שכל האדם, וכמו שאמרו [ירושלמי תרומות ספ"ח] לבו של אדם תלוי בכיסו, שהממון של אדם - שכלו נמשך אליו, לפי שהממון נותן לו קיום. ולכך אמר 'ובכל מאודך' בכל ממון שלך. שאף אם נוטל ממון שלך, וזה לך אבוד השכל". (ב) בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא:] כתב: "המפזר מעותיו, דבר שהוא שייך אל השכל, כי לב האדם תלוי בכיסו". וצריך לומר שיש בזה הבדלי דרגות, ואצל המן כל מגמתו ומחשבתו היו נתונות לממונו, מעבר לשאר אדם.
(464) לשונו למעלה [לאחר 387]: "אמר [המן] כי כבוד עשרו גדול מאוד, ומפני כי העושר היה נחשב להמן ביותר מהכל, לכך פתח בזה". ואודות שמחשבה תמידית על דבר מורה על האהבה לדבר, כן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"י ה"ג, וז"ל: "וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד".
(465) והיותו צר עין בממונו מורה על היותו חומד ממון. ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 146] כתב על טבע הרשע [ועל המן] בזה"ל: "מפני שהוא בעל חסרון, רוצה תמיד למלאות עינו החסר. לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו, ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממונו". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 520] כתב: "אשר הוא חסר בעצמו אינו משפיע לאחר". וראה להלן פ"ט הערה 249.
(466) כי המן הוא עבד למרדכי, וכמו שמבאר.
(467) פירוש - נאמר כאן "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך", ומה הצורך לתלות את "וכל זה איננו שוה לי" בכך שמרדכי יושב "בשער המלך". וכן עמד על כך הראב"ע כאן בנוסח א. ואודות שהכתוב תולה את הדבר בסבתו האמיתית, כן כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א, וז"ל: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה [ויקרא כג, טו] 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית [מנחות סו.]. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב [שם]. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה [ויקרא כג, יד] 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר [יהושע ה, יא] 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע". וכן נתבאר בדר"ח פ"א הערה 8, שם פ"ב הערה 617, שם פ"ג הערות 325, 576, שם פ"ד הערות 1009, 1771, תפארת ישראל פכ"ה הערה 109, ובאר הגולה באר השני הערה 89. וראה בספר המפתח לגו"א, ערך סבה ומסובב [עמוד רמ:], שיסוד זה הוזכר בגו"א עשרות פעמים [הובא למעלה פ"ב הערה 487, ולהלן פ"ו הערה 251].
(468) "כי מרדכי היה יושב בשער המלך, והיה לו חשיבות אצל המלכות. וכן המן גם כן היה לו חשיבות אצל המלך. ודבר זה אי אפשר שיהיה מרדכי והמן, שהם הפכים, ביחד, וגדולת אחד מהם מחייב שפלות האחר. ולכך היה מחייב מן גדולת מרדכי אצל המלך שיהיה המן עבד לו" [לשונו בהמשך].
(469) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ח [רנב.]: "הלחם הוא חיותו של אדם, דכתיב [דברים ח, ג] 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו"". ובנתיב העבודה פי"ז [א, קכח.] כתב: "כי הלחם הוא חיותו של אדם, ולכך שם 'לחם' שייך על דבר שהוא נותן חיות לבריות, ולכך אמר הכתוב ג"כ [תהלים קלו, כה] 'נותן לחם לכל בשר'". ובנתיב גמילות חסדים ס"פ א [א, קנא:] כתב: "ציוה לתת חלה מן הלחם, כי הלחם הוא חיותו של אדם, שאם לא היה הלחם לא היה יכול לעמוד כל ימיו, כי הלחם הוא סעדא דליבא, דכתיב [דברים ח, ג] 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו"... אם כן הלחם הוא חיותו של אדם". ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כב.] כתב: "הלחם הוא דבר שעליו חיות האדם, ואם יש לו לחם לא נאמר בזה שיש לו דבר גדול יותר ממה שהוא צריך לחיותו. רק אם חסר לחם, אז בודאי חסר דבר גדול, שאין לו לחם שהוא חיותו". ובנצח ישראל פ"ה [צח:] כתב: "נתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם'". אך לכאורה בפסוק זה מבואר שאין חיותו של אדם על הלחם לבדו, ואיך מביא פסוק זה להוכיח שהלחם הוא חיותו של אדם. ויש לומר, שהפסוק רק שולל מאדם שיחיה על הלחם לבדו, אלא 'כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' [שם]. ומשמע מכך שניתן לחיות על הלחם לבדו, ורק שיש לאדם להבין שחייו הרוחניים אינם מהלחם לבדו. אך אם אי אפשר היה לחיות מלחם לבדו, אזי לא היה צורך לתורה למעט זאת.
