(368) מבלי לומר "כבוד עושרו", אלא רק "עושרו". וכן העיר המנות הלוי [קנט:].
(369) פירוש - אין שום שייכות בין עושרו הממוני של המן לבין מה שמרדכי לא השתחוה אליו, עד שיאמר שהתנהגות מרדכי עושה שעושרו הממוני אינו שוה כלום.
(370) דוגמה לדבר; נאמר [שמות ד, יט] "ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ופירש רש"י שם "כי מתו כל האנשים - מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת". ובגו"א שם [אות יב] כתב: "אלא שירדו מנכסיהם. ואם תאמר, שמא סומין היו, או בלא בנים, או מצורעים היו, שכל אלו נחשבים כמתים, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה.)... ולי נראה שאם סומים היו או מצורעים או בלא בנים, לא היה זה תשובה [שמעתה יתאפשר למשה לחזור מצרימה], וכי בשביל שיש בהם אחד מכל הדברים לא יוכלו לעשות לו רעה אליו, אלא שירדו מנכסיהם, וכיון שאין השעה משחקת להם לא יוכלו להרע לו". הרי שצריכה להיות שייכות בין הסבה ["מתו כל האנשים"] לבין המסובב ["לך שוב מצרים"], ושייכות זו תוסבר רק לכשנבאר שירדו מנכסיהם, ולא שאר דברים. וכמו כן כאן צריכה להיות שייכות בין הסבה [התנהגות מרדכי כלפי המן] לבין המסובב ["כל זה אינו שוה לי"], ושייכות זו תוסבר רק לכשנבאר שאיירי ב"כבוד עושרו", ולא ב"עושרו" גרידא.
(371) ולא נאמר שם "בהראותו את כבוד עושרו", אלא "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", וכתב הראב"ע שם [נוסח ב], וז"ל: "הראה להם תוקפו ושיש לו עושר רב, ולא יימצאו כמוהו רק למלכים, וזהו טעם 'כבוד מלכותו'". הרי שהעושר הרב היה כבוד למלכותו [ראה למעלה פ"א הערה 369], אך לא שכבוד עושרו היה כבוד למלכותו.
(372) כי אי אפשר להראות את הכבוד העולה מהעושר, כי אין הוא דבר מוחשי הנתפס בעין, אלא אפשר להראות את העושר עצמו שממנו עולה הכבוד. וכן נאמר [שמות לג, יח] "ויאמר הראני נא את כבודך", וכתב החזקוני שם "ויאמר הראני נא את כבודך - כמשמעו ראיית שכינה ממש". הרי שאי אפשר להראות את הכבוד עצמו, אלא את הדבר שעולה ממנו הכבוד.
(373) בא לבאר את הכפילות "את כל אשר גידלו המלך", וכן "ואת אשר נישאו על השרים ועבדי המלך". ומפרשי המגילה [מנות הלוי, הגר"א, ועוד] ביארו ש"גידלו" הוא בממון, ו"נישאו" הוא ברוממות וכבוד. אך המהר"ל יבאר צריכותא אחרת.
(374) מעין סברה זו כתב למעלה על הפסוק [ג, ב] "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך וגו'", וז"ל שם [פ"ג לאחר ציון 102]: "'כי כן צוה לו'. פירוש, בשבילו. ולא כתב 'כי כן צוה המלך', כי היה משמע כי כן צוה המלך שיכרעו לפניו, ועשה זה להשפיל את עמו שיכרעו לפני המן כדי שלא ימרדו במלך אחשורוש, וכאשר ישפיל אותם לכרוע לפני המן, יהיו שפלים, ולא יבקשו למרוד במלך. ולכן אמר 'כי כן צוה לו', היינו בשביל המן לכבודו, ולא להשפיל עמו".
(375) בדיבור הקודם [אודות שנאמר "כבוד עושרו" ולא "עושרו" בלבד].
(376) לספר לזרש אשתו ואוהביו את "את כבוד עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גידלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך".
