(86) כי המן "עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לעבודת כוכבים" [אסת"ר ז, ה, והובא למעלה הערה 83]. וכן הוא ברש"י וראב"ע כאן.
(87) "אמאי קרי ליה 'יהודי', על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא 'יהודי'" [מגילה יג., והובא למעלה פ"ב לפני ציונים 46, 84].
(88) "והקרוב אליו כרשנא וגו' רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות" [למעלה א, יד]. ואודות יסודו שמחמת שישראל עובדים את ה' לכך הם מחולקים מעובדי ע"ז, הרי כך אמר המן הרשע [להלן פסוק ח] "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים וגו'". וכנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה [איכה א, כא] "שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית וגו'", ופירש רש"י שם "כי אתה עשית - אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם. אם נתחתנתי בהם היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם". והרי איסור חתנות הוא משום "כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וגו'" [דברים ז, ד]. וכאשר ישראל עברו בקרי"ס היה הקטרוג עליהם "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" [זוה"ק ח"ב קע:], ואין סבה לחלק בינם לבין המצריים. אך כאשר אי אפשר לומר "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", אלא ישראל דבוקים בה', אזי ברי הוא החילוק הקיים בין ישראל לעמים. ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 567] כתב: "היה אחשורוש מארבעה מלכיות שהם בעולם, אשר הם מתנגדים לישראל, שהם דביקים בו יתברך, ואילו ארבע מלכיות הם דביקים בעבודה זרה". ובח"א לע"ז ב. [ד, יז., בביאור דברי הגמרא שם שהאומות מעידות שישראל הם צדיקים] כתב: "מצד כי ידיעת ההפכים אחד, וכאשר הם [האומות] מעידים בעצמם שהם בעלי ע"ז, וידוע כי האומות הם הפכים לישראל, אם כן בזה מעידים על ישראל כי הם צדיקים". וראה להלן פ"ו הערה 318, ופ"י הערה 64. ושמעתי ממו"ר הגאון רבי יונתן דיוויד שליט"א ראיה נפלאה ליסוד זה [שישראל מצד עצמם רחוקים מע"ז, והיא מגיעה אליהם מאומות העולם]; הנה אמרו חכמים [שבת פח:] "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו. אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם... אמר לו הקב"ה למשה, החזיר להן תשובה... מה כתיב בה [שמות כ, ג] 'לא יהיה לך אלהים אחרים', בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים. שוב מה כתיב בה [שמות כ, ח] 'זכור את יום השבת לקדשו', כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות. שוב מה כתיב בה [שמות כ, ז] 'לא תשא', משא ומתן יש ביניכם. שוב מה כתיב בה [שמות כ, יב] 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם. שוב מה כתיב בה [שמות כ, יג] 'לא תרצח לא תנאף לא תגנוב', קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם". הנה לגבי רוב הדברות נטען כנגד המלאכים שאין להם את הנסיונות שיש לאדם מצד עצמו [עושה מלאכה, משא ומתן, אב ואם, קנאה ויצה"ר], אך לגבי הדיבור השני של ע"ז נטען כלפיהם "בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים". חזינן מכך שנסיון ע"ז מגיע לישראל דרך אומות העולם, ואינו נובע מישראל עצמם, לעומת שאר נסיונות. וזה מורה באצבע שע"ז מרוחקת מישראל מצד היותם דבוקים בה' יתברך [הובא למעלה בהקדמה הערה 571].