(470) כגון שנמכר בכדי לשלם את גנבתו, שנאמר [שמות כב, ב] "אם אין לו ונמכר בגנבתו", ופירש הראב"ע שם "ונמכר בגנבתו - בעבור גניבתו".
(471) כמבואר בהערה 469. ורש"י [שמות טז, ח] כתב: "אי אפשר לו לאדם בלא לחם".
(472) כמו שמצאנו אצל המצריים, שכאשר הרעב היה כבד בארץ, אמרו ליוסף [בראשית מז, יט] "למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם". הרי מכירה בעבור לחם היא עבדות גמורה, שמשליך חייו לידי האדון בכדי שיוכל לחיות.
(473) כפי שביאר למעלה פ"ג [לאחר ציון 35] שלאחר שאחשורוש היה מגדל את אסתר ומרדכי במלכות, היה מגדל את המן גם כן, מפאת היותם הפוכים ושוים. וכן למעלה פ"ג [לאחר ציון 121] כתב: "כי מרדכי שהיה יושב בשער המלך, היה זה מן אחשורוש, שמינה אותו". וראה למעלה הערה 337.
(474) רש"י בראשית כה, כג "מלאום יאמץ - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר 'אמלאה החרבה' [יחזקאל כו, ב], לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". ובגו"א שמות פי"ז אות יג כתב: "כי תמצא דבר בזרע עשו, שהוא עמלק, מה שלא תמצא בכל האומות, שהם מתנגדים לישראל תמיד עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל. וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל, כיון שלא יוכלו להשתתף יחד" [ראה למעלה בפתיחה הערה 211, פ"ג הערה 552, ופרק זה הערה 235]. ואדות ההפכיות שבין מרדכי והמן, ראה למעלה פ"א הערות 814, 817, והערה הבאה.
(475) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 39]: "ולכך הגדיל המן גם כן, כמו שאסתר המלכה, שהיא הפך המן, היתה על כל השרים. ולכן מיד התחילו לגרות זה בזה, ורצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים, כי אחשורוש הוא שייך לשניהם, ואי אפשר שיעמדו ההפכים יחד. ותכף ומיד התחיל המן ורצה לאבד את מרדכי, כי זה ענין ההפכים". וראה להלן פ"ו הערה 350.
(476) מובא במנות הלוי [קסא:] בשם תוספתא דתרגום על הפסוק [למעלה ג, ב] "וכל עבדי המלך וגו'". והוא נמצא בתרגום ראשון [שם], ומתחיל המלים "תרגום ירושלמי".
(477) תרגום: בשנה שנית למלך אחשורוש מרדו עליו עיר ששמה הינדיקא, ואסף חיל רב לכבוש אותה.
(478) תרגום: ושיגר אותם בחפזון עליה, ומינה עליהם את מרדכי על מחציתם.
(479) תיבות אלו אינן מופיעות בתרגום שם, והן מחוסרות ביאור.
(480) תרגום: ומינה את המן על מחציתם, ויתן להם צידה וכל האספניא בשוה לצורך שלש שנים.
(481) תרגום: הלכו וצרו על העיר הינדיקא, מרדכי וחיילותיו ממזרח, והמן וחיילותיו ממערב.
(482) תרגום: הלך המן ובזבז כל הממון וכל הצידה שנתן לו המלך לכלכל מחצית החיילות בשנה אחת, ומרדכי היה מצמצם ממונו ופירנס מן הצידה שנתן לו המלך לפרנס מחצית חיילותיו.
(483) תרגום: אמר המן, אוי לי, עתה אנו מתעכבים במלחמה ולא יהיה לנו מה לאכול.