(377) אמנם בדיבור הקודם פירש רק את "כבוד עושרו", ולא שאר חלקי הפסוק.
(378) אודות שהעושר הוא כבוד, כן כתב למעלה פ"א [לאחר ציון 373], וז"ל: "כי עיקר העושר הוא הכבוד שיש בעושר". ושם בהמשך [לפני ציון 463] כתב: "עיקר מעלת העושר היא הכבוד... כמו שאמרו ז"ל במסכתא קידושין [מט:] 'איזה עשיר כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו', הרי כי עיקר העושר הוא הכבוד" [ראה למעלה פ"א הערות 374, 464]. ואודות שהבנים הם כבוד לאביהם, כן כתב בסמוך [לאחר ציון 424]: "כי כאשר יש לאדם בנים, יש להם הכבוד, כדכתיב [משלי יז, ו] 'עטרת זקנים בני בנים'".
(379) פירוש - אין כאן רק העדר כבוד, אלא בטול כבוד, כי כאשר הכבוד אמור להנתן, ואינו ניתן, יש בזה בזיון. דוגמה לדבר; רש"י כתב [שמות יח, ו] שיתרו אמר למשה [באמצעות שליח] שמשה יצא לקראתו, לכבודו של יתרו. וכתב על כך הגו"א שם אות טו: "מקשים בכאן, וכי יתרו שהיה גדול, היה רודף אחרי כבוד, שישלח 'צא בגיני'. ואין זה קשיא, כי אין זה רדיפת הכבוד, רק הסרת גנאי ובזיון, שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על בזיונו. ומפני שדרך לכבד את האורח, ובפרט כאשר היה חותן משה, אם לא יצא לקראתו היה בזיון וגנאי ליתרו, ועשה זה להציל מן הגנאי והבזיון, ואין זה רדיפת כבוד כלל". ובדר"ח פ"א מט"ו [שסג:] כתב: "וכן 'והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות', כי אם לא כן, יהיה זה כאילו מבזה את חבירו". ובפחד יצחק אגרות וכתבים, אגרת מ [עמוד סט], כתב: "ראובן ושמעון הם שני תלמידי חכמים. ראובן גדול משמעון במדרגתו בתורה. אלא שלעומת זאת, ראובן הוא במדרגת ה'בינוני' שבתניא [פ"א, פי"ב, וכו'], ושמעון הוא במדרגת 'צדיק גמור' שבתניא. הנה אם לוי מכבד את שמעון יותר מראובן, הרי הוא בכלל מבזה תלמיד חכם". הרי שאי נתינת כבוד מתבקש אינו רק העדר כבוד, אלא הוא גנאי ובזיון [הובא למעלה פ"א הערה 963, פ"ב הערה 432, ופרק זה הערה 204].
(380) אודות שהפכו של דבר הוא ביטולו של הדבר, כן כתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 177], וז"ל: "כי הגוף והשכל שני הפכים, שאם האחד קם, השני נופל, וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו". ובנתיב התורה פט"ו [תרב:] כתב: "כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים". ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש" [הובא למעלה בהקדמה הערה 178]. ובגבורות ה' פ"מ [קנא.] כתב: "כי ירושלים שהיא קדושה, היא שקרעה ים סוף [ילקו"ש ח"א רלג], מפני כי ירושלים הוא מקום מקודש, וראוי למקום אשר הוא קדוש אלקי לבטל ולדחות המקום שהוא הפכו, כמו הים שהוא מקום בעולם". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רצא.] כתב: "כל קדושה היא הפך הטומאה, וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה, וכל דבר שהוא קדוש בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה". ובח"א לסוטה לח: [ב, עו:] כתב: "בעל עין הרע הפך הברכה, שהוא מבטל הברכה ונותן עין הרע בדבר".
(381) בא לבאר ששלשת הדברים שאמר המן [עושר, בנים, וכבוד] הם כנגד ברכת האבות, והמן היה מתפאר שיש לו ברכה כנגד כל האבות.