(89) לשונו להלן פ"ו [לאחר ציון 310]: "'וישב מרדכי אל שער המלך וגו". פירוש ששב אל שער המלך, ולא בא לפני המלך. כי לפי הסברא היה ראוי לקרבו ולגדלו, והיה ראוי אל המלך לשלוח אחר מרדכי ולומר לו כי מפני שעשית הדבר הזה, והגדת על בגתן ותרש, לכך עשיתי לך הגדולה הזאת". ושם מיישב זאת בשלשה הסברים [(א) מרדכי הבין שרצון המלך הוא שישאר בשער המלך כדי שלא יבוא שם אדם להזיק למלך כבגתן ותרש. (ב) אחשורוש כבר מכר את היהודים להמן, והגזירה עדיין לא נתבטלה. (ג) כדי שהמן לא יחשוב שהוא נדחה מבית אחשורוש ע"י מרדכי, ויבוא למרוד במלך]. אך דבריו כאן הוא הסבר חדש שלא הוזכר להלן, והוא שהואיל ומרדכי הוא יהודי שונא ע"ז, לכך הוא מרוחק מאחשורוש. וראה להלן פ"ו הערות 171, 318, ופ"י הערה 65.
(90) לא מצאתי מקור אחר לומר חידוש זה, שאחשורוש עשה את המן ע"ז כדי שמרדכי ישתחוה לע"ז. ומלשונו משמע שאומר כן מסברת עצמו.
(91) בלי לומר תיבת "כי כן צוה לו המלך". ובאמת מפרשי המגילה נתקשו בביאור תיבת "לו", והראב"ע [נוסח ב] כתב: "ציוה לו - בעבורו, כמו [בראשית כ, יג] 'אמרי לי אחי הוא'". וכן כתבו חכמי צרפת כאן. והר"מ חלאיו כאן כתב: "כי כן ציוה לו בעבורו, כמו [בראשית כ, יג] 'אמרי לי', [שמות יד, ג] 'ואמר פרעה לבני ישראל', וטעמו כי כן ציוה המלך לכל העם בעבור המן, שכולם ישתחוו אליו". והגר"א כאן כתב: "צוה לו המלך פירוש שאמר לו המלך שציוה כן, והוא חיבה גדולה, כמו שאמרו חז"ל [אבות פ"ג מי"ד] 'חיבה יתירה נודעת להם'". אך המהר"ל יבאר כפשוטו, שאחשורוש ציוה להמן שהכל ישתחוו לו. וראה להלן הערה 103.
(92) כי זה נעשה לכבודו, והוא בעלים למחול על כבודו. וכן אמרו [קידושין לב.] "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול... תורה דיליה היא". ובגו"א בראשית פכ"ה אות מח כתב אודות הבכורה שמכר עשו ליעקב [בראשית כה, לג] בזה"ל: "וקשה מאי שייך מכירה בבכורה, וכי אם כהן רוצה למכור כהונתו לישראל יכול לעשות... ונראה לי דווקא גבי כהונה שזכתה לו התורה, וישראל זר הוא נחשב [רש"י ויקרא כב, יב]. אבל קודם מתן תורה שהיתה העבודה בבכורות [זבחים קיב:] מפני שהוא ראוי לכבוד, ולא מצאנו שזכתה לו מדין התורה, אלא שכך הוא מן הסברא והמשפט שיהיה הבכור הגדול והחשוב עובד, ולפיכך יכול למכור, דהא שלו הוא הכבוד, ויכול למחול. ודמיא להא דאמרינן [קידושין לב.] חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול. וטעם הוי משום שהתורה שלו, ויכול למחול על כבודו, ויכול ליתן רשות לאחר לברך לפניו [מגילה כז:]. והוא הדין גבי בכורה נמי יוכל למכור, שהוא יעבוד במקומו". ולהלן [לפני ציון 106] אכן ביאר שהיה בידי המן למחול על כבודו ולפטור את מרדכי מעונש על שלא השתחווה לו.