(484) תרגום: הלך אצל מרדכי ואמר לו, הנה כל הצידה שנתן לי המלך לכלכל את החיילות שאני ממונה עליהם לראש כלו ואזלו, ומעתה אין לנו מה לאכול, ונמות ברעב.
(485) תרגום: אמר לו מרדכי, הלא בשוה לחצאין נתן לנו המלך, ועד עתה יש בידי שני חלקים מכל מה שנתן לי המלך, ואתה בזבזת מנתך.
(486) תרגום: אמר לו המן, אם ייטב בעיניך הלוה לי, ואני פורע לך בכפליים.
(487) תרגום: אמר לו מרדכי, משום שתי סבות לא אלוה לך.
(488) תרגום: האחת, שאם אני נותן לך מזונות, חיילותי ממה יזונו.
(489) תרגום: ועוד, שאין אני מלוה לך בריבית, שאני מיעקב ואתה מעשו, ועשו ויעקב הם אחים, והתורה אמרה 'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך בריבית' [דברים כג, כא]. ואין זה אלא להישמט מידי המן.
(490) תרגום: כיון שהגיע הזמן לסעודה, באו חיילותיו של המן ואמרו לו, תן לנו ונאכל. ולא היה בידי המן מה לתת, ורצו חיילותיו להורגו.
(491) תרגום: חזר המן לגבי מרדכי ואמר לו, תזון אותנו ואפרע לך על אחד - עשר פעמים. אמר לו מרדכי, אין אני מלוה כלל בריבית, אלא אם תרצה למכור לי עצמך לי לעבד, אני מכלכל חיילותי וחיילותיך.
(492) תרגום: אמר לו המן, אני מסכים. ביקשו נייר למכור שטר מכר עליו ולא מצאו. הלך מרדכי וכתב שטר מכר על טס שלו על הארכובה.
(493) תרגום: וכך כתוב ומפורש בשטר; אני המן בן המדתא מזרע אגג, שלחני המלך אחשורוש למלחמה על העיר של הינדיקא. והמשך הסיפור תאור שם בהרחבה.
(494) כוונתו מתבארת על פי דברי הגמרא [מגילה טז.] "אמר ליה [המן למרדכי] לא כתיב לכו [משלי כד, יז] 'בנפול אויבך אל תשמח', אמר ליה הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב [דברים לג, כט] 'ואתה על במותימו תדרוך'".
(495) פירוש - הואיל והשטר נכתב על טס של כסף, הוא יהיה מקויים לעולם, ולא יהיה ביטול לשטר זה.
(496) "נייר - סתם נייר של עשבים הוא, ולא קלף מעובד עפצים" [רש"י גיטין יט:], והוא "אין גופו ממון" [שבועות ד:], כי "הנייר אינו שוה כלום" [רש"י שם].
(497) אמנם למעלה פ"א [לפני ציון 658] כתב: "כי הזהב הוא היותר חזק מן הכסף". ולפי זה היה יותר מתאים שיכתוב השטר על טס של זהב. והאברבנאל [שמות כו, לב] כתב: "ואמר 'על ארבעה אדני כסף' [שם], להגיד שהיו אדנים של כסף, לפי שהכסף יותר חזק מהזהב". ועל כל פנים לכאורה נראה שנקט בשני טעמים מדוע לא נזדמן לו נייר; (א) "מה שלא היה לו נייר, כך נזדמן כדי שיכתוב על ארכבותיו של מרדכי עצמו כי המן נמכר לו, עד שיהיה מרדכי דורך בארכבותיו על במתי המן" [לשונו למעלה לפני ציון 494]. (ב) "לכך לא היה לו נייר, שהנייר יש לו בטול, ולכך אמר שהיה נכתב על טס של כסף, והוא דבר מקוים" [לשונו כאן]. ולכאורה הם שני טעמים שונים, ויל"ע בזה.
(498) פירוש - מתחייב מגדולת מרדכי שהמן ישפל ויהיה עבד, וכמו שכתב למעלה [לפני ציון 474].