(382) ברכות טז: "אין קורין אבות אלא לשלשה". ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [קלב:] כתב: "משה רבנו עליו השלום, אף על גב דפניו כפני החמה [ב"ב עה.], אינו מן האבות בעבור שאינו התחלה, שאין אבות העולם רק אותם שהם התחלה, ומהם נתייסד העולם. לזה תמצא במדרש רבות בפרשת בראשית [א, ד] שקודם שנברא העולם, האבות היו במחשבה להיות נבראים. והיינו הטעם כי האבות הם עיקר העולם, שממנו נתייסדו ישראל". ובגבורות ה' פט"ז [עו:] כתב: "אבות העולם, שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית שהם עיקר העולם. נמצא כי האבות הם יסוד העולם, וראוי לבאר היסוד על מה הוטבע העולם". ובנצח ישראל פכ"א [תמט:] הוסיף, שלא רק שישראל הם סבה שהאבות הם "אבות העולם", אלא שישראל הם מסובבים מכך שהאבות הם "אבות העולם", וכלשונו: "ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות... אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות". וכן מצינו בחז"ל שקראו לאבות "אבות העולם" [שמו"ר כה, ח, שם לב, ב, דב"ר יא, א, ועוד]. וראה הערה הבאה.
(383) כי רק האבות הם התחלה ועיקר לעולם, וכמבואר בהערה הקודמת. ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [קלא:] כתב: "אמרינן למעלה בפרשת חיי שרה [רש"י בראשית כד, מב], אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, דאילו פרשה של אליעזר כפולה בתורה. אף על גב ד'תורת משה' אקרי [מלאכי ג, כב], דהוא 'עבד ה" [דברים לד, ה], ולמה לא היה תורתו גם כן כמו שיחתן של עבדי אבות. אלא על כרחך לפני המקום חשוב ענין אבות יותר ויותר, לפי שהאבות הם התחלה ותולדה לבנים. וטעם זה ידוע למבין כי הוא דבר נפלא, כי האבות הם יסוד העולם בעבור שהם עיקר לכל ישראל". ובדר"ח פ"ה מ"ב [נו:] כתב: "היה אברהם התחלת וראש הבריאה, ואברהם בשביל זה שהיה התחלה יותר נחשב מציאות מכל בני אדם שבעולם, במה שהיה התחלה, וההתחלה הוא עיקר מציאות ועיקר העולם". וראה להלן פ"ו הערה 120.
(384) כמו שאמרו חכמים [ב"ב יז.] "אברהם יצחק ויעקב; אברהם דכתיב ביה 'בכל', יצחק דכתיב ביה 'מכל', יעקב דכתיב ביה 'כל'", ופירש רש"י שם "בכל מכל כל - באברהם כתיב [בראשית כד, א] 'וה' ברך את אברהם בכל'. ביצחק כתיב [שם כז, לג] 'ואוכל מכל'. ביעקב כתיב [שם לג, יא] 'וכי יש לי כל', כלומר לא חסרו שום טובה". ובנתיב הענוה פ"ז [ב, יח.] כתב: "אברהם יצחק ויעקב, שנברכו בכל מכל כל. פירוש כי האבות שנברכו בכל... ברכתם בכל, אין חסרון ומעוט בם".
(385) כמו שמבאר והולך. וכן מצינו בבלעם הרשע, שאמר [במדבר כג, ד] "ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח", ופירש רש"י שם "את שבעת המזבחת - 'שבעה מזבחות ערכתי' אין כתיב כאן, אלא 'את שבעת הַמזבחות', אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן", וראה גו"א שם אות ג, שדבריו שם מאוד נוגעים לדבריו כאן שהאבות נתברכו בכל.
(386) פירוש - המן הזכיר כאן שלשה דברים [עושר, בנים, וכבוד], כי הם כנגד ברכת האבות [עושר כנגד יצחק, בנים כנגד יעקב, וכבוד כנגד אברהם], וכמו שמבאר.