(93) יש להבין, שאם עשיית המן לע"ז נעשתה כהיכי תימצי שמרדכי יעבוד ע"ז, מדוע אחשורוש לא דרש זאת ישירות ממרדכי שיעבוד ע"ז, וכפי שנבוכדנצר דרש זאת מחנניה מישאל ועזריה [דניאל ג, טו-כג], ומה הצורך להלביש על המן ענין ע"ז רק כדי שמרדכי ישתחוה לע"ז. ואולי יש לומר שמן הנמנע הוא שאחשורוש ידרוש ממרדכי להשתחוות לע"ז, כי בקשה מעין זו תחרוג מטיבה ומהותה של מלכות מדי. וכפי שכתב למעלה בפתיחה [לאחר ציון 367] שכנגד ג' עבירות חמורות שהיו בבית ראשון [ע"ז שפ"ד וג"ע (יומא ט:)] העמיד עליהם הקב"ה ג' מלכיות [בבל, מדי, יון] לכפר על ג' עבירות אלו; מלכות בבל גזרה על ישראל שיעבדו ע"ז, מלכות מדי גזרה עליהם שפיכות דמים, ומלכות יון גזרה עליהם עריות [ומלכות אדום כנגד שנאת חנם]. לכך אין אחשורוש דורש ממרדכי לעבוד ע"ז, אלא מעמיד עליו את המן כדמות ע"ז.
(94) משפט זה נמצא בסמוך [לאחר ציון 111], אך שם ברור שאין זה מקומו, אלא מקומו הוא כאן, ולכך הובא כאן בתוך סוגריים מרובעים. וה"בסמוך" הוא מה שמבאר בהמשך [לאחר ציון 101], שביאר שתיבת "לו" ["כי כן צוה לו המלך"] פירושה "בשבילו".
(95) בכל דפוסי אור חדש דיבור זה [עד לאחר ציון 107] מופיע להלן בין פסוק ו לפסוק ז. אך שם אין זה מקומו, אלא מקומו כאן, כי הוא ביאור לפסוקנו [פסוק ב].
(97) לשונו בתפארת ישראל פל"ח [תקעה:]: "דרך להשתחוות מפני היראה, כי זה ענין ההשתחויה, ההכנעה לאחר". ובח"א לב"ב כה. [ג, עט:] כתב: "ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה אליו". ובבאר הגולה באר הרביעי [שיג:] כתב: "והנני משתטח ארצה בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי" [ראה למעלה פ"א הערה 358].
(98) ואם תאמר, עדיין יקשה שיאמר רק "משתחוים" כי השתחויה מורה על הכנעה גדולה יותר מ"כורעים", ולאן נעלמה שאלתו שמכלל ההשתחויה היא הכריעה כפי ש"בכלל מאתים מנה". ויש לומר, שאם היה נאמר רק "משתחוים" היינו חושבים שדילגו על השלב של "כורעים", ומיד עשו פישוט ידים ורגלים, ללא כריעה כלל. אך עתה שנאמר גם "כורעים", למדנו שעשו ב' דברים; כריעה והשתחויה, והשתחויה שקדמה לה כריעה היא הכנעה גדולה יותר מאשר השתחויה שלא קדמה לה כריעה, ש"מוסיף הכנעה על הכנעה".
(99) והפנים מורים על הכיוון, וכמו שנאמר [יחזקאל כא, כא] "אנה פניך מועדות". ובדרוש לשבת תשובה [עו:] כתב: "כי נברא האדם בעולם הזה ולעולם הבא... ואלו שני עולמות נרמזים שהאדם נברא ויש לו פנים ויש לו אחור, ובזה חקוקים באדם שני עולמות... ולא תמצא בבהמה ובשום בעלי חיים שיהיה להם גב ופנים... האחור בעולם הזה והפנים לעולם הבא, כי אי אפשר להכיר האדם מאחוריו, ולא ניכר זה מזה מאחוריו. אבל בפנים של אדם יש היכר בין אדם לאדם. וכך יש היכר בין אדם לאדם בעולם הבא, ואין היכר בין אדם לאדם בעולם הזה. ומראה לך כשם שהליכת אדם וכל תנועותיו הוא לפנים, כך יהיה כל תנועות האדם לעולם הבא, ונקרא אז שהולך לפנים ולא לאחור. ואם נמשך אחר הנאת עולם הזה, אז הולך לאחור". וראה להלן פ"ח הערה 248.
(100) כמו שנאמר [מ"ב א, יג] "ויבוא שר החמישים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו".
(101) שהוא כנגדו.