(499) לכך שטר מכירת המן היה מונח על ארכבותיו של מרדכי. ובנתיב התורה פט"ז [תרנו.] כתב: "כאשר העבד הוא עבד לאדון, אז האדם נכנס תחת ממשלתו". ואמרו חכמים [שבת פט.] "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו", ובבאר הגולה באר הרביעי [תסח:] כתב: "השלום מורה על השתוף, ואין עבד נותן שלום לרבו, מפני כי אין לעבד שתוף עם רבו". ובח"א לב"ב נח. [ג, פב:] כתב: "משפט עבד שהוא נבדל מן אדון שלו, במה שזה עבד וזה אדון לו. ואין מתקשר העבד עם האדון שלו... רק הם נבדלים בלתי משתתפים". ובנצח ישראל פמ"ב [תשכט.] כתב: "כי העבד נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו". וראה למעלה בהקדמה הערה 498, פ"ד הערה 224, ולהלן פ"ו הערה 299. ובדר"ח פ"א מ"ד [רמב:] כתב: "ואמר [שם] 'והוי מתאבק בעפר רגליהם', כלומר שלא יהיו החכמים נחשבים אליו כמו דרך החברים... אבל יהיה מתחבר להם, דהיינו להשפיל תחת רגליהם. וזהו 'הוי מתאבק בעפר רגליהם', שהוא סוף שפלותם, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם. ויהיה מתאבק בהם להשפיל עצמו לגמרי, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם". ובח"א לסנהדרין קו: [ג, רנ:] כתב: "דבר שהוא תחת רגלי אחר כאילו אינו נמצא, כאשר הוא תחת רגלי אחר".
(500) כמו מה שנאמר [תהלים ח, ז] "תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו". וכן נאמר [תהלים מז, ד] "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו". ובספר מעשי ה' חלק מעשי התורה, פרק י, כתב: "על הממשלה יאמר 'תחת רגליו', כמו שנאמר [תהלים קי, א] 'אשית אויביך הדום לרגליך'... וכן 'תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו', 'ולאומים תחת רגלינו'".
(501) אודות זיקת העבד לאדונו, כן כתב בח"א לב"ב נח. [ג, פב:], וז"ל: "כי מדריגת אברהם נותן שיהיה לו העבד הלז [אליעזר], ואליעזר גם כן היה מורה על מציאות ומדריגת מי שהוא אדון שלו, כי העבד יורה על האדון... כי העבד הזה מורה על ענין אברהם ומדריגתו".
(502) כפי שיבאר. וכן שהמן "אוהב כסף היה תמיד" [לשונו למעלה לאחר ציון 463] מורה על היותו אדם חומרי וחסר, וכמבואר בדר"ח פ"ה מי"ט [תנג.] שהיות בלעם חומד ממון מורה על חסרונו החומרי. ולמעלה בפתיחה [לפני ציון 133] כתב על המן בזה"ל: "כי השם יתברך נותן הצלחה ועושר לרשע, כדי שיבא הצדיק ויטול מן הרשע. ומה שאינו נותן לצדיק רק על ידי רשע, בשביל שהרשע עינו חסר תמיד, ומבקש עושר ומאסף אותו, אשר דבר זה מדה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר. ואילו הצדיקים די להם בשלהם, ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע. ומפני כך אין הצדיק מוכן לעושר כל כך, כאשר אינו מבקש ורודף אחר העושר, רק הרשע מוכן לזה... ומפני שהוא בעל חסרון, רוצה תמיד למלאות עינו החסר. לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו". וראה להלן הערה 510.