(387) פירוש - הבריות היו מעדיפות שיהיה להם זבל פרדותיו של יצחק, מאשר כספו וזהבו של אבימלך, כי הברכה היתה שרויה בנכסי יצחק. וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ו אות יא, וז"ל: "רוצה לומר כל כך ברכה היה בזבל פרדותיו של יצחק, עד שהוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך... שהיה כל אשר לו מוצלח. ומה שנקרא 'פרדותיו' ולא 'חמוריו', מפני שהפרדה אינה בכלל ברכה, שהרי אינה פרה ורבה כלל [קידושין יז.], ואפילו הכי זבל פרדותיו יותר טוב מכספו וזהבו כו', שזהו עיקר הברכה ועשרו". ועוד אודות השייכות בין עשירות ליצחק, הנה בגו"א בראשית פי"ב אות ה כתב: "הברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' [ב"ב כה:], והוא ידוע למבינים". ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכה.] כתב: "כי עושרו מן השם יתברך, כדכתיב אצל יצחק [בראשית כו, יב] 'וימצא יצחק מאה שערים ויברכהו ה". ודבר זה ידוע למביני מדע. ותבין זה ממה שחייב האדם לברך בכל יום מאה ברכות [מנחות מג:]". ובח"א לכתובות קג. [א, קס.] כתב: "העושר ממדת יצחק, 'הרוצה להעשיר יצפין'". ובח"א לב"מ פה. [ג, לח.] כתב: "הרוצה להעשיר יצפין, והוא מכח מדת הדין, כאשר תבין דברי חכמה ודברי יושר ואמת. וכמו שאמרו ביצחק 'זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך'... כי אין העושר רק מכח מדת הדין". וכן כתב בח"א לב"ב טז. [ג, עא.]. וראה להלן הערה 399.
(388) המן.
(389) אמרו חכמים [מגילה טו:] "'וכל זה איננו שוה לי' [פסוק יג], מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו". ולהלן [פסוק יג (לאחר ציון 462)] כתב לבאר: "כי היו כל גנזיו תמיד בלבו, והיה לבו תמיד על עושרו, ולא סר מחשבתו מן האוצרות של כסף, ומלמד לך כי אוהב כסף היה תמיד. וכן אמרו במדרש@48 [@33ילקו"ש אסתר תתרנד]@44, כיון שראה אחשורוש שהיו עיניו רעות כאשר אמר [למעלה ג, ט] 'ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על עושי המלאכה', אמר [שם פסוק יא] 'הכסף נתון לך'... כל האוצרות היה לבו עליהם תמיד, ולא סר דעתו מהם, כי כל כך חשובים היו בעיניו"@49.
(390) מיישב מדוע המן פתח במדת יצחק, ולא במדת אברהם, כי העושר היה הדבר החשוב ביותר בעיני המן, ופותחים בעיקר תחילה. וכן אמרו [נזיר ב:] "תנא כי מתחיל, מתחיל בעיקר קרבן". וכבר נתבאר למעלה [הקדמה הערה 95, ופרק זה הערה 59] שהעיקר מתגלה בהתחלה, עד שבארמית קוראים להתחלה "מעיקרא", לשון עיקר. וצרף לכאן את דברי המאירי [קידושין ב.], שכתב שהתנא במשנה [ריש קידושין] "מתחיל להזכיר את שלשתן [כסף שטר וביאה], והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום".
(391) כמו שהביאו בגמרא [מגילה טו:] דעות שונות כמה בנים היו לו, והממעיט ביותר אמר שהיו לו שלשים בנים. ולהלן יביא גמרא זו.