(102) ואם תאמר, הרי יש הרבה פסוקים שהזכירו רק השתחויה, ומ"מ ביארו למי ההשתחויה נעשתה. וכגון, נאמר [בראשית מב, ו] "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה". וכן נאמר [שמות יא, ח] "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי וגו'". וכן נאמר [שמות לב, ח] "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וגו'", ועוד. ומדוע כאן אם היה נאמר רק השתחויה ללא כריעה לא היינו יודעים למי נעשתה ההשתחויה הזאת. ועוד קשה, בשלמא לגבי אלו שהשתחוו להמן, ניחא שיש לומר ברישא דקרא כפל לשון "כורעים ומשתחוים". אך כלפי מרדכי שלא עשה כן, מדוע שוב הוצרך לומר בסיפא דקרא כפל לשון "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", הרי בזה היה סגי לומר "ומרדכי לא יכרע", דאם לא כרע, ק"ו שלא השתחוה, כי ההשתחויה מורה על הכנעה גדולה יותר, ושתי תשובותיו לגבי רישא דקרא לא יועילו לגבי סיפא דקרא. ויל"ע בזה.
(103) לשון הראב"ע [נוסח ב]: "ציוה לו - בעבורו, כמו [בראשית כ, יג] 'אמרי לי אחי הוא'". וכן כתבו חכמי צרפת כאן. והר"מ חלאיו כאן כתב: "כי כן ציוה לו בעבורו, כמו [בראשית כ, יג] 'אמרי לי', [שמות יד, ג] 'ואמר פרעה לבני ישראל', וטעמו כי כן ציוה המלך לכל העם בעבור המן, שכולם ישתחוו אליו". וראה למעלה הערה 91.
(104) כך היה ניתן לבאר לולא תיבת "לו". ואודות שהשפל אינו מבקש למרוד במלכו, כן ביאר הראב"ע [שמות יד, יג], וז"ל: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם [מהמצריים הרודפים אחרי ישראל לפני קריעת ים סוף], ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים, ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה... והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים [יושבי הארץ], עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה". וראה להלן פ"ו הערה 319, ופ"ח הערה 220.
(105) מעין סברה זו כתב להלן פ"ה [לאחר ציון 373], וז"ל: "כי לפעמים מנשא את זה כדי להשפיל את אחר, ולכך כתב [להלן ה, יא] 'אשר גידלו', שהיה כוונתו לגדלו".
(106) ואין הדבר תלוי בעיני המן באם מרדכי יתחייב מיתה אם לאו, כי מרדכי התחייב מיתה למלך.
(107) למחול על כבודו, וכמבואר למעלה הערה 92.
(108) ולא לשון עבר "ומרדכי לא כרע ולא השתחוה".
(109) כמו שכתב רש"י [בראשית יח, יט] "יצוה - לשון הווה, כמו 'ככה יעשה איוב'". ושם [כד, מה] כתב רש"י "כל לשון הווה... פעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו... 'ככה יעשה איוב'... היה עושה כך". ובשמות [טו, א] כתב רש"י "[יש] דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון 'ככה יעשה איוב', 'על פי ה' יחנו' [במדבר ט, כג]... לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו... לשון עתיד". ובגו"א שם אות ג כתב: "מפני שכל דבר ההוה תמיד בכל עת, הוא בהוה ויהיה בעתיד עוד, לכך הוא בא לשון עתיד, כמו 'ככה יעשה איוב', אף על גב שהיה כן בהוה, כתב לשון עתיד, שהרי בעתיד יהיה גם כן כך". וכן כתב רש"י [בראשית כט, ג]: "כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד... לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות".
(111) פירוש - לשון עתיד מורה שכך חשב מרדכי מראש לעשות, בדעת ובכוונה. ונקודה זו מבוארת היטב בגו"א שמות פט"ו אות ג, וז"ל: "'יעשו עגל בחורב' [תהלים קו, יט]... כלומר שהיו במזיד מחשבים לעשות העגל ובדעת. כי כאשר אמר לשון עבר 'עשו את העגל', הרי הוא במעשה בין שוגגין בין מזידין. וכאשר יאמר לשון עתיד הוא נאמר על המחשבה, כי המעשה היה מסודר על המחשבה שלהם מתחלה, לא היו שוגגין בזה. וכן יש לפרש כל לשון עתיד, שהוא במקום עבר, כאשר יאמר כי בדעת ובכוונה עשה זה, ומתחלה קודם המעשה היה מכוין, לכך יאמר לשון כזה". וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ט [תשעד.].