(503) לשונו בח"א לשבת לב: [א, כד:]: "כבר ידעת כח החומר... לא ישבע, ולעולם הוא חסר, ואינו מקבל שביעה לעולם". ובנתיב התורה ס"פ ג [קנח.] כתב: "הרודף אחר תאוות מורה על חסרונו, אשר הוא חסר תמיד, ונפשו לא שבע... ודבר זה יותר פחיתות, שהוא חסר". ובגבורות ה' פמ"ד [קע:] כתב: "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל, כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל". ובדר"ח פ"ד מ"א [כ.] כתב: "כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר שהוא חסר, ולכך הוא מקבל מן אחר". ובנר מצוה [כח.] כתב: "כל ענין כח הגוף שהוא לעולם חסר, והוא מקבל תמיד". ובח"א לסנהדרין נב. [ג, קסב.] כתב: "בשביל שהיו להוטין אחר אכילה ושתיה, נמשך אחר זה הגיהנם. מפני כי כל שהוא להוט אחר אכילה ושתיה הוא חסר, והוא כמו הגיהנם אשר לא שבע, שנאמר [משלי ל, טו-טז] 'שלשה אלה לא תשבענה שאול ועוצר רחם'. וכאשר האדם רודף אחר תאוות הגוף שהוא חמרי, והוא תמיד חסר, כמו שהוא ענין החומר, שהוא תמיד חסר ואינו שבע לעולם, יורש גיהנם, שהוא חסר תמיד. כי שוה לו ודומה לו ביותר, שנאמר 'שאול ורחם לא תשבענה', כי הרחם הוא האשה לא תשבע, כי החומר אינו שבע כלל. וכן השאול אינו שבע, לכך בעל חטא התאוה ראוי לו הגיהנם בפרט". ואמרו חכמים [ברכות כט:] "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גויה וגויה די מחסורה", הרי שהגוף הוא תמיד חסר. וראה בנצח ישראל פמ"ב [תשלג.], ושם הערות 76, 77 [הובא למעלה בפתיחה הערות 134, 135].
(504) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 315]: "הצורה היא שלימה בלא תוספת ולא חסרון, ודבר זה ידוע". ובגבורות ה' פ"ד [כט:] כתב: "יש לך להבין כי החומר מציאות פחות, כי הוא דבר חסר במה שהוא חסר הצורה, שעל ידה המציאות בפעל. כי החומר נחשב בכח, וכל כח בשביל שאינו בפעל הוא חסר. והצורה היא הפך זה, שהיא שלימות, ואין חסרון בה כלל... כי ענין הצורה שהיא שלימה, ואם אינה שלימה אין לה ענין הצורה". ובנצח ישראל פי"ד [שמו.] כתב: "כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים 'ונתנך ה' על כל גוים' [דברים כח, א]. ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם, הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה, כאשר אינה בשלימות שלה, יש לה בטול, והכל מושלים עליה". וראה למעלה פ"א הערה 941, להלן פ"ו הערה 457, ופ"ח הערה 356.
(505) לא ברור מי הם "משרתיו" של מרדכי ומי הם "עבדיו", שכתב כאן "ומרדכי ומשרתיו היו לו מדת הצורה השלימה, וכן עבדיו". אמנם למעלה [א, ג, לאחר ציון 344] כתב: "'בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ושרי המדינות'... 'ועבדיו' פירוש אותם שהם עובדים אליו, והם בעלי מלחמתו. וזה שנאמר 'חיל פרס ומדי', כלומר שהם אנשי חיל בעלי מלחמה של פרס ומדי, ואלו אשר נקראו 'עבדיו' משרתים לו כאשר גוזר עליהם המלך למלחמתו". הרי "עבדיו" הם אנשי חיל המשרתים את מרדכי, וכמבואר במדרש הנ"ל. אך יש להעיר כי אצל המן הזכיר רק "עבדיו", ולא "משרתיו".
(506) אודות ששביעה היא שלימות, כן כתב בדר"ח פ"ה מכ"א [תקכג:], וז"ל: "כי מספר שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים, שהוא חוזר חלילה תמיד. ולפיכך מספר זה נקרא 'שבעה', מלשון שביעה, שכל אשר הוא שבע הוא שלם" [הובא למעלה פ"א הערה 487]. ולמעלה פ"א [לפני ציון 928] כתב: "כי 'שביעי' הוא מלשון שביעה, מפני שמספר הזה יש בו שביעה ואין בו חסרון".
(507) לשונו בח"א לב"ב עט. [ג, קטז.]: "כמו שיוצא האילן אל הפעל ואל השלימות, כך יוצא הצדיק אל הפעל ואל השלימות על ידי המעשים שנקראו 'פירות'". ורש"י [בראשית ו, ט] כתב: "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". ובגו"א שם [אות טז] כתב: "ומה שהמעשים טובים נקראו 'תולדות', דכתיב [ישעיה ג, י] 'אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש'עיקר תולדותיהם', היינו מפני... כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה" [הובא למעלה פ"ב הערה 259]. ומכל מקום נאמר רק "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", ולא של כל אדם, כי לצדיק במיוחד יש לו השלמה ויציאה אל הפעל, לעומת שאר אדם.