(392) כמו שאומרים בתפילת מנחה של שבת "אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו", הרי האב היחידי המוזכר עם בניו הוא יעקב [ראה למעלה פ"ד הערה 334]. ועוד אודות שרבוי בנים שייך ליעקב, כן כתב בגבורות ה' פנ"ד [רלט:], וז"ל: "'ורב' [דברים כו, ה] בזכות יעקב, שתראה כי הוליד י"ב שבטים תכופים, שלא היה בכל האבות שנתברך ברבוי בנים כמו יעקב, וכתיב [בראשית כח, ג] 'ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך'". וכן הזכיר בקצרה בדר"ח פ"ג מ"ו [רמז.]. והרי מדת יעקב היא תפארת [זוה"ק ח"א נז:], ונאמר [משלי יז, ו] "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם" [ראה להלן הערה 399]. וצרף לכאן מאמרם [תענית ה:] "אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת... מקרא אני דורש, שנאמר [ירמיה ל, י] 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו; מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". הרי שזרעו של יעקב מגלה על יעקב, כי מדת יעקב מתגלה באמצעות בניו. וברכה זו של יעקב אף אהני ללבן, וכמו שפירש רש"י [בראשית ל, כז] "נחשתי - מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה. כשבאת לכאן לא היו לי בנים... ועכשיו היו לו בנים". ונאמר [בראשית כט, כא] "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה", ופירש רש"י שם: "מלאו ימי - מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים. וזהו שנאמר [שם] 'ואבואה אליה', והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך".
(393) פירוש - להמן נתינה ברכת רוב בנים.
(394) לשונו בגו"א בראשית פי"ב אות ה: "כי ראוי 'ואעשך לגוי גדול' [בראשית יב, ב] לאברהם [רש"י שם], כי אליו הגדולה".
(395) פסוק זה מורה על היות אברהם אבינו מתרומם ומתעלה, וכמו שכתב בדר"ח פ"ה מי"ט [תמב.], וז"ל: "כי מחמת שאברהם ראוי לו להתעלות, מצד שהוא ראש, ו'אב המון גוים' [בראשית יז, ה], כתיב אצלו [בראשית כב, ג] והוא רוכב על החמור, כלומר שהוא מתעלה על המדריגה החמרית". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עו.] כתב: "כי אברהם תמצא התרוממות וגדולתו על כל הנמצאים, שנאמר אצלו 'כי אב המון גוים נתתיך', והוא אב לכל העולם [ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד], לא כמו שאר האבות שלא היו אבות רק לישראל, אבל אברהם נקרא 'אב המון גוים', עד שהיה מעלתו ומדרגתו בהתרוממות מגיע למעלה מן השמים, כדכתיב [בראשית טו, ה] 'ויוצא אותו החוצה', ודרשו ז"ל [ב"ר מד, יב] שהגביהו למעלה מן הכוכבים". ובדרשת שבת הגדול [ריב.] כתב: "כי המשקוף [שבקרבן פסח (שמות יב, ז)] להזכיר זכות אברהם... ופירוש זה, כי המשקוף הוא לאברהם שנקרא 'אברהם' על שם שהוא רם. כי המשקוף הוא מתרומם למעלה, וכמו שהמשקוף הכל נכנסין תחתיו, כך היה אברהם 'אב המון גוים' לכל העולם... ולפיכך היה אברהם אבינו בפרט דומה למשקוף, שהכל נכנסין תחתיו, והוא מתרומם על כל באי עולם, והכל נכנסין תחת אברהם, שהיה 'אב המון גוים'". וכן כתב בח"א לב"ב טז: [ג, עו.]. וכן נאמר [בראשית מה, ח] "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה וגו'", ופירש רש"י [שם] "לאב - לחבר ולפטרון". וכתב שם הגו"א [אות ז]: "לחבר ולפטרון. פירוש מה שכתיב 'לאב' רוצה לומר שבזה אני אב לו, שאני חבר אל פרעה, ומתוך שאני חבר לפרעה, וכל הנהגתו על ידי כדרך החברים, ומפני זה אני פטרונו, רוצה לומר מנהיגו, כמו האב שהוא מנהיג את הבן". הרי "אב" מתפרש בתור מנהיג ופטרון [הובא למעלה פ"ד הערה 411]. ולשון הפסוק במילואו הוא "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך", וכתב החזקוני שם: "והיה שמך אברהם - מנהג הוא לשנות שם לאדם כשהוא עולה לגדולה". הרי שהמלים "כי אב המון גוים נתתיך" מורות שאברהם עלה לגדולה.