(112) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 813]: "בא הכתוב לומר אף שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן, שזה צדיק גמור וזה רשע גמור, זה היה עושה עצמו עבודה זרה, וזה היה למקדש השם על עבודה זרה, והם הפכים גמורים". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 45] כתב: "ובמדרש [אסת"ר ו, ב] 'איש יהודי', למה נקרא שמו 'יהודי', והלא ימיני הוא. אלא לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, הדא הוא דכתיב [להלן ג, ב] 'לא יכרע ולא ישתחוה לו', ולפי שייחד שמו של הקב"ה נקרא 'יהודי', כלומר יחידי... שמייחד שמו יתברך, וכופר בעבודה זרה הוא יחידי, כלומר שהוא היה מייחד שמו נגד כל העולם... ופירוש זה לפי שבשם 'יהודה' שם של ד' אותיות משמו הגדול. ומי שמקדש שמו ברבים ראוי שיהיה בשמו השם המיוחד. וכך אמרינן בסוטה [לו:] יהודה שקידש שמו ברבים נקרא כולו על שמו. ולכך נקרא מרדכי 'יהודי', על שם שקידש שמו יתברך" [ראה בסמוך ציון 119]. ולהלן ה, ט, האריך לבאר שמרדכי מיוחד להיות מקדש השם במה שאפשר.
(113) בדפוסי אור חדש נמצאות מלים אלו כאן, אולם ניכר הדבר שאין כאן מקומן, כי כאן עסק בביאור סיפא דקרא ["ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"], ואילו המלים "כי כן צוה לו המלך" נמצאות ברישא דקרא. לכך נראה שמקומן של מלים אלו הוא למעלה [לאחר ציון 93]. לכך מלים אלו הוקפו כאן בסוגריים עגולים, ונכתבו למעלה [לאחר ציון 93] בתוך סוגריים מרובעים. וראה למעלה הערה 94.
(114) ראב"ע [נוסח א] בפסוק ד, וראה הערה הבאה.
(115) לשון הראב"ע [נוסח א] בפסוק ד: "והנה יש לשאול, למה הכניס מרדכי עצמו בסכנה, גם הכניס כל ישראל, היה ראוי שידבר לאסתר ותסירנו משער המלך, ולא יכעיס את המן, אחר שראה שהשעה משחקת לו". וכוונתו למאמר חכמים [ברכות ז:] "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו" [ראה להלן הערות 118, 204]. וכן הקשו היוסף לקח והמנות הלוי [צח.]. ובילקו"ש כאן [תתרנג] איתא שישראל עצמם היו אומרים לו כן, וכלשון הילקו"ש "'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה', אמרו לו, הוי יודע שאתה מפילנו בחרב". וראה להלן פ"ה הערה 335.
(116) לשון הגמרא שם "מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר 'עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם'".