(508) כמו שנאמר [דברים כג, כה] "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו'". וכן נאמר [תהלים קז, ט] "כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב", הרי השביעה היא לנפש. והאור החיים [שמות כא, ד] כתב "אם הוא אדם אשר... אפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אומרו 'צדיק אוכל לשובע נפשו', להגדיל הרוחניות". ונאמר עוד [תהלים סג, ה-ו] "כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כמו חלב ודשן תשבע נפשי וגו'". ובגמרא [ברכות טז:] איתא "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב 'כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי', 'כן אברכך בחיי' זו קריאת שמע, 'בשמך אשא כפי' זו תפלה, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי'". ובנתיב העבודה פ"ט [א, קג:] כתב: "בארו בזה כי קריאת שמע ותפלה הוא חבור העלול עם העלה, במה שהוא יתברך עלה אל האדם, שזהו ענין קריאת שמע ותפלה. וכאשר יקבל עליו העלול את העלה שהוא עלתו, הנה דבר זה משביע את החסרון שלו במה שהוא יתברך עלתו, וישלם העלול מן החסרון. וזה שאמר 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי', שהאדם הוא חסר, וחלב ודשן משביע החסרון של נפשו הרעבה לגמרי. כן קריאת שמע ותפלה משביעים את האדם לגמרי מה שחסר העלול, ו'תשבע נפשי' הוא נפש האדם כמשמעות לשון המקרא". ובח"א לב"ב נח. [ג, פב.] כתב: "השלחן אשר אוכל עליו נאמר 'צדיק אוכל לשובע נפשו', והוא קיום הנפש... והמטה הוא לגוף, כי האדם כאשר ישן לא נשאר רק הגוף".
(509) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 781]: "האכילה הוא דבר גשמות, אשר ממלאים כרסם באכילה, ולכך אין להזכיר דבר זה בסעודת המלך, שהיא לכבוד מלכות". וכן אמרו חכמים [ברכות לב.] "כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל... היינו דאמרי אינשי, מלי כריסיה זני בישי ["מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים" (רש"י שם)]". דוגמה לדבר; רש"י [בראשית לה, ח] כתב אודות מיתת רבקה "לפיכך העלימו את יום מותה שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו". ובגו"א שם אות ח כתב: "אף על גב דיצחק יצא ממנו עשו ולא העלימו את מיתתו [בראשית לה, כט], לא קשה מידי, שכן אמרו רז"ל בפרק המפלת [נידה לא.] כי האם נותנת דם ובשר, כל הדברים החומרים שממנו יבא הפחיתות. אבל מן האב יבאו דברים שאינם חומרים כל כך. ולפיכך הפחיתות והרשעות תלוי באם מה שנתנה לו דברים פחותים רעים". הרי שהחומריות של האם נתלתה ב"כרס", שהוא בטן. וראה למעלה הערה 167.
(510) פירוש - הרשע הוא חסר בעצם. ולמעלה [לפני ציון 501] כתב: "כי היו עבדיו של המן כמו המן, שהוא אדם חסר, כך היו עבדים שלו חסרים, כי המן ועבדיו היה להם מדת החומר החסר", וראה למעלה הערה 502. ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "כי הגיהנם הוא ענין חסר ואינו שלם. ומפני שנחשב מציאות חסר, כאילו הוא מקום אל הרשעים, שהם חסרים, והגיהנם הוא מקומם... ושם באים הרשעים". ובנצח ישראל פל"ו [תרפ.] כתב: "אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות... וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא [ירמיה ב, ו] 'ציה וצלמות', שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון" [הובא למעלה פ"ב הערה 172]. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקטז:] כתב: "הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו".
(511) כמו שנאמר [ישעיה נו, יא] "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", ופירש הרד"ק שם "הנה הם אוכלים אבל אינם שבעים, כי עזי נפש הם, נפשם המתאוה היא עזה וחזקה ולא תשבע. כן אלה הצופים כל עסקם במאכל ובמשתה, ואינם שבעים, כי הם רודפים אחר התאוה, ומי שעושה כן לא ישבע לעולם". ומקור דבריו כאן הוא מזוה"ק ח"ב קסח:, וראה בתקנת השבין אות י.