(396) לשונו בח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ.]: "חשיבות והגדולה... מעלת אברהם, שזכה לחשיבות והתרוממות, שנקרא 'נשיא אלקים', וכל ענינו היה גדולה וחשיבות". ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עז:] כתב: "אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו [ב"ר מג, ה] 'עמק שוה' [בראשית יד, יז], שהושוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי" [הובא למעלה פ"א הערה 182, ולהלן פ"ח הערה 304]. וראה נצח ישראל ר"פ מא.
(397) לשונו בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנא.]: "אברהם נקרא [יהושע יד, טו] 'אדם גדול בענקים', שכך דרשו רז"ל [שמו"ר כח, א] 'האדם גדול בענקים' זה אברהם... כי מדת אברהם הגדולה... ובשביל זה נקרא אברהם 'אדם הגדול בענקים'... כי הגדולה שהיה לאברהם מתדמה לגדלות השם יתברך, שנקרא [דברים י, יז] 'גדול'". ונראה לבארו, כי רש"י [דברים ג, כד] כתב ש"גדול" של הקב"ה פירושו "מידת טובך", שהיא חסד. ובנצח ישראל פנ"ב [תתכח:] כתב: "מדת אברהם היא מדת החסד [ראה למעלה פ"ד הערה 410], והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול... וכדכתיב [תהלים לו, ז] 'צדקתך כהררי אל', כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול". הרי שהגדולה של אברהם מתדמה לגדולת ה'. וכן הזכיר בקצרה בח"א להוריות יב. [ד, ס.]. וראה למעלה פ"א הערה 23, ולהלן פ"ט הערה 494.
(398) לשונו להלן [ט, ג]: "כנגד אברהם אמר [שם] 'ושרי המדינות מנשאים' אותם, כי אברהם נקרא 'נשיא אלקים אתה בתוכינו', לכך בשביל זה זכו שהיו מנשאים את היהודים". ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 406] כתב: "ועוד יש להם [לישראל] התרוממות והתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם אל השם יתברך, כי המדה הזאת כאשר גומל חסד והוא טוב לבריות, בזה מתעלה ומתרומם האדם... כי גמילות חסדים מדת אברהם, שנקרא 'אב המון גוים נתתיך' [בראשית יז, ה], והיה אב ורם בשביל מדה זאת".
(399) שמעתי לבאר שכוונתו לספירות חג"ת, שחסד היא מדת אברהם, וגבורה היא מדת יצחק, ותפארת היא מדת יעקב. והגדולה היא כנגד אברהם, שבעל חסד מתרומם [כמבואר בהערה הקודמת], ומעלת העושר היא מצד מדת הדין [כמבואר למעלה הערה 387], ומעלת רבוי בנים היא מדת תפארת [כמבואר למעלה הערה 392]. ובנצח ישראל פס"ב [תתקמב.] הביא גם כן את שלש המעלות של האבות, וכתב: "אלו שלשה מעלות הם העליונות, ובהם נכלל הכל. וזהו לשון 'אשריך' [דברים לג, כט], כי לשון זה נאמר על כלל המעלות כולם".
(400) נראה שלא בחנם נקט בתיבת "מתפאר" [ולהלן (לאחר ציון 414) כתב "והמן שהיה מתגאה ברבוי בנים"]. אלא שכוונתו למדת התפארת, שהיא הממוצע בין שתי המדות שמעליה, כפי שיעקב אבינו הוא הממוצע בין אברהם ליעקב, וכמבואר למעלה הערות 72, 87.