(117) פירוש - ניכר כמה גדולה רשעותו של המן, שהוזמן להאביד ח"ו את ישראל מן העולם. ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 260] כתב: "עץ הדעת מוכן למיתה מיום שנברא, וכך המן היה מוכן לאבד ולהרוג מיום שנברא". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 179] כתב: "כי המן היה חפץ לאבד את ישראל לגמרי, והמן היה מוכן לדבר זה". ואמרו חכמים [מגילה יב:] "'ויאמר ממוכן' [אסתר א, טז], תנא 'ממוכן' זה המן, ולמה נקרא שמו 'ממוכן', שמוכן לפורענות". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 1205] כתב: "ואמר 'ממוכן' זה המן, ולמה נקרא שמו 'ממוכן', שהיה מוכן לפורעניות. וקשיא מנא לן שהוא המן, שאמרו זה המן. ונראה כי דעת רז"ל כי אילו שבעה משרתים, כי למה בחר דוקא בשבעה משרתים, אבל בשביל כי אחשורוש היה רוצה שיהיה מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, ולכך היו לו שבעה משרתים, נגד ז' משרתים, שהם שצ"ם חנכ"ל... כוכב משמש ליל ראשון בשבוע, צדק ליל שני, נוגה ליל ג', שבתי ליל ארבע, חמה ליל חמשה, לבנה ליל ששי, מאדים ליל שבעה. ולפיכך השביעי הזה שהוא ממוכן, הוא נגד כח מאדים, והמן הוא גם כן נגד כח מאדים, שהרי מספרו 'מאדים'. ולכן היה כחו להשמיד ולהרוג הכל, כי זה כח מאדים, שהוא לרעה. ולכך אמרו בגמרא [מגילה יב:] 'ממוכן', שהוא השביעי מן המשרתים, הוא המן, שהרי שניהם שוים בכח שלהם" [ראה למעלה בהקדמה הערה 262, פתיחה הערה 181, ופ"א הערה 1210].
(118) ואם תאמר, הרי אמרו בגמרא שם [ברכות ז:] "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו", וכפי שהקשה הראב"ע [ראה למעלה הערה 115]. ויש לומר, שבגמרא העמידו זאת בכמה אוקימתות, שאמרו שם "מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה... איני, והאמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו... לא קשיא, הא במילי דידיה, הא במילי דשמיא. ואיבעית אימא, הא והא במילי דשמיא, ולא קשיא, הא ברשע שהשעה משחקת לו, הא ברשע שאין השעה משחקת לו. ואיבעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור, הא בצדיק שאינו גמור". ונמצא שלפי האוקימתא הראשונה והשלישית שפיר התגרה מרדכי בהמן הרשע, ונבאר שהמהר"ל אזיל בשיטה זו. וכן כתב להלן [ד, י (לאחר ציון 212)], וז"ל: "כי [אסתר] צותה למרדכי שלא יתגרה מרדכי בהמן. כי לעיל בארנו אצל 'לא יכרע ולא ישתחוה' כי אף אם אפשר ללכת בדרך שלא יפגע מרדכי בהמן הרשע, עם כל זה לא היה עושה [כן], רק שהלך כנגדו על מנת שלא יכרע ולא ישתחוה, ועל זה אמרה אסתר שלא יעשה מרדכי זה עוד. ואף על גב דבפרק קמא דברכות [ז:] משמע שיש להתגרות ברשע, הכא שאני, כי אם מתגרה מרדכי בהמן כאילו הכל היו מגרין בו... ואין הכל צדיקים. והיכי שאינו צדיק גמור אסור להתגרות ברשע, על זה צותה שלא להתגרות בהם". הרי שמכריע כאוקימתא השלישית שהואיל ומרדכי הוא צדיק גמור, לכך הוא רשאי להתגרות בהמן. אך קשה, כי בנתיב השלום פ"ג הביא מאמרים אלו, וכתב: "באו לבאר כי המחלוקת היא מדה מגונה מאוד, אבל לא בכל מקום היא מגונה, כי הריב טוב עם הרשעים ועוזבי התורה. וכאשר הוא מילי דשמיא, אז יש לו להתגרות ברשע כאשר אין השעה משחקת לו, ודבר זה מבואר". הרי הכריע שם שאין להתגרות הרשע כאשר השעה משחקת לו, והמן הרשע היה בגדר זה. ואולי יש לומר שבנתיב השלום אינו עוסק דוקא בצדיק גמור, לעומת דבריו כאן שאיירי במרדכי הצדיק. וראה להלן הערה 204, ופ"ד הערה 215.
(119) כמבואר למעלה בהערה 112.