(512) פירוש - הואיל ואכילת הרשע היא חסרון בשבילו ["ובטן רשעים תחסר"], לכך צרכי האכילה של המן ועבדיו מביאים את המן להיות חסר ולהמכר לעבדות. וצרף לכאן שעשו מכר את בכורתו בשביל נזיד עדשים [בראשית כה, לג-לד], ועל כך דרשו חכמים [במדב"ר כא, כ] "ובטן רשעים תחסר".
(513) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בגבורות ה' ר"פ מד כתב: "כבר התבאר כי העבד הוא חמרי, וכמו שאמרו חכמים 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. והרבה פעמים התבאר זה, כי העבד שהוא משועבד, דומה לחמור שהוא משועבד, מתפעל ואינו פועל, כמו העבד הזה". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרפח:] כתב: "על העבד נאמר 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור, רצה לומר כי הוא נוטה אל החומר". ושם פ"ו מ"ג [צ.] כתב: "כל דבר שהוא צורה, ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות. ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל [יבמות סב.] על עבד כנעני 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר, ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל. אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל, לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר". ובנתיב היסורין ס"פ א [ב, קעה:] כתב: "העבד הוא בעל חומר, וכמו שאמרו ז"ל על העבדים 'שבו לכם פה עם החמור', 'עם הדומה לחמור'. כי כל עבד הוא כמו בהמה נחשב, שהיא חמרית... ובארנו אותם בכמה מקומות שהעבד נחשב חמרי". וכן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט [תרפח:], שם פ"ג מט"ז [תטו:], שם פ"ה מי"ט [תמו.], הקדמה שניה לגבורות ה' [טו], שם פ"ד [לא.], שם פ"ט [נו.], שם פט"ז [עז.], שם פי"ט [פה:], שם פמ"ד [קסו.], שם פמ"ה [קעא.], גו"א שמות פי"ח אות כו, תפארת ישראל פל"ז [תקמג.], נצח ישראל פ"ז [קצו.], ח"א לקידושין כב: [ב, קלב.], ח"א למנחות מד. [ד, פ.], ועוד. וראה למעלה פ"ג הערה 440, ופ"ד הערה 401.
(514) נראה לבאר זאת על פי דבריו בח"א לסנהדרין ז: [ג, קלג:] בביאור דברי הגמרא שם "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל... ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח", וז"ל: "כי האשירה הוא שמגדל דבר אחד [מ]הארץ, וכאשר הוא נוטע אשרה הוא מגביה דבר זר, שמגביה לעשות אלקות לעבדו אשר אינו אלוה. ולפיכך אותם שעבדו ע"ז היו בוחרים ביותר באשירה, כי היו מגדלים כח אשר היו עובדים אותה. והתורה אמרה [שמות כ, כא] 'מזבח אדמה תעשה לי', כי אין העבודה אל השם יתברך לגדל אותו... ולפיכך אל השם יתברך ראוי מזבח אדמה, לא זולת זה. לכך אמרה תורה [דברים טז, כא] 'לא תטע לך אשירה אצל מזבח ה' אלקיך', כי הם שני הפכים; זהו הגבהות וגדול זר, והוא יתברך ענותנותו על כל המדות. לכך אמר 'מזבח אדמה תעשה'. ולכך אמר המעמיד דיין שאינו הגון, ומגדל מי שאינו ראוי להיות דיין, וזה כאילו נוטע אשרה, שמגדל ומגביה דבר שהוא זר. ובמקום ת"ח כאילו נוטע אשרה אצל מזבח ה', כמו שפרשנו שהוא עוד יותר שמגביה את אשר אין ראוי לו. כי זה שמעמיד דיין שאינו הגון אצל ת"ח, הרי מגביה אותו על הת"ח, וכאילו נוטע אשרה אצל מזבח ה', כי הנוטע אשרה אצל מזבח ה' מגביה ג"כ האשרה על מזבח ה', שנקרא הת"ח 'מזבח ה"". וכן אמרו חכמים [סוטה ה.] "כל אדם שיש בו גסות רוח ראוי לגדעו כאשירה", ובח"א שם [ב, לג:] כתב: "כי בעל הגאוה שמתגדל עצמו דומה לאשירה שהיא נטיעה מתגדלת, והוא זר ושקר כמו כל ע"ז. וכך המתגאה המגדל עצמו, והוא גדול של שקר וזר. ולכך אמר שראוי לגדעו כמו האשירה, מפני שהוא נטיעה זרה ראוי לגדעו. וכן בעל הגאוה הוא התרוממות של שקר, ואין ראוי להיות". הרי שמהות הע"ז היא לגדל כח שאינו ראוי לעבדו. לכך המגדל דבר חומרי כמו המן הרשע, זהו ע"ז גמורה, שלוקח דבר שמצד עצמו אין בו כלום, ומגדלו להיות נעבד. ועוד אודות שמהות הע"ז היא השקר שבדבר, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [שיח:], וז"ל: "העובד עבודה זרה דבק בשקר, כי העובד עבודה זרה עיקר חומר חטא שלו מה שהוא משקר, כי הוא יתברך אחד, אפס זולתו, והוא משקר לעשות אלהים שהוא שקר... העבודה זרה, הוא שקר ואין לו מציאות כלל... שהכתוב מגנה עובדי עבודה זרה ש'המה הבל מעשה תעתועים' [ירמיה י, טו]". ובדרוש על התורה [מב:] כתב: "השקר אינו מתייחס כי אם לעבודה זרה, אשר שקר והבל המה". וכן נאמר [ויקרא יט, ד] "אל תפנו אל האלילים וגו'", ופירש הראב"ע שם "האלילים הם הפסילים, ונקראו כן כי הם דבר שקר, כמו [איוב יג, ד] 'רופאי אליל כלכם'" [הובא למעלה פ"ד הערה 100]. ובמתק לשונו רומז לפסוק [משלי ל, כב] "תחת עבד כי ימלוך", והשל"ה מסכת תענית, דרוש לפרשת מטות, אות טז, כתב: "צרת מדי 'תחת עבד כי ימלוך', דהמן נמכר למרדכי בטולמא דלחמא, ורצה למשול עלינו, [תהלים קכד, ב] 'בקום עלינו אדם' ולא מלך [מגילה יא.]".
(515) לשונו בתפארת ישראל פי"ב [קצג:]: "כי משה הוא כמו צורה אל ישראל... נקרא 'איש' מטעם זה גם כן, כמו שהתבאר במקום אחר". ובגבורות ה' פי"ט [פז:] כתב: "כי משה משלים ישראל כולם, ובזה הוא צורת ישראל... שהרי משה הוא כמו צורה אל האומה הזאת, והצורה יש לה משפט הזכר, ודבר זה ידוע לכל". ובנתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.] כתב: "הצורה נקרא 'איש' כמו שידוע, והחומר נקרא 'אשה', כמו שהתבאר פעמים הרבה". ובח"א לסוטה יג: [ב, נו:] כתב: "נקרא [משה] בשם 'איש' בשביל זה, 'והאיש משה עניו מאוד' [במדבר יב, ג], כי הצורה נקראת בשם 'איש' כמו שידוע". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמה:] כתב: "כי משה נקרא 'איש' כדכתיב 'והאיש משה עניו מאוד', וכמו שבארנו במקומו למה משה נקרא 'איש' בשביל חשיבות צורתו". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 134] כתב: "כי נקרא מרדכי 'איש' כמו שנקרא משה 'איש', כי מרדכי הוא שלימות ישראל וצורתם, כמו שהאיש צורת האשה. וכמו שהיה משה צורת ישראל, כך היה מרדכי צורת ישראל". וראה למעלה פ"ב הערות 43, 134, פ"ג הערה 302, ולהלן פ"ח הערות 341, 344.
(516) כפי שכתב בנתיב התורה פי"ד [א, תקלט.], וז"ל: "כאשר הוא מטריח בחכמה אז משיג בו יתברך מה שאפשר לאדם להשיג". לכך "כאשר תדקדק בזה" ותטריח עצמך בחכמה, אז "בזה יתגלו לך דברים פנימיים".
(517) לא מצאתי שיבאר זאת בשאר ספריו, ו"סוד ה' ליראיו" [תהלים כה, יד]. וכן לא מצאתי בשאר ספריו שיכתוב משפט כפי שכתב כאן ["וכאשר תדקדק בזה יתגלו לך דברים פנימיים"].