(120) לשון הרמב"ם בספר המצות, מ"ע ט: "היא שצונו לקדש השם, והוא אמרו [ויקרא כב, לב] 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתברך, לא נשמע ממנו, אבל נמסור עצמנו למיתה... וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו". ולהלן [ה, ט (לאחר ציון 334)] כתב: "ומה שלא הסיר מרדכי עצמו מהיות יושב בשער המלך, ולא יבא לידי סכנה... עיקר הטעם כמו שהתבאר למעלה כי היה רוצה לקדש שמו יתברך, ומצוה היא בודאי קדוש השם כמו זה... הוא מיוחד לזה שיהיה מקדש השם במה שאפשר", ושם הערה 342.
(121) כמו שאמרו חכמים [פסחים נג:] "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש. נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים; ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו [שמות ז, כח] 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך', אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה". והתוספות שם [סד"ה מה] כתבו: "ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח, כמו שעשה דניאל, כדאמר בחלק [סנהדרין צג.] ג' היו באותה עצה". הרי שאף שיכול למלט נפשו, מ"מ עדיין יש מצוה לקדש השם, וכמו שחנניה מישאל ועזריה למדו מהצפרדעים. וראה בשבות יעקב ח"ב סימן קו שנשאל אודות עיר שגזרו עליהם שמד, ויש מי שיכול לברוח משם אך רוצה לקדש השם, אם רשאי לעשות כן. והעלה שאף שיכול לברוח, אם מחמיר על עצמו לקדש השם הרי זה משובח [הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן קנז סק"ח]. וראה בזוה"ק [ח"א קמב.]. ובספר מנחת אשר [שמות סימן יג אות ז עמוד פ] תלה זאת במחלוקת ראשונים.
(122) פירוש - אחשורוש מינה את מרדכי לשבת בשער המלך, וכמו שאמרו במדרש [ילקו"ש כאן תתרנג]: "'בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש' [למעלה ב, כא]. אמר רבי לוי, למה קצף בגתן ותרש. אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש, אתה למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים, שהיו מושיבים אדם צדיק יהודי יושב בשער המלך. נבוכדנאצר הושיב דניאל על פתחו, שאם יגיע לו דבר היה אומר לו, שנאמר [דניאל ב, מט] 'דניאל בתרע מלכא'. אמר לה, מכרת את יהודי כשר. אמרה ליה, יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי. בגתן ותרש היו עומדים בשער, כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם, קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצינעא, ויהו הכל אומרים בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה, עכשיו שהעמיד שם יהודי, נהרג" [הובא למעלה הערה 36, ולהלן פ"ה הערה 337, 473].
(123) פירוש - מי שנתמנה על ידי המלך לתפקיד מסויים, אינו יכול מעצמו להסתלק מתפקידו, אלא רק אם כך צוה המלך. וכאן מרדכי נתמנה להיות יושב בשער המלך, ואחשורוש לא צוה אותו שיעזוב את מקומו, לכך מן הנמנע שמרדכי ינטוש את תפקידו מעצמו. וראה הערה הבאה.
(124) נראה שמכוון בזה לתשובת הראב"ע [להלן פסוק ד (נוסח א)], שכתב: "והתשובה, כי לא יוכל לסור משער המלך, כי אם יסור בלא מצות המלך, דמו בראשו". ורבינו בחיי [כאן] הביא את דברי הראב"ע בזה"ל: "אבל חוק המלכות שכל מי שנתמנה במינויו והוא זז משם, דמו בראשו". אך תמוה, כי להלן [ה, ט (לאחר ציון 334)] הביא תשובה זו של הראב"ע, ודחה אותה, וכלשונו: "ומה שלא הסיר מרדכי עצמו מהיות יושב בשער המלך, ולא יבא לידי סכנה. ויש מפרשים מפני כי היה יושב בשער המלך, שהושיב אותו שם לשמור ולשרת את המלך. ואם כן יסלק עצמו ממה שהוא משרת את המלך, ויהיה גם כן מחייב עצמו בנפשו. ואין זה מספיק, מפני כי היה יכול לסלק עצמו משם כאשר ראה את המן בא אליו מרחוק, ולא עשה זה מרדכי. שהיה יכול לומר שהולך לעשות צרכיו, או מה שצריך לו". ומדוע להלן דחה פירוש זה, ואילו כאן מקיימו. וצ"ע.